ביקורת ספרותית על רצח בבית האדום מאת אלון חילו
ספר טוב

---

הספר מקבל ציון גבוה בעיקר בגלל כשרונו הגדול של אלון חילו, אבל הוא רחוק מלהיות ספר ממולץ בגלל "ההתפרעות" של אלון חילו בפרשנותו לאירועים ובחירות הספרותית שנטל לעצמו.
האירוע הוא רצח הסופרים בבית המבודד באבו כביר ביפו, מאי 1921 (מאורעות תרפ"א). וכמו שכולם מסכימים - הרצח ידוע בגלל הרצחו של י"ח ברנר, עם שאר הנוכחים באותו הבית.
ואחרי "אחוזת דג'אני" ציפתי לקרוא עוד ספר איכותי מעטו של אלון חילו.
אבל התאכזבתי וכעסתי.
אלון חילו הפך את הרצח לפרשיה הומוסקסואלית מנותקת מכל היבט היסטורי. הוא מעמיס על הסיפור ההסיטורי, שרובו אינו ידוע, שכבות עבות של מזימות הומוסקסואליות הן של ברנר, הן של לואידור, ואת הדמות הממוצאת של הילדה הערביה הוא הופך ללסבית מבחירה. כאילו כל ההומאים אשמים ברצח הנורא, ולא שום דבר אחר במציאות הטעונה של 1921. לא ברור למה ומה זה מועיל לספר. אותי הגישה הזו דוחה וכמעט בגללה נטשתי את הספר באמצע.
רק החלק האחרון, וידויה של רנין, הופך את הספר לשווה קריאה. כאן הכתיבה קולחת ואפילו נראית אמינה למרות שרנין מעולם לא הייתה קיימת.
אז נשאר לנו להתנצל בפני ההיסטוריה הלאומית שלנו על העיוות של חילו, ולא להמליץ על הספר הזה - ובוודאי לא כמקור היסטורי.

» ביקורות נוספות של עומר ציוני
» ביקורות נוספות על רצח בבית האדום