ביקורת ספרותית על רצח בבית האדום מאת אלון חילו
ספר לא משהו

---

את ברנר לקח לי קצת זמן לחבב.
הפעם הראשונה שראיתיו הייתה בתכנית הטלוויזיה "עמוד האש".
לא מפגש מלבב במיוחד שכן שכב הרוג על האדמה, מתבוסס בדמו וקולו של יוסי בנאי דיווח על מותו ומותם של חבריו במאורעות תרפ"א.
הוא נראה לי כמו רבי. שוכב על גבו בעיניים עצומות ונושא תפילה: יד ימין קמוצה, כאילו מחזיקה בתוכה מטבע ויד שמאל צמודה לחזה. חסרים היו הטלית ובגדי השבת.
חזהו הרחב היה מוכתם בדם, שרוט.
המראה החרדני באותו הזמן על אף שהייתי נערה וכבר ראיתי סרטים דוקומנטריים אודות השואה: שורות של קורבנות ואתי חפירה.
משום מה נראה היה לי כי האיש ההוא ממשיך לסבול גם כשמת. אז סגרתי את המקלט או אולי נכנסתי לחדרי כבר אינני זוכרת.
לא שכחתי, רק הדחקתי.

בבית הספר לא למדנו רבות אודותיו. המורה הזכיר ברפרוף את הרקע ההיסטורי כחלק מהמאורעות.
יוסף חיים ברנר דר בבית שהיה ממוקם בין הפרדסים בקרבת אבו כביר עם בני משפחת יצקר ואנשי רוח נוספים: צבי גוגיג, יוסף לואידור וצבי שץ.
יום לאחר הפרעות שהתרחשו ביפו ב 1 למאי 1921 בהם נרצחו יהודים וערביים, הופנם גם במשכן הבודד כי ישנה סכנה לדיירים.
בני הבית הנצורים ניסו לברוח אך ידם של הערבים השיגם והם נרצחו באכזריות.

עבר הזמן, גרתי במקומות שונים.
חזרתי מאירופה לאחר שהות ארוכה ושוב נסעתי לאמריקה. חיידק הקריאה החל לקנן בי שוב לפני כשבע שנים.
רציתי להתחבר לספרות ישראלית, מקורית כי התגעגעתי הביתה וגיליתי יוצרים נהדרים שחשפו בפני היסטוריה מופלאה ועולמות שעד אז היו בפני עלומים.
אחד מהם היה חיים באר האלמותי שכותב בשפה שכבר אין משיחין בה והחיבור אליה קירב אותי מחדש אל ישראל.
קראתי את ספריו ולמדתי ממי הושפע ואיזה סופרים הוא מעריך והחלטתי שלא יזיק אם אנסה גם אני להבין מה היה סוד הקסם של סופרי העבר.
והנה שמו של הרבי עלה שוב מהאוב.
האיש הקמוץ, הלחוץ והדואב וידעתי שזה הזמן הנכון לקוראו.
התחלתי עם "בחורף" וכמעט יצאתי מדעתי מרוב דיכאון. "שכול וכישלון" לא היה יותר טוב. בשנאה עצמית עזה שכזאת כבר מזמן לא נתקלתי.
על אף ההפרעות הקשות באישיותו, הוא מצא חן בעיני כי שפך זעמו על הנייר כמעט ללא צנזורה (מה שאני ניסיתי פעם לעשות אך ללא הצלחה, סיפור שלם מחקתי מחשש שאקרא חולת נפש או בלתי שפויה).
עצביו היו רוטטים ומשנתו מיוסרת אך הוא המשיך ביתר שאת לכתוב, להגות ולומר את דבריו. לכן שמחתי כשראיתי שיצא ספר חדש שאולי יוכל להאיר במקצת את מה שקרה לברנר ועמיתיו בבית האדום.
מדוע קרה מה שקרה ולמה התעקש ברנר להישאר בבית ולא לעלות על הרכב שבא להצילם מהטבח, מההמון הערבי הזועם?

אלון חילו כתב עלילה בשם: "רצח בבית האדום" שמו היה מוכר ונזכרתי שקראתי כתבה שפורסמה ב"הארץ" בשם – המלצת קריאה: אלון חילו על "שכול וכישלון" ובה סיפר כי התפקע מצחוק כשקרא את תיאוריו המרושעים אודות שנאתו לחמילין והדרך לא דרך בה התנה אהבים עם אסתר, הכוללת נשיכות-נשיקות, זיעה וריח גוף מעורר בחילה.
חשבתי לעצמי שזה אמצעי נוסף להתמודד עם הקושי בהבנתו של ברנר.
תגובה נורמלית לכאב בל יתואר של אנשים אחרים.
כמו לצחוק בעת שעומדים בצפירה רק כדי לחפות על סוג של פחד או חוסר נעימות או מבוכה.
הסיפור מורכב מנקודת מבטם של שלושה אנשים:
יוסף לואידור הסופר הנרצח, מוראד הגנן והילדה-אישה, רנין. הדמות אחרונה פיקטיבית לחלוטין ואם להיות כנים, כל השתלשלות העניינים בספר מוטלת בספק.
הדוברים מנסים לתת לקורא קצת בשר, עסיס לעלילה על מנת שנבין כיצד קרה הדבר הנורא.
קראתי ואמנם התחלחלתי. זה אכן היה נורא בעיני.
לא הרצח שהתרחש או הדמויות השנויות במחלוקת אלא הדרך הדמיונית בה בחר חילו לתאר את סיפורו.
עלילה עגבנית, מעט מתגרה. פורנו רך אם תרצו, בין שני אנשים ממין זכר: יוסף לואידור הצעיר הכרוך אחר נער ערבי וברנר בעל תשוקות מודחקות שיוצאות לפועל כנשיקות עזות וליקוקים מגששים, מסתיימות בכתמי זרע ושתן על עצי הפרדס והתחככויות זה בגופו של ההוא. חינגה של ממש לגברים עליזים.
אין לי בעיה עם תיאורים שכאלו, באמת שלא.
אם הנייר סובל הכל, גם אני יכולה. שרדתי את "נוטות החסד" אז מה זה כבר כמה תיאורים זולים? אך הזילות גברה על העלילה, העיקר הפך לתפל ושמותיהם של ברנר ולואידור הוכתמו ללא הצדקה.
אמנם חילו טורח וכותב בהקדמה: "אני מבקש ברשות קוראי להגדיר את הספר "רומן היסטורי בעל ממד בדיוני" ובאחרית הדבר מנסה לאמת את רעיונותיו באמצעות מחקרים שערך, עדויות וסופרים שאמנם רמזו כי ברנר אכן היה הומוסקסואל.
גם עם זה אין לי בעיה. הבנתי מהר מאוד את משיכתו למין הגברי מסיפוריו הקשים, מהתלבטויותיו עם נשים.
באחרית דבר הוא אף מצטט את באר שאמר כהרגלו בעדנה שהביוגרף של ברנר יצטרך לברר אם אכן היו לו קשרים הומוסקסואליים לאור מערכות היחסים הבעייתיות שהיו לו עם נשים.
אין זאת סברה חדשה ובזמן בו אמר באר את דבריו כמעט אכלו לו את הראש.
לתת לסופר את פרס ברנר לאחר שהעז לדבר עליו סרה? על שרמז על נטיותיו?

חילו לא רומז ולא מחדש, הוא מרכל.
הוא הופך את כל ההתרחשות לקרקס. הוא מזלזל בתכונותיהם של ברנר ולואידור, לועג לצורתם החיצונית, למחוות גופם.
אכן סיפורו בגדר פנטזיה וטוב שכך.
התאכזבתי, נעלבתי בשמם של המתים.
ספר שבהחלט אינו מוגדר כקריאת חובה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על רצח בבית האדום