תיאו פייבר הוא פסיכולוג המפנטז להתקבל למכון הטיפולי גרוב, שם יוכל לשכנע את המטופלת אלישה לשבור את תענית הדיבור שלה ולספר את שהתרחש בביתה. מה התרחש בביתה? רצח אלים ביותר התרחש, רצח בו היא לכאורה ירתה בבעלה חמישה כדורים מטווח אפס ברובה ומחקה את ראשו. מסוג הרובה המדובר די היה גם בכדור אחד, אבל למה להתקנטן? על הסיבות לירי המזעזע הזה תצטרכו לעמוד בעצמכם אם תבחרו לקרוא את הספר הלא מרשים הזה.
פייבר הוא מסוג הפסיכולוגים המאמינים שהכל מהילדות. אני מסוג בעלי התואר בפסיכולוגיה המאמינים שדי בשטות הזו שהכל מהילדות, כאילו בהמשך לא קורים לנו דברים חדשים. לא סובל פסיכולוגים כאלה וזה משהו מהילדות שלי.
תיאו מתחיל את עבודתו בגרוב, מחלקה פסיכיאטרית הנאבקת על קיומה הכלכלי. המתח מתחיל עכשיו כשתיאו פייבר הפסיכולוג הילדותי צריך לגרום לאלישה לדבר ובכך להצדיק את המוניטין של המחלקה כמחלקה מצטיינת. המתח מורט עצבים ולפייבר יש שישה שבועות לגרום לאלישה לדבר, כשבמצב אחר המטפלים סבורים שחולים כאלה מדברים רק אחרי שנים של טיפול. מובן שכדי להגיע לתוצאות על פייבר לעבור על כל איסור והוא כמובן עושה זאת בנפש חפצה.
מיכאלידס, שמשמו מוצאו כנראה מיוון, ולמען האמת קפריסין, מביא על ימין ושמאל התייחסויות אל יוון עד שזה כבר הופך לבדיחה. זו לא הבדיחה היחידה. כספר ביכורים ההקצעה הספרותית המתבקשת אינה קיימת ואם הספר היה כיסא, היושב עליו היה מקבל קוצים בתחת ולא כמטפורה.
ונחזור לטיפול. הטיפול יראה כמובן לכל פסיכולוג כטיפול חובבני, גס וחורג מגבולות הטעם הטוב. זה כמובן לא מפריע כשמדובר בספר מתח, שאמור לחבוט בקורא. כספר מתח המתח לא ממש קיים, כערך מוסף בפסיכולוגיה זה מסתכם באפס מוחלט ובסה"כ הטוויסט המתבקש מגיע כמובן והופך את הקערה על פיה. הכל מתבהר והנה הסיפור: היא ציירת מפורסמת, שציוריה הפוטו-ריאליסטיים מושכים חובבי אמנות, הוא צלם שעבודותיו הפוטוגרפיות מתפרסמות בווג. הוא, גבריאל, החל בילדותו את עבודתו עם קנון, וכשעלמים במדינה לבנטינית מסויימת הולכים לצבא הוא המשיך עבודתו עם נייקון כבדה, וכשנשבר מהמשקל עבר לאולימפוס משובחת וקלילה. בגידה כפולה שכזו לא מצדיקה מטח מחומש בפרצוף? תגידו מה שתגידו, אין פה דמות זכה וטהורה אחת וכמעשה כריסטי, מעשה מכאלידס, המפנה אצבע מאשימה אל דמות זו או אחרת, רק כדי שנחגוג ניצחון קטן בדרך אל התסכול הבא. נדוש וכבר לא ממש עובד.
תרצו, תקראו. לא ספר גדול בשום מובן. הייתי צריך להזהר מכך שכתוב שהספר נמצא שבועות ברשימת הניו יורק טיימס, שזו המלצה מופרכת בבסיסה. יש כמובן עוד שתי אזהרות בספרים אחרים, למשל, שהספר זכה במאן בוקר או שהוא מצחיק עד דמעות. זה לא מצחיק.
אז למה קראתי? משני טעמים: ספר מתח מובחר אני קורא אחד בשנה והספר הזה נבחר משום שהוא זוכה להייפ מסויים. אני מקווה שעכשיו ההייפ ישכח ונגיע לחוף מבטחים. הנה בזבזתי לשווא ספר מתח טוב, שלא קראתי.

תיאו פייבר הוא פסיכולוג המפנטז להתקבל למכון הטיפולי גרוב, שם יוכל לשכנע את המטופלת אלישה לשבור את תענית הדיבור שלה ולספר את שהתרחש בביתה. מה התרחש בביתה? רצח אלים ביותר התרחש, רצח בו היא לכאורה ירתה בבעלה חמישה כדורים מטווח אפס ברובה ומחקה את ראשו. מסוג הרובה המדובר די היה גם בכדור אחד, אבל למה להתקנטן? על הסיבות לירי המזעזע הזה תצטרכו לעמוד בעצמכם אם תבחרו לקרוא את הספר הלא מרשים הזה.
פייבר הוא מסוג הפסיכולוגים המאמינים שהכל מהילדות. אני מסוג בעלי התואר בפסיכולוגיה המאמינים שדי בשטות הזו שהכל מהילדות, כאילו בהמשך לא קורים לנו דברים חדשים. לא סובל פסיכולוגים כאלה וזה משהו מהילדות שלי.
תיאו מתחיל את עבודתו בגרוב, מחלקה פסיכיאטרית הנאבקת על קיומה הכלכלי. המתח מתחיל עכשיו כשתיאו פייבר הפסיכולוג הילדותי צריך לגרום לאלישה לדבר ובכך להצדיק את המוניטין של המחלקה כמחלקה מצטיינת. המתח מורט עצבים ולפייבר יש שישה שבועות לגרום לאלישה לדבר, כשבמצב אחר המטפלים סבורים שחולים כאלה מדברים רק אחרי שנים של טיפול. מובן שכדי להגיע לתוצאות על פייבר לעבור על כל איסור והוא כמובן עושה זאת בנפש חפצה.
מיכאלידס, שמשמו מוצאו כנראה מיוון, ולמען האמת קפריסין, מביא על ימין ושמאל התייחסויות אל יוון עד שזה כבר הופך לבדיחה. זו לא הבדיחה היחידה. כספר ביכורים ההקצעה הספרותית המתבקשת אינה קיימת ואם הספר היה כיסא, היושב עליו היה מקבל קוצים בתחת ולא כמטפורה.
ונחזור לטיפול. הטיפול יראה כמובן לכל פסיכולוג כטיפול חובבני, גס וחורג מגבולות הטעם הטוב. זה כמובן לא מפריע כשמדובר בספר מתח, שאמור לחבוט בקורא. כספר מתח המתח לא ממש קיים, כערך מוסף בפסיכולוגיה זה מסתכם באפס מוחלט ובסה"כ הטוויסט המתבקש מגיע כמובן והופך את הקערה על פיה. הכל מתבהר והנה הסיפור: היא ציירת מפורסמת, שציוריה הפוטו-ריאליסטיים מושכים חובבי אמנות, הוא צלם שעבודותיו הפוטוגרפיות מתפרסמות בווג. הוא, גבריאל, החל בילדותו את עבודתו עם קנון, וכשעלמים במדינה לבנטינית מסויימת הולכים לצבא הוא המשיך עבודתו עם נייקון כבדה, וכשנשבר מהמשקל עבר לאולימפוס משובחת וקלילה. בגידה כפולה שכזו לא מצדיקה מטח מחומש בפרצוף? תגידו מה שתגידו, אין פה דמות זכה וטהורה אחת וכמעשה כריסטי, מעשה מכאלידס, המפנה אצבע מאשימה אל דמות זו או אחרת, רק כדי שנחגוג ניצחון קטן בדרך אל התסכול הבא. נדוש וכבר לא ממש עובד.
תרצו, תקראו. לא ספר גדול בשום מובן. הייתי צריך להזהר מכך שכתוב שהספר נמצא שבועות ברשימת הניו יורק טיימס, שזו המלצה מופרכת בבסיסה. יש כמובן עוד שתי אזהרות בספרים אחרים, למשל, שהספר זכה במאן בוקר או שהוא מצחיק עד דמעות. זה לא מצחיק.
אז למה קראתי? משני טעמים: ספר מתח מובחר אני קורא אחד בשנה והספר הזה נבחר משום שהוא זוכה להייפ מסויים. אני מקווה שעכשיו ההייפ ישכח ונגיע לחוף מבטחים. הנה בזבזתי לשווא ספר מתח טוב, שלא קראתי.