ביקורת ספרותית על הרפתקאות קפטן תחתונים - קֶפְּטֶן תַּחְתּוֹנִים #1 מאת דאב פילקי

---

(*)

קריאת אחד מספרי סדרת קפטן תחתונים היתה חלק מדרישות הקורס "מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים" שלקחתי.
ולא רק שהיתה חובת קריאה, במטלה האחרונה של הקורס היתה שאלה שבה התבקשנו להביע דעה אישית על הסדרה.
טוב, דעה אישית היתה לי עוד בטרם טרחתי לקרוא את הספר.
היה לי ברור שמדובר במוצר נחות, חנפני, פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, מניח הנחות מהותניות לגבי ילדים והיכולות שלהם (ילדים אוהבים הומור נחות ואין להם מספיק ריכוז כדי לקרוא טקסטים ארוכים או מורכבים(**)), שהיפוך ההיררכיה בין מבוגרים לילדים שנוצר בספר הוא ייצוג של פוליטיקת הזהויות במירעה: המשקפיים שמציגות את העולם כמחולק למדכאים ומדוכאים מניחות את הילדים בצד של "המדוכאים" כאשר בתפקיד המדכא נמצאים, כמובן המבוגרים ותפקידו של הסופר המגניב הוא לשחרר את הילדים מהדיכוי. ואם יש לי סלידה מפוליטיקת הזהויות באופן כללי, הרי שכאשר היא מוכלת על ילדים ומבוגרים היא מטריפה אותי אפילו יותר. איך אפשר להשוות בין דיכוי שחורים על ידי לבנים בארה"ב לדיכוי ילד על ידי הוריו האוהבים שמכריחים אותו לצחצח שיניים וללכת לבית הספר? 
יכולתי אפילו לומר מראש שההומור של הספר לא יצחיק אותי. 
חיכיתי למטלה האחרונה של הקורס כדי לפרוק את כ--ל מה שיש לי לומר בנושא ואז קרו שני דברים:
א. הגשתי ארבע מתוך חמש מטלות וקיבלתי ציונים גבוהים. מאחר ורק שלוש המטלות הטובות ביותר נחשבות כחלק מהציון - המוטיבציה שלי להגיש עוד מטלה ירדה פלאים. אפילו ההערה של המרצה בסיום המטלה - "בהצלחה במבחן!!!" כן, עם שלושה סימני קריאה, רמזה לי שהמרצה לא ממש מעוניינת לבדוק עוד מטלה שלי, לא משנה כמה בוער לי לקרוע לגזרים את סדרת קפטן תחתונים
ב. מילאתי את דרישת הקורס והתחלתי לקרוא ספר בסדרה. 
ואם עד שקראתי חשבתי שדעתי עליו נמצאת בשפל שאין נמוך ממנו, הרי שלהפתעתי היא הצליחה להידרדר עוד כמה מאות קילומטרים במורד התהום האינסופית של סלידה ובוז.למותר לציין שלא הצלחתי לסיים את הקריאה. לא רק שמדובר במוצר נחות וחנפני וכו', הוא גם משעמם ואידיוטי וההומור שלו אפילו לא רבע מצחיק.
(כן, כן, פרודיה, גיבורי על, חחחח).
כן, אני יודעת, הוא אמור להיות מצחיק עבור ילדים, ואני יוצאת בזאת נגד ההנחה המהותנית שכל הילדים צוחקים מאותם הדברים. 
כן, אני יודעת, הוא אמור להיות חתרני ולחשוף את מבני הכוח של החברה. החוקרים דנים בכובד ראש האם החתרנות של הספר היא בעצם תחבולה שנועדה לשרת את ההגמוניה על ידי מתן פורקן זמני לרגשותיהם של המדוכאים שבעקבותיו הם ישובו לסדר הקבוע או שמא יש בה אלמנט של שחרור והיא מעודדת את המדוכאים לפרוק את עולם של המדכאים, ואף אחד, כך נראה, לא דן בשאלה האם באמת ילדים הם מיעוט המדוכא על ידי המבוגרים והאם מדובר בסדר חברתי דכאני שיש לבטל בדחיפות ולהחליף ב- מה בדיוק?
אני יודעת שספרים שמתארים הורים טובים ומיטיבים ושיתוף פעולה בין הורים לילדים נחשבים לספרים איומים, דידקטיים, קיטשיים ולא עלינו מאשרים את הסדר החברתי הקיים(!!) בגלל זה כנראה רק שני ספרים מסדרת "בנות פנדרוויק" המופלאה זכו לתרגום לעברית בעוד הזוועה העלק-חתרנית של קפטן תחתונים זוכה לתפוצה אינסופית.
אבל הנה מה שבאמת הקפיץ אותי בספר שקראתי (טוב, ניסיתי לקרוא): בספר, נלחמים שני גיבורי הספר בילד חנון. מחונן.
הם צוחקים עליו, מכשילים אותו. מנוגדים אליו. הם המגניבים. הוא החנון.
אוי, כמה שזה חנפני.
לא מספיק להציג את גיבורי הספר, הילדים, כמנוגדים למנהל ולמורים האיומים והשנואים, אויבי הילדים, כדי להתחנף לקוראים הפוטנציאליים, צריך להצטרף לבריון הכיתתי ולצחוק יחד איתו על החנונים. ועל המחוננים.
***
סליחה, כן, אבל יש חוזה בלתי כתוב בינינו, החנונים, לכותבי הספרים באשר הם!
אנחנו ואתם - באותו צד.
זה אנחנו נגד העולם.
לא משנה אם תכתבו על ילדים בדמותנו שנוכל להזדהות איתם, או אם תכתבו על גיבורי פנטזיה דמיוניים שנוכל לחלום להיות כמותם, העיקר שאתם ואנחנו ביחד.
אנחנו הקהל שלכם, אנחנו נקרא את הספר שלכם כשילדים "מגניבים" יפהקו בשעמום, ילגלגו על התוצר שלכם, לא ידעו מאיזה צד לפתוח אותו.
ואם כותב ספר בחר לערוק לצד השני - מי נשאר לנו בעולם?
***
ובנימה יותר רצינית: באיזה יקום הבריונות הזאת, השנאה לילדים חכמים, סבירה ומקובלת?
אל תגידו לי שזה חתרני. זה לא חתרני לצחוק על הילדים שגם ככה צוחקים עליהם, שגם ככה יש להם קשיים חברתיים. זה לא חתרני להגיד שמגניב להיות מגניב ומבאס להיות חנון, זה הכי פופוליסטי שיש.
אתם יכולים לדמיין ספר, איזשהו ספר, שמלגלג ככה על ילד נכה, למשל? ילד שיושב בכסא גלגלים? ילד אפרו-אמריקני?
למה לצחוק על מחוננים זה בסדר?

"אני לא חושב שזה מצחיק!" צועק המנהל של ג'ורג' והרולד בסצנה (באמת לא מצחיקה) בספר
"אני חושב שזה גס ופוגעני!"
"זאת בדיוק הסיבה שזה מצחיק" עונה לו ג'ורג'.

יודעים מה?
בנקודה הזאת, אני עם המנהל.
כן כן, המבוגר האולטימטיבי, חסר ההומור, מדכא הילדים, שנוא נפשם של הקוראים.
הו, האימה.
אם משהו הוא גס ופוגעני - זה לא הופך אותו למצחיק, אפילו לא אם קוראים לזה פרודיה.

(*) בחרתי אקראית ספר מהסדרה לכתוב עליו. לא באמת זוכרת איזה אחד התחלתי לקרוא and I couldn't care less.
(**) מכירים את הקטע ב"יש ילדים זיגזג" על מבוגרים אוהבי ילדים?
"כי לדעתי, מי שאומר על עצמו בכזאת גאווה שהוא אוהב ילדים - ויש די הרבה מבוגרים שאומרים את זה- חושב בעומק לבו שילדים הם בעצם מין יצור אחד, כללי, עם פרצוף אחד ואופי אחד. כלומר - שאותם אוהבי ילדים, מתייחסים דווקא בזילזול אל הילדים..."
נראה לי שאפשר להחיל את זה גם על סופרי ילדים מזן מסויים, הזן של דאב פילקי, שיורדים נמוך מאוד - כי "זה מה שילדים אוהבים".
ילדים, הזהרו מאוהבי ילדים!
לכו לקרוא גרוסמן במקום. או משהו.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הרפתקאות קפטן תחתונים - קֶפְּטֶן תַּחְתּוֹנִים #1