כיבוי אורות. שקט באולם... חושך.
אור נדלק על הבמה... אפשר להתחיל בביקורת.
"אהמ, אהמ. אהמ, אהמ." האנשים בקהל משתיקים זה את זה.
"הספר 'התלקחות' הוא ספר נוער, ההמשך של 'משחקי הרעב', ספר שמאוד אהבתי. אתם צריכים תזכורת?" אני שואלת את הקהל. "לא!" "כן!" "על מה מסופר?" הם עונים.
"טוב, אני אסביר. הספר מתרחש בעתיד, במדינת פאנם שקמה על חורבות אמריקה הצפונית, במיקומה הנוכחי של ארצות הברית." אני אומרת. "פאנם מחולקת לשנים עשר מחוזות שמקיפים עיר בירה משוכללת ועתירת טכנולוגיה בשם הקפיטול. כל שנה, כעונש על התקוממות המחוזות נגד הקפיטול, חובה על המחוזות לשלוח שני מיועדים, בן ובת, להילחם בזירה עד המוות. מי ששורד אחרון מנצח וזוכה בתהילה." קולות זעזוע ו"אהה!" מהקהל.
"טוב, קטניס אוורדין ופיטה מלארק, שאנחנו עוקבים אחריהם בסדרת הספרים הזו, נבחרו ממחוז 12 והם המיועדים. בזירה הם מחליטים להציג עצמם כמאוהבים, אבל לא ברור מה הגבול בין המציאות להצגה. הם שורדים ומנצחים, אבל רק תעלול מלוכלך של קטניס (בימוי של התאבדות של שניהם) גורם לכך שהם שורדים ביחד. בספר הזה אנחנו פוגשים אותם שוב. הם גרים בבתים מפוארים ונהנים מהחיים, אבל קטניס יודעת שהקפיטול לא יסלח לה על התעלול."
אני נושמת עמוק וממשיכה. כמה אפשר להגיד בלי להרוס להם את ההפתעה שבקריאה?
"הם צריכים לצאת לסבב הניצחון. סבב הניצחון הוא רצף משעמם של טקסים שנועד להזכיר למחוזות את משחקי הרעב. השנה היא השנה ה-75 למשחקים, וזה אומר שהגיע הזמן לגמול רבעוני."
"גמול רבעוני?" ממלמלים קולות שונים.
"בגמול הרבעוני נערכת גרסה מיוחדת של משחקי הרעב. הקפיטול מכין הפתעה מיוחדת למחוזות, שנוגעת לזירה או למיועדים. מה יהיה בגמול הזה, איש אינו יודע."
הקהל עוצר את נשימתו.
"קטניס ופיטה חוששים. קטניס יודעת שמרד מתחיל להתפתח, והיא גם יודעת שאם זה יקרה האצבע המאשימה תופנה אליה. עליה לשכנע את האנשים במחוזות באהבתה המטורפת לפיטה. זה קשה לה מאוד והיא מבולבלת. כאן אני אסיים ואעבור לביקורת על הספר."
קולות מאוכזבים מהקהל.
"טוב, אני נוהגת לפתוח כל ביקורת בכמה מילים טובות. העריכה מעולה, החלוקה לפרקים ולפסקאות נהדרת, העימוד טוב ואין שגיאות כתיב או דפוס. זה עוזר מאוד לקריאה."
מחיאות כפיים סוערות.
"לגבי העלילה אני אהיה זהירה. אני לא רוצה להרוס לכם. אני אגיד רק שיש בה המון, אולי יותר מדי, נקודות שיא. אני יכולה להוסיף שלעיתים יש תחושה שסוזן קולינס ממהרת, והעלילה קצת חפוזה. בספר יש המצאות מבריקות. משהו נוסף שבולט מאוד, הוא שלעיתים קולינס בוחרת בהמשך הצפוי ולא בהמשך שיכול להוביל לסיבוך מעניין של העלילה."
קולות תמיהה.
"נקודה מסוימת שהפריעה לי, ואפשר לציין אותה בזהירות, היא ההתנהגות של פיטה מול היימיטץ' וקטניס ושל היימיטץ' וקטניס מולו. פיטה מצידו רוצה להגן על קטניס, וקטניס והיימיטץ' רוצים להגן עליו. בשלב מסויים בספר פיטה יכול למלא שני תפקידים (כשתקראו תבינו), ובשניהם הוא יכול להגן על קטניס. אבל קולינס בוחרת לבנות את העלילה כך שפיטה יצטייר כאילו הוא רוצה להציל את קטניס גם במחיר חייו, אף על פי שבעזרת ניתוב שונה של העלילה היא יכלה להשאיר את שניהם בחיים ממש בקלות. זה היה חוסך הרבה פיתולים בעלילה, וגם הרבה דם והרג. הנקודה הזו הפריעה לי מאוד, כי היא הופכת את הדמות של פיטה למעט שטחית. חבל."
"נו, יש לי הצגה בשלוש! קדימה כבר, תסיימי!" מישהו צועק.
"זה לא היה ממש מנומס," אני מציינת ומחווה בראשי כלפי האיש שצעק, "אבל אתה צודק. העלילה מפותלת מדי, וקצת קשה לעקוב אחריה. אבל למרות זאת מרתק לקרוא את הספר ונשאבים לתוכו. סוזן קולינס מפתיעה גם בפעם השנייה והשלישית.
הערה חשובה ומשמעותית: הסוף מותח, אבל קצת מאולץ."
"פווו..." נושף האיש שצעק בקוצר רוח.
"טוב, טוב. אני נהניתי מהספר, למרות כל מה שציינתי. אני חושבת שכן יש איזו שהיא ירידה ברמה של קולינס מבחינת העלילה, אבל-" האיש קם ומנסה לצעוק שוב. "סדרנים, בבקשה..." מעיר איש הקול מלמעלה. הסדרנים מוציאים את האיש מהאולם ואוספים את התיק שלו. זה מזכיר לי מעט את אוכפי השקט בספר. "אבל, זה ספר טוב! כשתקראו אותו תשכחו מכל מה שאמרתי, תישאבו אליו! תאמינו לי, הוא שווה את הזמן שלכם. תודה!"
מחיאות כפיים סוערות נשמעות. אני יורדת מהבמה, מחטטת בתיק שלי ושולפת משם עותק של הספר. אני יוצאת החוצה, אל מאחורי הקלעים, ועוברת לאולם המבואה, שם האיש מחכה. "קח," אני מושיטה לו את הספר, "פתח בעמוד 61 והתחל לקרוא עד עמוד 62. זה מה שהזכרת לי, ואני מקווה שתמצא במקרה הזה לפחות שמץ של דמיון. אולי זה יגרום לך אפילו להזהות עם הסיפור."

נ.ב-פתחו גם אתם בעמ' 61, ומצאו את קווי הדמיון...

בואו חברים שבו סביב הקמין
אספר לכם סיפור ואגיש גם חמין
אני אפסיק עם החרוזים בשיא כי האמת אני על הפנים בחריזה.
אז אין קמין וגם לא הכנתי חמין אבל סיפור כן אספר ולא אקצר (זהו אחרון, מבטיחה :)).
כשהתלקחות יצא אמרתי לעצמי שקודם אני צריכה להיות פנויה מכל עיסוק אחר כי הספר הזה דורש את מלוא תשומת הלב שלי. אז סיימתי אבודים, סיימתי סקירת ספרות מייגעת, וביום שבת האחרון נכנסתי לבועה שלי, סגרתי היטב את הדלת ומאז במשך יומיים לא עשיתי שום הפסקה לטובת דבר.
מאוד קשה לכתוב סדרה, תחשבו על העבודה הקשה שהסופר צריך לעשות, הוא לוקח את אותן הדמויות בפעם השנייה והוא צריך לזכור שהן גדלו בשנה, התבגרו, ובזמן שאנחנו הקוראים יצאנו להפסקה הדמויות עברו חוויות ותהפוכות בחייהם ותפקיד הסופר הוא בעצם להיות הפה של הדמויות, דרכו הן מדברות. הוא צריך לרתק אותנו וכל דף לתת לנו סיבה חדשה וטובה יותר מקודמתה למה אנחנו, הקוראים, צריכים להפוך את הדף פעם אחר פעם ולהמשיך להקשיב לקריאתם של הדמויות.
קולינס עושה את זה ובגדול היא נתנה לי מספיק סיבות לא טובות אלא מעולות למה אני צריכה להשהות עכשיו כל מה שקורה סביבי ולצלול פעם נוספת למחוז שתיים-עשרה לכעוס עם קטניס, להתאהב עם פיטה ולתהות עם גייל.
הכתיבה החדה והמדויקת לא רק נשארה אלא השתפרה. אין חיסכון בתיאורים, בלי רחמים. בזמן הקריאה דמיינו לכם שתי ידיים חזקות יוצאות מבין הדפים התופסות אתכם ומטלטלות אתכם משאירות אתכם המומים מפרק לפרק.
כשהגעתי לדף האחרון, למילה האחרונה, לא האמנתי שככה היא משאירה אותי לאנחות לא רק שהיא משאירה אתכם עם טעם של עוד אלא גם משאירה אתכם עם תוכניות קרימינליות בראש לפרוץ למשרדי ההוצאה לאור ולגנוב את העותק של הספר השלישי שעוד לא יצא.
פעורת פה ומוכת תדהמה נאלצתי ללכת לישון ולחלום חלומות על כריכת ספר עם עלים צהובים.

אילו השטן היה צריך לשכור מעצב-פנים לגהנום, על מנת שיעצב מדורי עינויים מקוריים, חדשניים ואפקטיביים, בהחלט הייתי ממליץ להתעניין אצל סוזן קולינס, מחברת טרילוגיית "משחקי הרעב". גם בספר השני של הטרילוגיה, "התלקחות", מפליאה קולינס להתעלל בגיבוריה קטניס ופיטה בעולם העתידני הפוסט-אפוקליפטי שהיא בוראת בטרילוגיה: לא אתאר את המבחנים הקשים שהצמד-חמד נאלץ לעבור ב"התלקחות" על מנת שלא לחטוא בחטא הספוילר, די אם אומר שקטניס ופיטה נמעכים, נמרחים, נדקרים, נצרבים, מושפלים ומופחדים לא פחות ממה שנפל בחלקם בספר הראשון. אבל – הסירו דאגה מליבכם, הם יצליחו לשרוד - אם גם צולעים וזקוקים לטיפול 10,000 דחוף – שהרי הם חייבים להגיע לספר השלישי.

מעניין מהיכן שואבת קולינס את כושר ההמצאה הנדיר שלה בעינוי דמויות ספרותיות. היא נראית - ראו את תמונתה בקישור שלהלן - כאישה נאה ונורמטיבית; אם כי, יש לה מבט חודר וקשוח-משהו. הממ...האם אתם מזהים אלמנט שטני בארשת הפנים שלה?

http://simania.co.il/searchBooks.php?searchType=tabAll&query=%D7%A1%D7%95%D7%96%D7%9F+%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A1

על כל פנים, בעוד שקטניס והפיטה מתענים, אנו הקוראים בהחלט נהנים (סדיסטים שכמונו). "התלקחות" מותח, קולח ומרתק כמעט כמו "משחקי הרעב". כמעט, משום שקולינס משתמשת במידה רבה באותם אלמנטים עלילתיים בהם השתמשה בספר הראשון; הם עדיין אפקטיביים, אך מפתיעים פחות. תיאורי ההתקוממות הפורצת בפאנם, סימניה הראשונים וניסיונות הדיכוי שלה, גרמו לי לחשוב על הדינאמיקה של מרידות: תסכול וכעס הנצברים בהדרגה במשך שנים ולעתים דורות, עד אשר איזה שהוא טריגר שלא תמיד ניתן לצפות אותו מראש (סוג של "אפקט הפרפר") גורם לחלק מן האוכלוסייה לעבור את מחסום הפחד, והר הגעש מתפרץ. והרי הרי געש שכאלה מתפרצים כעת באזורנו (תוניס, לוב, מצריים, סוריה) במה שקרוי "האביב הערבי" (כינוי אומלל לטעמי, בטווח הנראה לעין מדובר בחורף קשה).

אז...אם נהניתם מ"משחקי הרעב", אתם בהחלט תיהנו גם מ"התלקחות". ומה בהמשך? האם קטניס תחזור לגייל או שתהיה לנו קטניס בפיטה? האם המרידה תצליח? האם נזכה ל"אביב פאנמי"? נכסוס ציפורניים ונמתין לחלק השלישי.

עד הסוף בערך כמו הספר הראשון. למרות שמהלך האירועים צפוי הסוף שלו מצויין. נותן קצת חשק לקרוא את השלישי. מעבר לכך ככל שרציתי הספר הראשון עדיין מתעלה עליו מכל בחינה. לדעתי ספר טוב אך לקח לי הרבה זמן לקרוא אותו. חוזר על עצמו הרבה פעמים וללא המקוריות של הספר הראשון. אם כבר התחלתם או מתכננים לקרוא אותו הייתי ממליץ על אורך רוח במיוחד בהתחלה החלשה יחסית בעיני.

סברתי כי על "משחקי הרעב" לא ניתן להתעלות. אך סברותיי התגלו ככזב - התלקחות טוב אפילו יותר. העלילה מתפתחת לכיוונים לא צפויים בעליל, הכתיבה עשירה ומסעירה והדמויות עמוקות ומעוררות הזדהות. ספר מתח מושלם וסוחף.

אם הייתי צריכה לתאר את הספר בשתי מילים הייתי עונה מיד: חסר רחמים.
סוזן קולינס אוהבת להתעלל בקוראים שלה. לגרום להם לאחוז בספר עד שהידיים מלבינות, ללב שלהם לדפוק בעוצמה ולא לאכול שעות מרוב מתח. להפציץ אותם בפאנצ'ים פרק אחר פרק ,לגרום לנשימתם להיעצר בגלל מילה אחת בודדה.
כזאת היא סוזן קולינס, וזאת הסיבה שאני מעריצה אותה.
זה התחיל ב"משחקי הרעב" וממשיך בפול גז ב"התלקחות" - הכתיבה הקולחת, הדמויות המדהימות, האווירה המיוחדת , העלילה המותחת. תיאורים חסרי פשרות שגורמים לקורא לחוות כל טיפת שמחה וסבל עם הדמויות. ברגע שאתם חושבים שאתם יודעים מה הולך לקרות, סוזן תמיד תפתיע אתכם ותשאיר אתכם עם פה פעור.

אבל אני יודעת. עד שהדופק שלי ירגע מ"התלקחות" הספר הבא בסדרה יצא ואני אשאר חסרת מנוחה במשך כמה ימים, ואנסה להתאושש במשך השבועות שלאחר מכן. סוזן קולינס אוהבת להתעלל בי. אבל אני סולחת לה. כי היא סופרת מצויינת שבעזרת הדמיון המדהים שלה כתבה סדרת ספרים מצויינת אף יותר. ולי נשאר רק לומר לה - תודה.

****


סוזן קולינס עושה זאת שוב. ספר ההמשך ל"משחקי הרעב" כמעט זהה לקודמו, אולי אפילו בלי "כמעט". הוא קל ומהיר לקריאה, הוא מעניין וכובש, והוא עדיין ספר נוער סטרילי כמעט, שלא לומר אנטיספטי, בכל הנוגע לסקס או להבעת עמדה מורכבת לגבי משהו, חוץ מהדיבור השטוח והמתבקש על כך שבגדול, דיקטטורה זה רע, וחוסר צדק חברתי זה ממש זוועה ורצוי להתקומם.
סיימתי לקרוא אותו לפני עשרה ימים בערך, ואני לא זוכר כמעט כלום. פחות או יותר את האירועים, כן, אבל אין כאן משהו שבאמת השאיר אצלי חותם משמעותי. יכול להיות שבעוד שנתיים שלוש אוכל לחזור ולקרוא את הטרילוגיה הזאת כאילו לא קראתי אותה אף פעם.
ובכל זאת, אני מחכה לספר השלישי. זה כמו לאכול חטיף כזה, שוקולדי, שנגמר תוך שני ביסים ואתה הולך לבדוק אם לא נשאר עוד אחד בשקית. את הספר הזה לא קוראים, אלא מנשנשים. זה מסוכן לדיאטה, אבל צריך גם רגעים גנובים כאלה מדי פעם בין כל הכבדות הצמיגית הזאת שאופפת אותנו לרוב.


****

אזהרה!!!
משרד הבריאות קובע שהתלקחות הינו ספר המזיק לבריאות, לשעות השינה ולעור הפנים. הקריאה בו ממכרת ומשעבדת, הן נפשית והן פיננסית.
הקריאה היא על אחריותכם בלבד!!!

קראתי לא מזמן וסיימתי בתחושה מעורבת.
הספר מותח, לעיתים גם מפתיע, אבל נראה כאילו כמו תמיד אצל האמריקאים יש נטיה למהר כשיש להיט וישר לכתוב המשך.
התוצאה היא שאין הרבה חידוש בספר מבחינת העלילה והתפתחות הדמויות. בספר הראשון קולינס בוראת עולם, שבמידה לא מועטה מקביל לשלנו, בפרק השני הדמויות כמעט באותו מצב, שוב קטניס מתבלבלת בין פיטר לגיל, שוב משחקי הרעב, אמנם נוספת ההתקוממות ברקע, אבל היא בהחלט בעייתית. מצד אחד מתוארת עליונות טכנולוגית מדהימה של הקפיטול, אבל אם יש כזו מה פתאום הם צריכים כורי פחם שיכרו ידנית פחם כמו במאה ה19?! או כל כך הרבה חקלאים שיקטפו פירות אפילו היום קוטפים את רובם בעזרת מיכון?
ואם אכן יש כזו עליונות טכנולוגית מדהימה, איזה סיכוי יש להתקוממות? סוף הסיפור מפתיע אך גם מאכזב ולא ממש הגיוני.
בקיצור שווה קריאה בגלל העולם והדמויות שכבר נקשרתי אליהן, לא מושקע כמו הראשון מבחינת העלילה וההמצאות מסביבה.

למעלה מ-25% מהאוכלוסיה הבוגרת בעולם סובלים מיתר לחץ דם,לפי מחקר בריטי שתיית 500 מיליגרם של מיץ משורשי סלק יכולה להוריד בצורה משמעותית את לחץ הדם...
לקוראים החביבים: הנתון שהובא כאן הוא בכדי שתחשבו טוב טוב לפני שאתם פותחים את הדף הראשון של הספר.
(למכורים שבינינו תחשבו טוב לפני שאתם מריחים את הדפים)
כי ברגע שתתחילו לא תוכלו להפסיק(אני לא מגזים)
לכן מומלץ מאוד לברר הייכן ניתן להשיג "מיץ שורשי סלק",אני לא החכמתי ולכן אני מכה על חטא.
עבור חוסר השעות שינה אני מוכן לסלוח לסופרת,
בגין המחיר של הספר..-טוב אנחנו עדיין לא בחרם צרכני..
אבל ברגע שזה הופך לבעיה רפואית למי נבוא בטענות????
אולי נארגן קבוצת תמיכה..חה..
ולסיפור עצמו
במילה אחת
..............ווואאווווו.........