שוב נשבתי בכריכה מהממת של ספר-אני לא גאה בזה. אבל גיליתי שקיארה קאס כותבת מעולה! ומסתבר שהספר הזה נכתב לפני סדרת המועמדת המפורסמת שלה (שלא קראתי) אך רק עכשיו יצא לאור. למעשה "בת-הים" הוא הספר הראשון שהיא כתבה. בסך הכל, ספר YA קליל וכיפי עם רבדים קצת מטרידים:

כמקובל בכל סיפורי המיתולוגיה (אני אישית גדלתי על 'רוסלקה' הסלאבית) גם כאן בנות הים הן נשים צעירות ומפתות אשר מטביעות ספינות באמצעות שירתן. אלא שבסיפור הזה מלחים הם לא המטרה העיקרית שלהן, אלא כל מי שאיתרע מזלו להיות במים בזמן שהים החליט שהוא צריך קורבנות.
משום מה, הים ניזון מנשמות של אנשים ולשם כך הוא מגייס נערות צעירות ויפות שעליהן הוא כופה את העבודה השחורה הזאת. בתמורה לשירות המפוקפק הזה הים מעניק להן חיי מותרות במשך כ-100 שנים שבהן הן לא יכולות לחלות או להינזק, לא מזדקנות ופשוט יכולות להנות מהחיים בין לבין ההטבעות. הבנות לא חייבות לישון, לאכול או לבלות אך לפעמים הן עושות זאת בשביל הכיף או בשביל להעביר את הזמן. מוזר? מאד. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן אלא כמובן כי הגיבורה שלנו קיילין, בת הים הכי כנועה וצייתנית של הים, המתייסרת ברגשות אשם על כל אותם חיים שעזרה לקחת, עושה את הדבר הבלתי אפשרי ומתאהבת בבן אנוש! כמובן שקשר בין בת-ים לנער הוא בעייתי מכיוון שקולה עלול להרוג...


מעבר להתמודדות של קיילין עם המצב שבו נאלצה להעמיד פני אילמת וגם לא יכלה לספר לאיש את האמת על החיים שלה, הייתה מטרידה במיוחד העובדה שהים היה קנאי לה, כי היא הרי שייכת לו. וקיילין, כמו אחיותיה בנות הים האחרות, אהבה אותו למרות שהוא פוגע בה ומשקר לה. כשחשה פגועה הרגישה צורך להתעטף בגליו ולקבל ממנו נחמה. קשה לשקר לים, כי הוא תמיד מרגיש אותה, במיוחד כשיש מקור מים בסביבה, והוא גם יכול לקרוא את מחשבותיה. כשהיא סיפרה לים שהיא מרגישה אשמה, הטיח בה הים שגם הוא סובל והסבל שלו אף גדול יותר, כי הוא בעסק הזה הרבה יותר שנים ממנה. לי זה נראה כמו תסמונת סטוקהולם, אבל אוקיי.
נחזור לסיפור האהבה הלא-קריפי: מושא אהבתה של קיילין הוא נער מקסים ורגיש בשם אקינלי. הם נפגשים בספרייה באוניברסיטה בה קיילין מעמידה פני סטודנטית מן המניין, והוא לא נרתע מהמוזרויות שלה ומחוסר היכולת שלה לדבר. הוא אפילו אומר לה שזה נדיר שאנשים אילמים שומעים, ושלרוב במקרה כזה-האילמות נובעת מטראומה. אם הוא רק היה יודע כמה הוא צודק. בין קיילין לאקינילי נרקמת מערכת יחסים שעלולה לסכן את שניהם. אז האם קיילין תמרוד בים ותלך אחרי הלב? זה כבר ספויילר!

***

הכי נהנתי מהכתיבה. פחות נהנתי מהנרטיב המבאס של ישות גברית שבוחרת לעצמה בנות 17 כדי לכלוא אותן איפושהו לצורך מטרה 'נעלה' כלשהי (עקורה, מישהו?)

יום כיפורים היה וכל שנה מאז שאני צמה אני קוראת ספר.
לפני יום הכיפורים התחלתי לקרוא נשים קטנות של מיי אלקוט, ספר ארוך בעל עומק אשר דורש ריכוז והבנה משום כך קשה יותר לקרוא אותו כשאתה בצום. לכן, החלטתי להפסיק נשים קטנות (אכתוב ביקורת בהמשך) ולקרוא בת הים של קיארה קאס, ספר קצר, לא בעל שפה עמוקה ופחות דורש ריכוז והבנה עמוקה של הספר. הקריאה של הספר זרמה ונהנתי מאוד.

זו הייתה הקדמה, אז מה בעצם אני חושבת על הספר?
הספר הוא קליל וזורם, לא בשפה גבוהה אבל לא סלנגית (יש ספרים שכתובים בסלנג). הספר לא בעל עלילה מסועפת אבל גם לא חסרת עלילה, ספר להעביר איתו את הזמן.
בת-הים או יותר נכון סירנה (באנגלית זה Siren) זה ספר יותר טוב מאשר ספרים אחרים של קיארה קאס, למשל, סדרת המעומדת בעלת אופי מיושן ובעלת אמירות פטריארכליות. לפיכך, בהתחלה לא רציתי לקרוא את הספר אבל מאחר ששמעתי עליו המלצות החלטתי לנסות אותו והופתעתי לטובה.

הספר מספר את סיפורה של קיילין סירנה (בת ים לפי דעתי היא לא ההגדרה הנכונה) אשר בת חסותו של הים עם עוד שלוש סירנות נוספות. מטרתן של הסירנות היא לשיר דרך קולן המפנט, דרך קולן הן מטביעות את הספינות ואת האנשים הנמצאים עליהם. במטרה לתת כוח לים וליצור מחזוריות של הטבע והחיים על כדור הארץ. קיילין שלפי הנגזר עליה צריכה להיות סירנה במשך מאה שנים, מתאהבת בסטודנט ששמו אקינלי והוא מתאהב בה ואהבתם צומחת אך הים מתנגד ליחסים בין השנים ומכאן העלילה מתפתחת.

לסיום, ספר נחמד וקליל מומלץ כדי להעביר את הזמן. מתאים לבני נוער.
חג שמח :)

*בת הים*

אמ;לק: כן או לא? זה יותר טוב מדמדומים. כלומר, אם משוגע יצמיד לכם אקדח לראש ויגיד "תקראו את הספר הזה או שתמותו!" אתם יכולים לקרוא אותו (הוא אפילו יותר טוב מהמועמדת שכתבה אותה סופרת, שהיא טרילוגיה שוביניסטית ומרגיזה, שספר 4 ו-5 פיצו עליה במידת מה אבל לא מספיק בכלל)

תקציר מגב הספר:
קיילין היא בת-ים. לא, אין לה סנפיר במקום רגליים והיא לא גרה בארמון במעמקי הים.
היא נערה רגילה, חוץ מכמה הבדלים: היא יפה בצורה שקשה לעמוד בפניה, אסור לה לדבר כי קולה יכול להרוג, ואחת לכמה חודשים היא נדרשת להיכנס עם אחיותיה בנות-הים למעמקי האוקיינוס, לשיר בקולה הקטלני ולהטביע ספינות על אנשיהן.
אבל יום אחד קורית תקלה. קיילין פוגשת את מקינלי ( =^.^= אקינלי! קוראים לו אקינלי וואט דה פאק =^.^ ), סטודנט מקסים שלא נרתע מהבחורה האילמת שלפניו.
התאהבות לא אמורה להיות חלק מחייה של בת-ים.
קיילין מנסה להיאבק ברגשותיה, לנתק מגע, לא לחשוב, לא להרגיש, אבל הזרמים והמערבולות שהיא נאבקת בהם חזקים יותר דווקא מחוץ למים. ( =^.^= הניסוח הכי גרוע אברררר =^.^= )
קיארה קאס הפכה לאחת מסופרות הנוער הפופולריות בישראל ובעולם בעקבות הצלחת סדרת הספרים "המועמדת" (הוצאת "ידיעות ספרים"). בת הים הוא סיפור על אהבה ואשמה, גורל כתוב מראש וחופש בחירה. ( =^.^= הוא לא באמת לא על אף אחד מהדברים האלה, אבל איכשהו הצלחתם לגרום לו להישמע עמוק הרבה יותר ממה שהוא. אולי בגלל שהוא עוסק בים. והים עמוק הבנתם? =^.^= )

ומה אני חשבתי:
קיילין היא בת-ים. כלומר סירנה. כלומר לפני שמונים שנה, בנות-ים (כלומר סירנות) אחרות (מרילין ואשלין – עברה דקה שלמה עד שהצלחתי להפסיק לצחוק מהשמות שלהן) הטביעו את הספינה בה הפליגה קיילין עם כל משפחתה. בפני קיילין הוצבו שתי ברירות: למות, או להצטרף לבנות שרצחו את משפחתה ולרצוח יחד איתן משפחות תמימות אחרות במשך מאה השנים הקרובות. כפי שהיינו מצפים מדמות חלשת אופי כדרכן של גיבורות ספרים רומנטיים, היא כמובן בוחרת בחיים – ובמוות לכל החפים מפשע שאיתרע מזלם להיקלע לדרכה. במילים אחרות, אני וקיילין התחלנו ברגל שמאל.
גם לא המשכנו מי יודע מה – קשה לי לחבב דמות כל-כך תבוסתנית וצייתנית, ששאיפתה העילאית לכשתצא לפנסיה מכל עניין הרציחות הימיות, בניגוד לבנות ים אחרות שחולמות להצטרף ללהקה או לפתוח גלריה, היא להתחתן. היא אשכרה מדפדפת במגזיני-כלות וחולמת על זה בהקיץ! מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? כלה! זו תשובה נורא חמודה כשאת בת חמש, אבל כשזו התשובה שלך בגיל שמונים (או תשע-עשרה בפעם השמונים), זה מעיד על כך שכנראה ספגת נזק מוחי חמור בפעם ההיא שכמעט טבעת (ואני לא מבינה איך להתחתן יכול בכלל להיחשב שאיפה, כל לוזר יכול להתחתן אם הוא מנמיך מספיק ציפיות).
לעלילה היה יכול להיות פוטנציאל (שזה בעצם פוטנציאל לפוטנציאל!) – אם מטביעים סיפור אהבה במספיק פנטזיה איכותית עד שאף אחד לא שם לב שהוא שם אפשר אפילו להצליח ממש (לקסנדרה קלייר זה עבד!) ובנות ים לא מקבלות מספיק התייחסות ספרותית, אז יש הרבה מה לחדש בתחום. אבל, תקוותי המועטה התבדתה לחלוטין, כי הספר הרגיש מושקע בערך כמו שיעורי בית שהעתקת בהפסקה. כל הדמויות, המקומות והאירועים היו כמו תמונות-הדמה האלה ששמים בתוך מסגרות למכירה, מן ממלאי מקום שנועדו לסמן "כשיהיה לך זמן לעבוד על הספר תכניס דמות/מקום/אירוע כאן":
*בנות הים האחרות, חברותיה של קיילין, הן הקבוצה הגנרית של חבורת טינאייג'ריות בספרים: חברה פרועה ומרדנית ששוכבת עם כולם, חברה טובת לב, חברה בוגרת ואחראית וחבורה צעירה ומושפעת, כאשר הגיבורה שלנו היא כמובן החנונית השקטה והמהורהרת. העובדה שהן בנות-ים, שהן בנות עשרות שנים וחברות עשרות שנים וזה אמור להשפיע על האישיות (שאין להן) ועל מערכת היחסים שלהן לא מתבטאת בשום צורה.
*בנות הים חיות בין בני-האדם ומתקשרות בחופשיות בשפת הסימנים ובעזרת לוחות כתיבה, ובכל זאת החיים שלהן, מלבד העובדה שהן שרות אנשים אל מותם מדי פעם, כאילו לא קיימים. החברה המרדנית הולכת למסיבות (כמה לא צפוי ואופייני), ובכל זאת אנחנו אף פעם לא שומעים אפילו על אחד מהבנים שהיא מפתה מדי לילה, ולמרות אופיה החברותי וחובב החגיגות, גם על שום קשר עם אף אדם אחר. החברה טובת הלב היא ציירת (כמה לא צפוי ואופייני 2), אבל אנחנו לא יודעים מה היא מציירת ולמי היא מוכרת את הציורים שלה, היא פשוט מציירת ואז מוכרת אותם ואין צורך להיכנס לפרטים תודה. וקיילין הולכת לקולג' (תלונות לגבי זה בהמשך) ובכל זאת היא אף פעם לא דיברה עם אף אחד ואף פעם לא נכנסה לשיעור מעניין או גילתה שהיא מוכשרת במיוחד במקצוע מסוים. זה כאילו נבררו בפינצטה מתוך החיים שלהן רק החלקים שהכרחיים לעלילה, והשאר...ריק.
*הקולג' – הוא קולג'. יש בו דשא. וספריה. הבית של בנות-הים – הוא בית. יש בו חדרים. והוא ליד הים. זה לא שרציתי עמודים של חפירות על גבעות והרים סטייל שר הטבעות, אבל בחיאת, קצת לתאר משהו! אפילו את צבע השיער של קיילין לא גילו לנו! לא היתה לי ברירה אלא לשער שהוא חום כמו בתמונה שעל הכריכה, ומזל שהיתה כזו, כי אני לגמרי יכולה לנטוש ספרים אם אני לא יודעת את צבע השיער של הגיבורה.
*ההגיון של העולם – בשעבוד המוחלט-לכאורה של הבנות לים יש יותר חורים מבגרביוני רשת: הים מוחק את זכרונות העבר שלך, רק שהוא לא מצליח אם אתה לא רוצה שהוא יצליח, ולפעמים הוא לא מצליח גם כשאתה כן רוצה שהוא יצליח; הים קורא את המחשבות שלך, אבל אם אתה נמנע מלחשוב על דבר מסוים אתה יכול לשמור ממנו סודות בכיף; וכל עוד אתה על היבשה הים לא מסוגל לשמוע אותך או לאתר אותך, כך שבעצם אתה יכול להתחבא שם לזמן בלתי מוגבל
*אקינלי (מקור השם: מיד אחרי שהוא נולד, האבא שאל את אשתו "רוצה לשתות משהו, מותק?" בו בזמן שהמיילדת שאלה "איך תקראו לילד?", היולדת הטריה ענתה לבעלה "אה...קינלי" והמיילדת חשבה שהיא דיברה אליה. סתם, המקור האמיתי הוא שזה שם הנעורים של אמא שלו, אבל תודו שההסבר שלי הרבה יותר מגניב וגם יותר הגיוני!) – מושא האהבה שהוא כה מיוחד עד שמצליח לנפץ 80 שנות בדידות ולערער סדרי עולם: הוא חמוד. וזהו. הוא תמיד מחייך ותמיד נחמד ואדיב ואף פעם לא כועס, גם כשאת נוטשת אותו באמצע דייט ולא עונה להודעות שלו. אני מודה שזה שינוי מרענן יחסית לגברים המושלמים-חיצונית אך מתייחסים לנשים שלהם כמו ששייח סעודי מתייחס לנשים שלו, ועדיין. "חמוד" זו לא תכונת אופי. ו"נקרא על שם משקה קל ובכך משמש מאגר לבדיחות אינסופיות בנושא" לא מספיק כדי לפצות.
אבל (וזו הסיבה שאני חושבת שקיארה קאס (הסופרת) שילמה לסטפני מאייר כדי לכתוב את דמדומים) – בעולם בו דמדומים קיים כרפרנס לסיפור על אהבה בלתי-אפשרית בין אדם לייצור מיתולוגי, אי אפשר שלא לפרגן קצת לבת-הים. אחרי הכל, אין בו:
*גבר ששולט על חייה של האישה הקטנה שלו באופן טוטליטרי יותר מלואי הארבע-עשר – הקשר בין קיילין ואקינלי (תרצה את א'קינלי שלך עם בגט, אדוני? ואת א'ספרייט שלך עם קוראסון? בון אפטיט! מצטערת אבל הזכרתי את לואי הארבע-עשרה וזה פשוט דורש) יחסית לא מעוות (עד כדי אהבת האמת העזה עד מוות ממבט ראשון) ולא רומס-נשים. נכון, יש את הקטע הקריפי הזה שבו אקינלי מתגנב להסתכל על קיילין כשהוא חושב שהיא ישנה ומלטף לה את הלחי כמו סוטה, אבל באמת שזה הכל.
גבר מושלם שנמשך למרות הכל לבת-האנוש האפרורית – כאן דוקא קיילין היא זו שיפה באופן לא אנושי, והיא גם לא מושלמת*, היא פשוט יפה, ומעבר לזה יכולה לטעות ולכשול בדיוק כמו כל אדם רגיל.
אם כי עדיין יש, למרבה הצער:
*יצורים מיתולוגיים שחיים כבר שמונים שנה ועדיין חושבים שהניצול הכי טוב של זמנם הוא להעמיד פנים שהם בני-עשרה רגילים וללכת לקולג', ולמרות שהם בני שמונים מתנהגים כמו ילדים קטנים וחסרי אחריות
*אהבה טהורה ועזה עד מוות כלפי מישהו שיצאת איתו לדייט אחד וכל מה שאת יודעת עליו מתחיל בצבע האהוב עליו ונגמר בגלידה האהובה עליו
*בחור שמיוחד כי הוא "רואה את מי שאת באמת ולא את היופי שלך" – חמודה, הוא התחיל איתך כשהיית זרה מוחלטת בספריה. למה את חושבת שהוא עשה את זה, כי הוא נפעם מליבך הטהור? אם הוא הסתכל לכיוון האיזור בו נמצא ליבך הטהור, הרשי לי להבטיח לך שלא הלב הוא זה שמשך אותו
משולש אהבה שאחת הצלעות בו היא ים – אוקיי, זה* קצת מעוות (אם כי מקורי)
אבל יש בספר גם דברים טובים בפני עצמם (ולא רק היעדר דברים שליליים), כמו:
*הסברים מניחים את הדעת לדברים שמרגישים מעוותים – למשל, העובדה שקיילין אוהבת את הים למרות שרצח את כל בני משפחתה והכריח אותה לרצוח בשבילו חפים מפשע נוספים מדי כמה חודשים היא כי גם לו, כמוה, אין ברירה: אם לא יוקרבו לו בני-אדם מדי פעם הוא יתחרפן ויבלע את כולנו, כלומר הוא למעשה הורג מעטים כדי להציל רבים, אבל בכלל לא נהנה מזה, ולמעשה בנות הים לא נחוצות לו כדי להטביע ספינות אלא כדי לסמם את האנשים שלא יסבלו בעת שהם מתים, כלומר בגדול אפשר לומר שהים קצת סבבה
*התייחסות לרצח של הורה מתעלל כדרך לגיטימית ויעילה להפליא להתגבר ולהמשיך הלאה (סוף-סוף אמריקאים שאינם יפי-נפש! כמה מרענן. מרענן כמו א'קולה שבא לי לשתות כרגע (סליחה. אני אפסיק)).
*רמזים מבלבלים שבסוף לא מובילים לכלום – כן, זה דבר טוב כשאתה קורא משהו, אומר "אוי זה כל-כך צפוי" ואז הדבר הצפוי בכלל לא קורה. זה רק דרגה אחת פחות טוב ממשהו לא צפוי שכן קורה (למי שקרא את הספר ולא הבין על מה אני מדברת, אני מתכוונת לתמונה בחדר של אקינלי במעונות)
לסיכום, אני לא חושבת שאפשר להגדיר את חוויית הקריאה שלי כסבל. שעמום מוחלט, אכזבה מרה, כן, אבל בגלל שכולם שם היו כל-כך דובוני אכפת-לי, אפשר אפילו להגזים ולומר שהיה בו משהו מחמם-לב. אז כמו שאמרתי בהתחלה, אם אתם נאלצים לבחור בין קריאת הספר הזה לבין מוות, או גרוע יותר, לבין קריאת ספר של ג'ון גרין או טרילוגיית "הזיה" הידועה לשמצה, תבחרו ב"בת הים".

נ.ב
חשבתי הרגע מחשבה איומה. האם העובדה שקוראים לאקינלי בשם של משקה קל היא מכוונת, כי משקה עשוי ממים ומים יש בים וגם בנות-ים יש בים? אלוהים, אם זה נכון, זה פשוט יותר מכפי שאוכל לספוג (לספוג, הבנתם? כמו נוזל. שמכיל מים. שיש בים).

בת הים, קיארה קאס.
כפי שבוודאי שמתם לב כתוב על הספר שהוא הספר הראשון שכתבה הסופרת, ואז אתם חושבים "אבל היא הרי כתבה את כל סדרת המועמדת, לא?"
אז כן זהו סיפרה הראשון של קיארה אך מסיבה מסוימת יצא רק עכשיו...
אין תלונות! עדיף מאוחר מאשר אף פעם
אז אחרי הקדמה מפרכת ולא מעניינת כלל נעבור לביקורת.
אני אישית מעריצה של כל סיפורי האגדות לפעמים אני קוראת אותם שוב כמו ילדה בת חמש שמשתוקקת להיות נסיכה (מאז התקדמתי קצת ולפעמים אני קוראת את הגרסאות המקוריות), ולכן אני התלהבתי מאוד מהספר!
אך הנה אומר לכם את האמת על מה שקרה כשקראתי את התקציר...
"קיילין היא בת־ים. לא, אין לה סנפיר במקום רגליים והיא לא גרה בארמון במעמקי הים. היא נערה רגילה, חוץ מכמה הבדלים: היא יפה בצורה שקשה לעמוד בפניה, אסור לה לדבר כי קולה יכול להרוג..."
אילמת?! אמר הקול במוחי.
אני לא חושבת שאני מסוגלת להתמודד עם זה...
מישהי שלא תדבר?
מה זה אמור להביע?
למה?
איך אני יכולה להבין אותה?

כפי שאתם יכולים לראות היתה לי התמודדות קשה עם החלק הזה, לאחר כמה ריבים עם עצמי החלטתי לנסות את הספר (וכמובן שלפני זה הזהרתי את עצמי שמאוד מהר הוא ימאס עליי), הגעתי למחצית הספר לפני שבכלל הבנתי את זה, הספר היה מדהים וסוחף ומצחיק ומרגש עם מלא סיבוכים וקשיים, גרסה מושלמת לסיפור הרומנט והאהוב (ש"תוקן" ע"י האחים גרים) בת הים הקטנה, הדרך בא קיארה המירה את הסיפור למרחבים כאלה ופישטה אותו במובנים כל כך נהדרים...
מומלץ לכולם.

*ואם גם אתם לא הבנתם מה ניסית לומר עיזרו לי ותכתבו תגובה.

ספר מעניין, ויש בו יותר מכפי שהוא נראה במבט ראשון.
הסוף (וחלק מהסיפור) אומנם מעט צפוי, אבל הסופרת כתבה אותו בצורה כזו שבכל זאת יש לו משמעות והצלחתי להנות גם ממנו.
כשאומרים לכם את צמד המילים "בת-ים" ומספרים לכם על הספר אתם בוודאי תחשבו שזה סתם עוד סיפור טיפשי וקיטשי מהאגדות, אך הוא עמוק יותר ממה שציפיתי ועם זאת ספר קליל שמהנה לקרוא אותו. קיארה קאס אכן הפיחה חיים בדמויות וגרמה לי להרגיש את מה שהדמות הראשית עוברת, ומראה שגם בחיים "הטובים" (בכל זאת, הן נשארות צעירות במשך מאה שנה, לא נהיות חולות ופשוט "נהנות מהחיים") יש רגעים קשים - אפילו מאוד. הדמויות שלה אנושיות, מלאות מצפון, ועם כמה שהסיפור "אגדתי" היא נתנה לו נופח שמרגיש אמיתי. אהבתי.

הספר מעביר את הזמן בקלילות ונהנתי לקרוא אותו.
כשראיתי בפעם הראשונה את הספר הציפיות שלי ממנו היו יחסית נמוכות- בת ים שמתאהבת אבל בגלל היותה בת ים היא לא יכולה שהאהבה תהיה חלק מחייה.
עוד לפני שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי שטעיתי ושיש בו מעבר לסיפור פשוט.
קיילין ואחיותיה נאלצות להתמודד יחד עם החסרונות שבאים בגלל היותן בנות ים, ואורך כל הספר היא מנסה להגשים את חלומותיה בעוד שהים ומחובותיה לא מאפשרים לה את זה.

ספר חמוד וקליל,
מעביר את הזמן מאוד מהר.
לקח לי קצת כמה פרקים בהתחלה עד שהבנתי את הרעיון של הספר אבל הקריאה בו זרמה והדמיות היו די מעניינות.
קצת מוזר היה להתרגל בהתחלה ולהבין שבעצם הים הוא דמות שיש לה רגשות ושמקרי המוות שקורים בו זה בשביל שיוכל להתקיים אבל זה משהו שלפי דעתי מאוד מיוחד בספר וגורם לעניין יותר גדול.

הספר מתעסק בקיילין הדמות הראשית שהדבר הכי חשוב לה זה אהבה ובכך שהיא "בת ים" זה די הורס את החלום שלה מכיוון שהקול שלה
הורג אנשים והיא נשארת באותו הגיל במשך מאה שנה עד שהיא חוזרת להיות אנושית ואז היא לא זוכרת דבר ולכן היא חושבת שלא אפשרי מבחינתה
שהיא תזכה באהבה.

בספר מנסים להראות שאהבה אפשרית גם אם אתה חושב שאין לך סיכוי בגלל המוגבלויות שלך.
והכותבת באה להראות בספר שאהבה יכולה להיות גם בזכות הפנימיות שלך ושיש אנשים שמסתכלים לתוכך ולא באמת חשוב להם "הפגמים"
שאתה חושב שיש לך.

על שאר הדמויות לא מסופר עליהן הרבה אך הן תורמות לסיפור וגורמות להבנה טובה יותר.

בקיצור מומלץ ומעניין.