שלושה אחים אל-אל, גול ורובי שהתייתמו וגברת מילה הטובה מגדלת אותם. דודם העשיר נפטר ומוריש להם שלוש טבעות, וכל אחד מהאחים צריך לבחור טבעת. לפי הטבעת שבחר ייקבע מה חלקו בירושה. אחד האחים מקבל בירושה את החתול כראמל המדבר והקסום. הרבה התרחשויות, צחוק ומתח. אבל: מדובר בספר עם ארבעה גיבורים ראשיים בנים! שלושת האחים + החתול כראמל. בנות יש רק כדמויות משנה. דמות המשנה הנשית הראשית היא ממש קריקטורה: רעה, שמנה ומכוערת. בתה מאופיינת גם היא על ידי החיצוניות שלה: שמה הלנה היפה. עם כל הצחוקים וההנאה שבקריאה - הספר מחזק סטראוטיפים שליליים על בנות ונשים.

נהדר! לנועה ידלין יש יכולת התבוננות מופלאה באנשים, ורגישות לשפה ולניואנסים. ספר מצחיק ומעורר מחשבה. הדבר היחיד שמקשה על הקריאה: אופן כתיבת הדיאלוגים, אבל הם כל כך טובים, שאפשר להתגבר על זה. מומלץ!

שנון, עכשווי, עוקץ במידה שווה הן את עולם סדנאות הכתיבה ואת עולם יזמי התמ"א.

ספר שכתוב באופן מאופק, ודווקא זה לופת את הלב. אישה צעירה מתמודדת עם משפחה שמרנית ולוחצת, מסלול לימודים תובעניים שנשאבה אליו, וזוגיות שנסחפה אליה.

הספר מלא חורים בעלילה, העולם הפנטסטי לא בנוי באופן משכנע, והמיזוג שלו עם האולם האמיתי מותיר שאלות רבות. למשל: איך קרה ששירים שלנו הפכו ללחשי כישוף של הפיות? הם מאמצים שירים והופכים אותם ללחשי כישוף או שלחשי הכישוף שלהם עוברים לעולם שלנו והופכים לשירים? כל בני שבט הפיות גרים במושב. אין שום התייחסות למקומו של המושב במרחב המקומי שלו, מה בני האדם יודעים עליו, מה חושבים עליו? איך משתלב מושב כזה במדינת ישראל של ימינו.לא מובן: האם המתגוררים בישובים שבסביבה יודעים שמדובר במושב של פיות? כשלים כאלה בבניית עולם בדיוני שמתקיים בתוך העולם האמיתי שלנו מקלקלים את ההנאה מקריאת ספר פנטזיה. לגבי העלילה עצמה: היא סובלת מקלישאות עלילתיות (מאבק בין תאומות, אח גדול חזק, משפחה עם כללים נוקשים). בקיצור: ספר שרוצה להיות ספר פנטזיה אבל נכשל בבניית העולם הפנטסטי ובמיזוג שלו לתוך העולם האמיתי.

ספר שעלילתו היא עלילת טלנובלה מהזן הירוד ביותר. סיפור לא אמין לחלוטין. מאכזב מאוד.

העננה רננה אוהבת להשתובב ולשחק, היא לא רוצה להוריד גשם. הוריה כועסים עליה, אומרים לה שהורדת גשמים היא המשימה הלאומית, ושזהו הייעוד שלה. כשזה לא מועיל - הם שולחים אותה לקייטנה שמיועדת לעננים כמותה. לא בדיוק קייטנה - למעשה מחנה חינוך מחדש בדרכי נועם. הקייטנה מניבה תוצאות - ורננה מורידה גשם. ומאז רננה ממשיכה להוריד גשם כל שנה. סוף טוב. סוף טוב? בעיני לא. בעיני זה סיפור עצוב, על כפיית מסורת ומנהגים חברתיים על עננה קטנה. הלחץ של ההורים על רננה להוריד גשם, מזכיר לחץ של הורים על ילדים בוגרים לעשות תואר באוניברסיטה, וגם לחץ לסיים עם הרווקות, להתחתן ולהוליד ילדים. "העננה רננה" הוא סיפור על עננה שלא איפשרו לה להיות מי שהיא, שכפו עליה חיים שלא היתה מעוניינת בהם. סיפור מדכא ועצוב.

גם ילדים קטנים מתאהבים. הם חווים רגשות בעוצמה, הם מתרגשים, ולפעמים נשבר להם הלב. שמחתי למצוא סוף סוף על המדף ספר שעוסק בנושא. לצערי, בסופו של דבר הספר איכזב.
הסיפור: אורי לא אוהב ללכת לגן. אבל כשמגיעה ילדה חדשה לגן, תמר שמה, הכל משתנה. הוא הולך לגן בשמחה. כשאמו מגלה שהסיבה לכך שהוא פתאום הולך לגן בשמחה היא הילדה החדשה, היא שואלת עליה. מה שמה, ואיזו מין ילדה היא. אורי עונה שהיא חכמה ומצחיקה ויפה. על התיאור "יפה" אמא מבקשת לשמוע פרטים נוספים. אורי עונה שהיא יפה כמו נסיכה וכמו פרחים. חבל שהאמא לא התעכבה על ה"חכמה" או על ה"מצחיקה", חבל שלא ביקשה לשמוע דוגמאות לחוכמתה של תמר ולחוש ההומור שלה. מצער שדווקא על ה"יפה" היא התעכבה ובכך העבירה למאזינים הצעירים שהתכונה החשובה שראוי להתעכב עליה היא היופי החיצוני, ולא האופי או החוכמה.
כשאמא אומרת: "הילד שלי מאוהב!" אורי מתרגז. "למה את אומרת דברים כל כך מעליבים? שכחת שאני בן? בנים בכלל לא אוהבים."
הטענה הזו משונה ולא אמינה. קשה לי להאמין שיש ילד או ילדה שחושבים שאהבה היא עניין לבנות בלבד. גם ילדים קטנים יודעים שבנים, ונערים וגברים מתאהבים. הרי כל התרבות הפופולרית מלאה שירי אהבה מפיהם של זמרים גברים. שירי פופ ממזרח ומערב בהם שרים הזמרים על אהובתם הנפלאה, על געגועיהם, וגם על ליבם השבור, ומתחננים אל אהובותיהם "חזרי אלי". הילדים שומעים אותם בבית, במכונית, בצהרונים, בטלויזיה, בחוגים ובקייטנות. הם יודעים אותם בעל-פה.
כשאורי מדמיין מה יעשה עם תמר, הוא מדמיין שהוא שר לה סרנדה, שהוא מציל אותה מדרקון, ושהוא מוריד את הירח בשבילה. לדעתי גם נקודה זו בסיפור אינה אמינה. ילד בן חמש לא ידמיין דברים כאלה. הוא ידמיין שהם משחקים יחד, מטיילים יחד, קופצים בטרמפולינה יחד, מתארחים זה אצל זה.
בהמשך הסיפור יש קטע שבו מסופר שאורי הולך לבקר את תמר. החלק הראשון של הסיפור לא מתרחש בזמן מסויים, אלא בזמן כללי, בהווה מתמשך. הקטע של הביקור מתאר אחר צהריים ספציפי, ונראה כאילו נכנס לספר רק כדי לעבות את הסיפור. לאחר מכן חוזר הסיפור להתרחש בזמן כללי, בהווה מתמשך, וזה מדגיש עוד יותר את צרימתו של קטע הביקור בתוך המהלך הכללי של עלילת הספר.
בסוף הסיפור הילדים צוחקים: "תמר אוהבת את אורי, אורי אוהב את תמר".
גם התיאור הזה אינו אמין. בגן יש חברויות בין בנים ובנות, וזה לא מושך תשומת לב מיוחדת. ילדים לא צוחקים על זה.

בגלל חוסר אמינות בעלילה, הסתקרנתי לדעת מי עורך הספר. חיפשתי ולא מצאתי. לא היה עורך לספר.
נראה ששלו כתב את ספרו מתוך זיכרונות ילדותו, כי הספר אינו תואם את הלך הרוחות בין ילדים כיום. יתכן שעורך או עורכת צעירים, שמכירים מקרוב ילדים היו יכולים לשפר את הספר.