הולנד היא עקב אכילס שלי.
אזור רגיש, שריר תפוס, מחסור בחומצה לקטית, זה מה שהיא.
כואבת ויפה עד כאב ותמיד קוראת לי לשוב אליה.
אני משתדלת לתת לה את אחד מארבע חדרי לבבי שזה מלא, כי גם ככה כבר אין לי מקום לזכרונות ואהבות אך היא פולשת וכל אימת שאני קוראת אודותיה, הלב מתחיל להתרחב ונותן לה עוד טיפה מקום.
ואכן, קשה שלא להתרשם ממי שהיא ומהאזרחים שבה.
קראתי עשרות ספרים אודותיה: דקדוק ולשון, מדינה ואזרחו

כשספר מעורר קירבה ויוצר בועה אינטימית שבה הקורא מושיט יד אל הדמות הבדיונית ומלווה אותה בנפתולי העלילה איך אפשר שלא להתאהב בו?
אישה נוסעת לאמסטרדם, אבל האישה אינה רק אישה. היא אמא. וכשאמא נוסעת לאמסטרדם, היא גוררת איתה גם את ילדיה שנשארו בבית, את השמרטפים, את הספקות שלה האם טוב עשתה כשנסעה? היא נושאת על גבה את בכי ילדיה, האמיתי או המדומיין, את קול אימה הנוזפת בה. את כל העולם כולו היא לוקחת איתה.

ברגע הראשון כשמסיימים לקרוא את הספר ההגדרה הראשונה שעולה בראש היא דיסאוטופיה.
מדינת ישראל נמצאת במצב שחצי מאוכלוסייתה הם דתיים וחרדים והחצי השני הם חילונים. שליש מהאוכלוסיה ברחו מהארץ ואלה שנשארו מפחדים שכל רגע שהעזעקה בה' הידיעה תושמע וזה יהיה הסוף של כולנו,  ומעל הכל במדינה שולט ראש ממשלה דתי ואיתו מפלגות דתיות וחרדיות. כמה ימים לפני חג הפורים, עולה שר לשעבר בממשלת ישראל שבדיוק קם מתרדמת ובאמצע

הספר אקטואלי בצורה מצמררת עבורי,ממש בימים אלה הכרתי מקרוב אנשים שהספיקו לעזוב את ישראל לפני שיקרו בה הארועים המתוארים בספר,וכשהם יגיעו-כבר אי אפשר יהיה להימלט. אני יודעת שזה נשמע אניגמטי מעט,אבל מי שקרא את הספר יבין.מבחינת התוכן-הספר הוא תחזית קודרת או סוג של מדע בדיוני,תלוי בעמדה הפוליטית/חברתית של הקורא.מבחינה ספרותית-אהבתי מאד את צורת הכתיבה של <mark>משמרי</mark>,שמשלבת נקודות מבט ושימושי שפה מגוונים,שסוחפי