בזכותו של מיכה גודמן מופיעים לראשונה עיקריה של "היהדות הפלורליסטית" באופן מסודר ושיטתי. עד כה היו מפוזרים בכתבי עת, במאמרים בעיתונות ובמרשתת, והנה נוצרה פלטפורמה נוחה לדיון, שנותנת גם לי הזדמנות לתרום את חלקי, ולערער על כל הנחות היסוד של המחנה אותו גודמן מייצג. ישנם דתיים וחילונים לא מעטים שהם "יהודים פלורליסטים", אבל למעשה המחנה מתבסס על הקונצנזוס הציוני הרחב, הכולל גם אנשים לא פלורליסטים שמחזיקים בעמדות שמרניות ביותר. לכן דבריי כאן לא נאמרים רק במסגרת קרב בין מחנות, אלא הם יציאה נגד האתוס הבסיסי של הציבור היהודי-ישראלי כולו.
אין עם יהודי, יש עם עברי
אותו ציבור מחשיב עצמו בראש ובראשונה כעם. יותר נכון כחלק של עם המפוזר ברחבי העולם, מה שמכונה כאן "תפוצות". כדי לחזור על ההנחה גודמן מעלה לדיון את אחד העם, שיש לציין שהיה הוגה דעות ולא היסטוריון. כך מסכם גודמן את משנתו: "היהדות אינה דת שמאמינים בה כי אם אומה שמשתייכים אליה, ובניגוד לדת, שמטפחת תחושות רליגיוזיות, מטפחת הלאומיות תחושות של סולידריות... רגש ההשתייכות מחליף את רגש האמונה, כשריר הרגשי המרכזי המכונן את הזהות היהודית" (עמ' 50).
גודמן מודה על חולשה גדולה בדבריו של אחד העם, שכן האמונה באלוהים הייתה ציר מרכזי בהיסטוריה של היהודים, ולא רגש לאומי חילוני. בכך הוא גם מודה לכאורה שכדי לקבוע את זהות היהודים יש להתבסס על היסטוריה, ולא על רעיונות בעלמא. אבל במקום זה הוא בוחר לזנוח את ההיסטוריה ולחזק את דבריו של אחד העם באמצעות פיתוח רעיון משלו. לצורך כך הוא עובר בין כמה תחנות שונות: המקרא, התורה שבעל פה, הרמב"ם, עמוס עוז וישעיהו ליבוביץ'. בשורה התחתונה, המעבר בין כולן נועד להפוך את היהדות לדלילה עד כדי כך שניתן יהיה להכניס לתוכה כל דבר, כולל חילוניות ואתאיזם.
אומר גודמן, אמנם האמונה באלוהים הייתה תמיד חלק עיקרי בהיסטוריה היהודית, אבל מהמקרא, דרך חז"ל ועד לרמב"ם, היהדות עברה תהליך של הרחקת האל מהעולם. לדבריו, המקרא הוציא את האל מן הטבע, אבל אלוהים המשיך לדבר עם הנביאים; אחר כך חז"ל קבעו שהנבואה נסתלקה מישראל, אך סברו עדיין שהאל עדיין מומשג בשפה האנושית; ולבסוף הרמב"ם בא והוציא את אלוהים אפילו מן השפה, כי אחרת האדם מאניש את האל האינסופי ומגביל אותו. מכאן, גודמן קובע, גם את ביטולו הסופי של אלוהים ניתן לראות כ'אחת מהאופציות התאולוגיות שיש ביהדות' (עמ' 99). העובדה שאתאיזם פירושו שלילת האל ושכל התחנות שציין התאפיינו באמונה באל, לא מפריעה לגודמן לכנות את האתאיזם 'אופציה תאולוגית' ולכרוך את כולן תחת אותה מסורת.
בשלב הבא גודמן מעלה לדיון שני לא-היסטוריונים נוספים, עמוס עוז ובתו פניה, ומסכם את טענתם המרכזית בספר "יהודים ומילים": "השיחה על היהדות היא היהדות. ואם כך, כיצד מצטרפים ליהדות? מצטרפים לשיחה על היהדות... גם מי שאינו מסכים עם תכניה של המסורת, יכול להיות חלק מהמסורת" (עמ' 101). אתאיסטים, דתיים, כולם חלק מהמסורת הדתית. ובעצם לפי הקטע הזה גם נוצרים ומוסלמים הם יהודים, שכן גם הם במידה רבה משתתפים בשיחה על היהדות. על הניסיון הכוזב לקחת יותר מידי ולבסוף להישאר בלי כלום אמרו יפה רבני התורה שבעל פה, "תפסת מרובה לא תפסת".
האסמכתא האחרונה היא כאמור ליבוביץ', שבוודאי היה מתהפך בקברו אם היה יודע שגודמן גייס אותו לצרכיו. גודמן מצטט את אמירתו, "אין אמונה ליהודים; יש אמונות של יהודים", כדי להראות שגם אתאיזם משתלב בתוך היהדות. זהו סילוף שמוציא לחלוטין את הדברים מהקשרם, על אף שבעולמו של ליבוביץ' גודמן בקיא. הטענה המלאה של ליבוביץ' הייתה, שמה שקיים את הרצף ההיסטורי של היהודים היה קיום המצוות בלבד, ולא אמונה מסויימת באל מסויים. מבחינה זו "אין אמונה ליהודים, יש אמונות של יהודים". לרמב"ם ולכוזרי הייתה תפיסה תאולוגית שונה, הדגים, אבל המשותף ביניהם ששניהם קיימו מצוות. אתאיזם מבטל את קיום המצוות, ולכן לפי ליבוביץ' הוא לא כלול ברצף של המסורת היהודית. הציטוט משמעו בדיוק להיפך ממה שגודמן מנסה לטעון.
זאת ועוד, היות והרצף היהודי היה קיום המצוות ולא שום דבר אחר, ליבוביץ' טען שברגע שהרצף הזה הסתיים, בבוא העידן החילוני, עצם קיומו של העם היהודי החל להיות מוטל בספק. 'כיום לא ברור לי האם בכלל קיים עם יהודי', אמר פעמים רבות בוורסיות שונות. בניגוד לגודמן, ליבוביץ' דיבר היסטוריה ולא רעיונות. טענתו כי החילוניות היא שבירת הרצף של הקיום היהודי היא טענה היסטורית, והתחמקותו של גודמן מהאוריינטציה ההיסטורית זועקת יותר לשמים כשהוא מעז לצטט (במסולף) דווקא את ליבוביץ' בנושא הזה. במיוחד לאור הטענה ההיסטורית הזאת, אבל גם בכלל, הטענה של גודמן על אתאיזם יהודי נראית מגושמת ביותר.
בדבריו ליבוביץ' התייחס ישירות גם לטענה שישנה תרבות יהודית חילונית. כשקבע כי היסטורית אין ליהודים מכנה משותף מלבד קיום המצוות, השלים ואמר כי גם מעולם לא הייתה להם שפה משותפת, טריטוריה משותפת, ובפועל יוצא גם לא תרבות במובן החילוני של המילה. מבחינות אלו היהודים מעולם לא היו קולקטיב אלא רק בגדר קבוצה דתית, בניגוד למה שטען אחד העם. נכון הדבר שליבוביץ' כינה את היהודים "עם", אבל במקרה זה התכוון לקולקטיב אנושי מסוג כלשהו, ולא ל"עם" במובן האתני והמקובל של המילה.
כפי שניסה גודמן לעבות את דבריו של אחד העם, ברצוני לעשות כן לדבריו של ליבוביץ'. הבה נבחין באופן הבסיסי ביותר בין תרבות חילונית לתרבות דתית. בתרבות חילונית הכוונה לתרבות במובן המקובל שלה, כלומר קבוצת אנשים שחיים על טריטוריה ספציפית, ולהם שפה מסויימת, נוהג מסויים, אמונות מסויימות וכו'. אין הכוונה לתרבות ללא אלוהים, אלא לכל המישורים הלא-דתיים שמתקיימים בחייהם של בני האדם. גם אנשים דתיים אינם עוסקים כל הזמן בדת, אלא גם, ואף בעיקר, בחול: בשיחות חולין, יציאה לשוק, ישיבה על שולחן האוכל, עבודה וכו'. כלומר, היכן שיש בני אדם יש תרבות חילונית. תרבות דתית מנגד, כוללת את כל המעשים הדתיים – הפולחן, הטקסים וכל שאר המנהגים השונים.
ההבדלים בין השתיים עומדים בעיקר על טריטוריה, מוצא ושפה: בעוד תרבות חילונית חלה בהכרח על טריטוריה מסויימת, תרבות דתית עשויה לחצות טריטוריות ותרבויות. כך כל בני הדת הנוצרית חולקים תרבות דתית משותפת, כשהאדוקים מביניהם הולכים לכנסייה בכל יום ראשון. מאידך, הם עושים זאת כשכל קולקטיב שרוי בתוך תרבות חילונית שנבדלת מתרבותם של הנוצרים מהמולדת השכנה. תרבותם הדתית משותפת, בעוד שהם שייכים לתרבויות חילוניות נבדלות. ברור כי התרבות החילונית מקיפה גם את האופן שבו מתקיימת הדת, והתרבות הדתית יכולה להשפיע באופן מסויים על התרבות החילונית. יחד עם זאת, אין זה הופך את הנוצרים הגרמנים והבריטים לבני תרבות אחת.
באותו אופן בדיוק, והרי זה כה טריוויאלי, יהודי מתוניס ויהודי מפולין חולקים אותה תרבות דתית ובו בזמן שייכים לשתי תרבויות שונות, שבמקרה זה גם אין ביניהן שום קשר. כך בעבר, וכך גם היום – ישנם יהודים רוסים, אתיופים, מרוקאים, צרפתים, ארגנטינאים והרשימה עוד ארוכה. הללו לא חולקים תרבות אחת גם לא בעולם דמיוני. כפי שאמר ליבוביץ', יש נוהג רוסי או יפני, אבל אין "דרך יהודית להתנהג", ולכן גם אין תרבות יהודית חילונית. ואמנם ליבוביץ' לא הלך רחוק עד כדי הקביעה הגורפת "אין עם יהודי", אבל מכל ההנחות שהוא הציב נובע כי אכן כך.
אם אין עם יהודי, אז מה יש? כשם שאנגלי הוא מי ששפת האם שלו ותרבותו אנגלית, כך גם מי ששפת האם שלו ותרבותו עברית, הוא עברי. זה פשוט עד כדי כך, ושום פילוסופיה ציונית – מאחד העם דרך ביאליק ועד מיכה גודמן – לא תערער על העובדה הפשוטה הזאת. אתם ואני, לפחות החילונים מבינינו, איננו יהודים כי אם עבריים. זו רק אידיאולוגיה עיוורת שגורמת לעם העברי להתכחש לעבריותו ולהוסיף ולדבוק בהשתייכותו לעם יהודי מדומיין. זאת ועוד, הדתיים והמסורתיים מבינינו הם אכן יהודים אבל בו בזמן למעשה עבריים, ממש כשם ששומרי המסורת היהודים בארגנטינה הם גם יהודים וגם ארגנטינאים. מכאן שיש לי תרבות משותפת עם יהודים-עבריים, אך לא עם חכמי התורה שבעל פה וגם לא עם יהודים מארגנטינה. ההתנהגות היומיומית שלהם ושלי שונה לחלוטין.
גודמן מציין את ברדיצ'בסקי ואת תלמידו ברנר, שעמדו בניגוד ליהדות החילונית של אחד העם וביאליק והביעו עמדות קרובות יחסית לטענה שאני מעלה כאן. ברנר היה אתאיסט וקרא לעצמו עברי ויהודי לחלופין, כשבפועל התכוון להיותו בן התרבות העברית החדשה. ביהדות לא היה לו עניין מיוחד יותר מהעניין שהיה לו בנצרות. בדומה למקרה של ליבוביץ', גם את שני ההוגים הללו גודמן מעלה בלי לטרוח ולערוך דיון בטענות שלהם. הוא מסתפק בהצגה שטחית בלבד, בעוד בדיונו בביאליק הוא מרחיב הרבה יותר, מה שמונע דיון ביקורתי ומפחית מאוד מאיכות המהלך שלו.
אי אפשר ללמוד תרבות
טענתו הפופולרית של אחד העם על קיומה של תרבות יהודית חילונית אם כן אינה נכונה. אבל בואו ונניח לצורך העניין שקיימת תרבות כזאת. גם אז ניסיון היהדות הפלורליסטית להקים תרבות על בסיס לימודי יהדות היה כוזב, שכן תרבות היא לא דבר שאפשר ללמוד אותו, אלא רק ללמוד עליו. השאיפה להקים תרבות חדשה על ידי לימוד אינטלקטואלי היא כוזבת, כי תרבות היא דבר אוטומטי ואילו האינטלקטואליזם הוא מחושב. איש לא עוצר את מהלך החיים וחושב לעצמו "האם ראוי לי להגיד 'בכיף', 'סבבה' או 'היוש'". מתוך האפשרויות הקיימות כל אחד בוחר לעצמו להתבטא בדרך שמתאימה לו, כמו מבלי משים. לעומת זאת, איש מעולם לא אמר לעצמו באותו אופן 'אני חושב משמע אני קיים'. הנה, אפילו אחד המשפטים הבסיסיים ביותר בפילוסופיה הוא משפט מחושב. איש לא יינשא את המחשבה הזאת סתם כך כשהוא הולך ברחוב או מתרועע עם חברים, מתהלך אוטומטית בתרבותו. התרבות זורמת, האינטלקטואליזם עוצר.
היהדות הפלורליסטית לא המציאה את ניסיון השילוב בין אינטלקטואליזם לתרבותיות. אחד הראשונים שהגה את הדבר, בנוסח מעט שונה, היה הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטפריד הרדר מהמאה ה-18, שנחשב למבשר הרומנטיקה הגרמנית. הוא היה אחד מההוגים שסטו מהקו של הנאורות הקלאסית. זו האחרונה ראתה בבני האדם רקמה אנושית אחת ודיברה על מוסר אוניברסלי, ואילו הוגים כמו מונטסקייה, האמאן, ו-ויקו קידמו מוסר המושתת על ערכים מקומיים. הרדר המעט מאוחר מהם דיבר במפורש על הערכים של העם. כפילוסוף טען שהחלוקה לעמים היא חלק מהסדר הטבעי של העולם, שאותו הנאורות מנסה להרוס. הוא יצא נגד האימפריאליזם של עמים קולוניאליים באירופה בשם עצמאותו של כל עם ועם וקשר בדבר את רוחה של הנאורות, שלדבריו, רוצה להפוך את כל בני האדם למקשה אחת על ידי כפייה. אולי גם יש מן האמת בקישור שערך בין נאורות לקולוניאליזם, אבל זה כבר דיון אחר.
בחיבורו "פטריוטיזם" המשיל הרדר כל תרבות או עם לספינה, שהמסע שלה קדימה תלוי בהתחייבותו של היחיד כלפי עמו. המעשה הפטריוטי הוא לא רק הדאגה לעתיד, אלא לא פחות ההתחייבות למורשת העבר. בדמיון מפליא ליהודים הפלורליסטים, הרדר טען כי השאיפה לחזור לימי העבר עצמם אינה במקומה, אבל "העניין הוא לא מה המולדת הייתה לפנים, אלא מה בתוכה אנו יכולים לאהוב ולכבד בימים אלו" (תרגום חופשי מאנגלית, הרדר עצמו כתב בגרמנית). כלומר, אין לקבל את העבר בשלמותו אלא לאמץ רק את מה שרלוונטי להווה – בדיוק מה שאומר גודמן כפי שאצטט להלן. במקומות אחרים המשיל הרדר את העם לעץ אורגני, ששורשיו טמונים בעבר ומהם הוא צומח.
סביר להניח שהיהדות הפלורליסטית תאמץ את כתביו של הרדר בברכה. סביר עוד יותר שאנשיה ימצאו עניין בפעילי הרומנטיקה הגרמנית עצמה, של אחרי הרדר, למשל האחים גרים ששכתבו מעשיות כאילו-עממיות, כדי להנגיש אותן לעם ולקרבו אל רוח האומה הגרמנית. האחים טענו שהמעשיות נשמרו בקרב איכרים גרמנים זה מאות בשנים. בפועל את המעשיות הם אספו ממשפחות בורגניות, וככל הנראה מקורן היה כלל-אירופי ולא גרמני ספציפי.
דוגמת האחים גרים ממחישה עד כמה פעילות של החייאת תרבות, כביכול, היא אינה מן האפשר. אני יכול ללמוד על תרבות יוון העתיקה, אבל בזאת שום חלק בהתנהגות האקראית שלי, כלומר בתרבות שלי, ייהפך לפתע ליווני. חוקרי יוון הבכירים ביותר שכל חייהם מתחפרים בארכאולוגיה ובטקסטים מהעת העתיקה, מנתחים, משווים, כותבים ומגיבים, אינם נעשים יוונים יותר בשל כך, אפילו שיש להם ההיכרות המעמיקה ביותר שיכול אדם כלשהו לרכוש עם תרבות יוון. ישראלי שיראה סרט שהצליח לשחזר במדויק את התרבות המפוארת הזו, יחזור להיות ישראלי ברגע שייצא מאולם הקולנוע. כך, גם אם הייתה תרבות יהודית, לא היה ניתן "להיעשות יהודי" בשום דרך שהיא. האינטלקטואל הוא התינוק הנצחי של התרבויות הזרות – לא משנה כמה ילמד, הוא לעולם לא יתקדם.
יש להבהיר: איני אומר שאין לי שום עניין בדת היהודית, ואף לא שהיהדות לא יכולה להעשיר אותי. אני קובע שהיהדות אינה רלוונטית לי כבן תרבות, ממש כשם שאיני מעוניין בקיום תרבות נוצרית, שגם בה אוכל למצוא פנינים כאלה ואחרים. כשם שאיני נוצרי, כך גם איני יהודי. דומני שזה חל גם עליך ועלייך, העבריים החילונים.
המבוכה של גודמן – המתח בין חירות להשתייכות
כדי להמשיך בדיון, הבה נעשה אתנחתא קצרה ונדון במטרה הכללית שלשמה גודמן כתב את הספר. בפתיחה הוא מעלה מבוכה, שלטענתו הוא חולק אותה עם הרוב המוחץ של בני האדם. היא נובעת מהצורך מחד להיות בן חורין, נאור וריבון על עצמך (כפי שגודמן מציין, פירושה של הנאורות הוא ריבונות האדם על עצמו), לבין הצורך מאידך להשתייך לדבר גדול ממך, שימלא את חייך במשמעות. לפי גודמן, הבעיה היא שהשניים מתנגשים: "כיצד יכול האדם להשתייך לרעיון שהוא גדול ממנו, אך גם להיות חופשי ממנו?" (עמ' 19). אבל הטענה היא שהתהום מתקיימת רק כשמדובר בדת ובחילוניות בגרסאות הרדיקליות שלהן. בעמודים הראשונים גודמן מציג שני מונולוגים, שתפקידם להצביע על החסרונות הגדולים של שני הקצוות. הדת הקנאית זורעת הרס רב בעולם, הוא אומר, מטפחת שנאה ואלימות. היא גם ממלאת את מאמיניה בתחושת אשמה על שאינם אדוקים מספיק, ומעבר לכך, היא חוסמת אותם מפני מחשבה ביקורתית ובפני ממצאיו של המדע המודרני. מאידך, האינדיבידואליזם של החילוניות הרדיקלית הופך אותנו לבודדים ואף לאגואיסטים. "בדידות היא אחת מהבעיות הקשות של אנשים מודרניים", קובע גודמן בהסתמך על ספרות מחקר פורה. בקביעה זו אגע בסוף הדברים.
מטרת הספר היא לנסות ולמסמס את עצם קיומו של הקונפליקט – גודמן מנסה להראות לקוראיו כיצד אפשר להתחבר למסורת מבלי להישלט על ידה, וכך לא לוותר מחד על החירות האישית ומאידך על הצורך בהשתייכות. הטענה המרכזית של הספר, שהדת והחילוניות (או נאורות, חילוניות ונאורות אלו שני שמות שונים לאותו הדבר) מתנגשות רק בגרסאות הרדיקליות שלהן, בעוד שדת וחילוניות מתונות מזינות זו את זו. אכן, הספר היה יכול להיקרא גם "שביל הזהב".
העבר חתום ואי אפשר לשנותו
הטענה המרכזית של הספר מחזירה אותנו לנושא הזהות היהודית. גודמן טוען שהיות וחילוניות היא ריבונות האדם על עצמו, אז ככל שאנו יהודים יותר אנו חילוניים יותר. לדבריו, "חילוניות היא תודעת ריבונות... אדם חילוני שלומד את כתבי היסוד של המסורת היהודית, לא מצמצם את הריבונות שלו אלא דווקא מרחיב אותה. זאת משום שהוא מחיל את הריבונות שלו גם על המסורת" (עמ' 58). גודמן מרחיב את רעיון הריבונות על המסורת בצטטו את ברל כצנלסון. "אנחנו בשליטה על העבר שלנו", הוא מסכם את דברי ההוגה הציוני, "אנחנו בוחרים מתוך ירושת הדורות את מה שמתאים לנו, ומשליכים אל סל האשפה את כל מה שאין בכוחו להזין אותנו" (שם). עוד הוא מוסיף משל של עמוס עוז, ומציג את העבר כירושה שאנו יכולים לנהוג בה ביד חופשית: "היורש החכם יודע לשים את מה שמתאים בסלון, ואת מה שלא מתאים הוא שם במחסן... האדם הדתי השמרן משול ליורש שמציב את כל מה שירש, ללא שיקול דעת, במרכז הבית... [אך] האומנות הזהותית החשובה מכולם [היא] ירושה מושכלת של חוכמת הדורות" (עמ' 51). הרדר כאמור היה יכול לחתום על הדברים.
את רעיון הירושה גודמן מפתח בהרחבה. באופן ספציפי הוא טוען, כי לאורך ההיסטוריה הרבנים היהודים הורישו בעצמם את כתביהם לדורות העתיד: "במסורת היהודית, העבר מנהל שיחה עם העתיד... כתבי הקודש הם מעין מכתבים מהעבר אל העתיד, שארוזות בהם תביעות של הדורות הקודמים מהדורות הבאים אחריהם" (עמ' 72). הספר עשיר באסמכתאות אקדמיות ובהפניה למקורות מסוגים שונים, אך אין פלא שבצמוד לקביעה זו אין אנו רואים הפנייה כלשהי, בין אם למאמר בין אם למקורות היהודיים. "במסורת היהודית העבר מנהל שיחה עם העתיד" – בניגוד למסורות אחרות? יש מסורות שזכו באיכות הזו ויש כאלו שלא? פחות ברור מה משמעות האמירה הזאת, יותר ברור שמדובר בקיטש ולא באמירה אחראית.
כל מה שנכתב בהיסטוריה האנושית, המחבר ייעד אותו לבני זמנו שלו. זה מה שמבין באופן אלמנטרי כל מי שחקר את העבר באופן מקצועי, מחוץ להסתכלות הפופוליסטית על ההיסטוריה. פעולותיהם של בני אדם נועדו תמיד להתמודד עם אתגרי ההווה, לא עם אתגרי העתיד, כי ההווה הוא הדבר שלפניו בני האדם ניצבים. ולכן בני העבר לא הורישו לנו את המציאות שעיצבו, הם השאירו לנו אותה. אשליית המורשת נוצרת רק במבט לאחור. כך למשל פעל בן גוריון להקים את מדינת ישראל מתוך אתגרי השעה, מתוך רצונות וצרכים של בני הזמן, ולא הצרכים שלנו. או לחלופין, תחשבו למשל על חוק הלאום ועל הדיון הציבורי אודותיו. איש לא הטיל ספק בכך שאת החוק רצו לקדם בימינו כדי להילחם במתנגדים מסויימים בהווה מחד, וכדי לאחד את הציבור הנוכחי המברך על החוק מאידך. גם זה היה צורך אקטואלי ולא ירושה לדורות העתיד. שום פעולה לא נעשית בשביל עתיד בלתי ידוע שכרוך באינסוף ספקולציות, גם אם מדובר במיסטיקן מימי הביניים שמפרסם הגיגים על הגאולה הקרובה לבוא. הבשורה על חזרתו של ישו מיועדת לבני הזמן הזה, לא לזמן שבו ישו יחזור.
זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להמשיך מסורת. מי שימצא רלוונטיות במסורת מסויימת מן הסתם ימשיך אותה, אני למשל פילוסוף ורואה עצמי בן למסורת הפילוסופית. אבל איני טוען בזה שאריסטו התכוון להוריש לי את חיבורו "פוליטיקה" למשל, או את כל חיבוריו האחרים. המשל של עוז, לפחות כפי שגודמן מבין אותו, אינו נכון – רעיונות אינם חפצים שרושמים בצוואה. מה שהורישו לי הוריי (יבדלו לחיים ארוכים) כתוב בצוואה שבה רשום שמי. לעומת זאת, שמי אינו רשום בארון הספרים היהודי וזה אינו בגדר צוואה כלל וכלל.
כשגודמן טוען שהעבר מנהל שיחה עם העתיד, הוא מנסה להפוך את העבר לדינמי, וכאמור לטעון שיש לנו שליטה עליו. אם כן הוא טוען בדיוק ההיפך מהנכון – העבר לא מנהל שיח עם העתיד, הוא חתום ואין לנו שום שליטה עליו. לכן אנחנו לא יכולים לכפות עליו דברים שהוא לא, ומכאן, שבניגוד למה שגודמן טוען אין לנו שום ריבונות עליו. לאדם יש ריבונות רק על מה שהוא יכול להשפיע, אין לו שום ריבונות על מה שהוא לא יכול להשפיע. אדם שמאמץ חתול יכול בכל כוחו לנסות למצוא את האנושיות שלו בחתול ולטעון שהוא מחיל את ריבונותו עליו, אבל זה יהיה שקר. הוא יכול לאמץ אותו לביתו כרצונו החופשי, להאכיל אותו ולהתייחס אליו, אבל החתול לא ירכוש לפתע תרבות אנושית, והאדם לא ירכוש לפתע תרבות חתולית. במובן חשוב זה – לאף אחד מן הצדדים אין שום ריבונות על השני. לא משנה כמה שמיניות באוויר ינסו לבצע יהודים פלורליסטים דוגמת גודמן, ארון הספרים היהודי אינו רלוונטי לתרבות שלי כעברי-אתאיסט משום שמדובר בדת, משום שאין לי תרבות משותפת עם הרבנים היהודים לדורותיהם ואיננו בני אותו עם, ומשום שהם לא כיוונו את דבריהם אליי אלא לבני זמנם. כפי שהחתול לעולם לא יהיה בנאדם, אני האתאיסט לעולם לא אהיה יהודי.
ברור מהדברים שאם אהיה "מוכרח" לעסוק ביהדות, בין אם מכוח חוק במדינה טוטליטרית ובין אם מכוח צו מסורתי כלשהו, היהדות כן תכבול את רוחי החילונית. אם הברירה העומדת בפניי היא מה מתוך המסורת לזרוק ומה להשאיר, עדיין מוטלת עליי המשימה לקחת משהו מהמסורת. גודמן טוען שזה נעשה בשם החופש, אבל זה לא מספיק בשביל להפוך אותי לחופשי – הצו עדיין קיים. הייתי רוצה לשמוע כיצד יגיב גודמן כשיישמע שהוא צריך לקטוף רעיונות כלשהם ממסורת שאינה קשורה אליו כפי שהמסורת היהודית אינה קשורה אליי, למשל זו הסינית. האם זה יהפוך אותו לריבון וחופשי, או למעשה יכניס אותו לכלא? באותו אופן אפשר להכריח נער שרוצה ללמוד מתמטיקה ללמוד פילוסופיה, או להיפך, רק בגלל הטענה שהריבונות על אחד מהמקצועות תהפוך אותו לחופשי. אני איש רוח ופילוסופיה הופכת אותי לחופשי, ויש אנשים שעולם הרוח יהיה להם לכלא. לא כל אחד צריך ללמוד פילוסופיה, ולא כל אחד צריך ללמוד יהדות. זוהי תפיסה של חירות, זוהי תפיסה של ריבונות.
הסימטריה הקדושה של גודמן
גודמן כזכור רואה בדת תרופה לבדידות שהצמיחה התרבות החילונית. ברצוני להתייחס לשלושה היבטים שונים שהוא מעלה בנושא. ההיבט הראשון הוא זה המשפחתי והקהילתי. "ברחבי העולם", גודמן מציין, "ככל שהחילון מתפשט, כך מוסד המשפחה דועך, שיעור הגירושים מזנק ושיעורי הילודה קטנים" (עמ' 14-13). האקלים התרבותי המודרני "אינו ידידותי לחיים משפחתיים וקהילתיים. אם הרצון הפרטי של האדם הוא הדבר המרכזי ביותר בעבורו, חיי האדם הופכים למרחב שאין בו מקום לאנשים נוספים" (שם).
על העובדות אין וויכוח, אבל רבים ואני ביניהם רואים בפירוק מוסד המשפחה תופעה חיובית מאוד. נכון שמחד הגירושים שבמסגרת התופעה אינם דבר נעים, אבל מאידך הם גם דבר משחרר. זאת ועוד, דעיכת מוסד המשפחה שאנו מורגלים אליו והעלייה בגירושין קשורים באופן ישיר לתופעה חדשה שצומחת לנגד עינינו – הפוליאמוריה (ריבוי אהבה ומערכות יחסים). כל הדברים יחדיו מעידים על אבולוציה חדשה בתרבות החילונית, שבה האהבה חדלה מלהיות מוסד והופכת סוף סוף להיות חופשית. כפי שד"ר מאשה הלוי מראה בהרצאותיה, מחקרים רבים מצביעים על כך שלרובנו הגדול קשה מאוד לשמור על מערכת יחסים רעננה לאורך שנים, גם מבחינה מינית, עם בן זוג אחד בלבד. שנים ספורות אחרי הקמת המשפחה הזוג נכנס לשגרת משק הבית, הילדים והבישולים, ואהבתם זה לזו הולכת ונשחקת. בנקל להבין מדוע גרושים רבים מעידים על תחושת שחרור גדולה לאחר שהתהליך הבירוקרטי בא לסיומו.
אז הנה צומחת לה חילוניות חדשה שמטפחת את האינטגרציה בין בני אדם, וזו תשובה הרבה יותר טובה לבעיית הזוגיות מהדת, שדווקא מנציחה את מבנה המשפחה השמרני שגורם לכה רבים מאיתנו לסבול. הפוליאמוריה אף תורמת לא רק לחיי הזוגיות שלנו, אלא להידוק היחסים עם החברים הקרובים שלנו. הרי ברגע שזוג מתחתן מקובל לכל היותר שהאשה תצא עם חברותיה והבעל עם חבריו, וזה במקרה הטוב. פעמים רבות הם לא יוצאים עם חברים, ואם כן אז ביחד ולא לחוד. הפלואידיות של הזוגיות החדשה מאפשרת לכל אחד מהם לפגוש חברים מהמין השני, בין אם הדבר ייחשב לדייט ובין אם ייחשב סתם למפגש בין חברים וותיקים. מוסד המשפחה סוגר אותנו מהזולת, הפוליאמוריה פותחת אליו פתח. זה לא אומר כמובן שאהבות מרובות אינן כרוכות בקשיים ובקונפליקטים, אבל בוודאי שמדובר באורח חיים בריא בהרבה בשביל רובנו. לסיכום התופעה צומחת בתרבות החילונית, והיא חיובית הרבה יותר ממה שהיה נהוג עד כה בתרבות הזו.
ההיבט השני שגודמן רואה לפגם בתרבות החילונית הוא תרבות הצריכה. הוא מעלה טענה שנשמעת השכם והערב, לפיה "הצרכנות כובשת את זהותם של בני האדם עד שהם מזהים את ערך החיים עצמם עם ערכם של הדברים שבבעלותם" (עמ' 14). גם כאן גודמן לא מפנה לשום מחקר שיאשש את הדברים, ותמיד כשאני שומע את הטענה על סכנות תרבות הצריכה אני שואל – היכן ההוכחות? לדעתי מדובר בהגזמה מופרעת לחלוטין. אין עוררין על כך שהתרבות שלנו צרכנית, ובוא נאמר שהיא החלה בשיא המהפכה תעשייתית, בשלב כלשהו במאה ה-19. כלומר זה כמאה וחמישים שנה אנחנו מצויים בתרבות צרכנית – לאילו תוצאות הרסניות זה הביא בדיוק? האם זה הביא לתופעות שליליות ספציפיות שאפשר להצביע עליהן? על איזו סכנה בדיוק מדברים כל הזמן?
מעולם לא שמעתי בן אדם מהלל את הסלון שלו בצורה לא פרופורציונלית שגובלת בסגידה. ראיתי בני אדם שרכושם נהרס להם והם התבאסו, אבל אם הדבר היה שווה ערך בעיניהם לעצם חייהם בוודאי היו מאבדים את דעתם, או דבר דומה לזה. אני על כל פנים לא מכיר תופעה כזאת, ומעולם לא נתקלתי במישהו שסיפק תיעוד שלה. אגב, נניח שתרבות הצריכה היא דבר שלילי – איך בדיוק הדת הייתה פותרת את הבעיה? הדתיים הלאומיים בישראל שייכים בדרך כלל לשכבות היותר בורגניות בחברה הישראלית, הם לא פחות צרכניים מעמיתיהם החילונים, ומעולם לא ראיתי שהם מתייחסים באופן שונה לרכוש שלהם מאשר חילונים בני אותו מעמד (יצאתי מהחברה הדתית הבורגנית כך שהיכרותי עמה לא מועטה).
בהיבט השלישי גודמן ואני מעט יותר תמימי דעים, אם כי בוודאי לא באופן מלא. מדובר, איך לא, בטכנולוגיה הדיגיטלית. קודם כל גודמן עומד על הבעיה: 40 אחוז מתושבי ארצות הברית פיתחו התמכרות קשה לטכנולוגיה, הוא מציין, יותר ויותר בני נוער מאבדים את היכולת להביע אמפתיה, ובאופן כללי, הרשתות החברתיות הורסות לנו את היכולת לתקשר באופן הבסיסי ביותר. הוא מציין מיזם בארצות הברית ששמו Reboot, אותו מובילים אומנים יהודים אמריקאים שאינם דתיים, ובו במהלך השבת מתנתקים מהעולם הווירטואלי בלי לוותר על שימוש בחשמל. גודמן בעד הרעיון, לתעל את השבת כדי להתמודד עם הניתוק שגורם העולם הווירטואלי. בשביל אנשים רבים מדובר לדעתי ברעיון טוב, אם כי אני עצמי לא איישם אותו. לא נדמה לי שמצבי בנושא הזה גרוע כמו במקרים רבים אחרים. אך גם גודמן מכיר בכך שפתרון השבת הוא נקודתי ושאין בו די כדי להתמודד עם הבעיה בכללותה. זאת ועוד, הוא מצטט את החוקרת שרי טרקל, שמציעה לקבוע זמנים נקיים מטכנולוגיה ומרחבים נקיים מטכנולוגיה. גם הוא מכיר בכך שאין בכוחה של הדת, לפחות לא לבדה, לאזן את ההתמכרות שלנו לסמארטפונים, ושאפשריים גם פתרונות "חילוניים". עם זאת, כמוהו גם אני מודה מן העבר השני כי הבעיה כה קשה, שלפי שעה גם לחילוניות אין ממש הפתרונים.
כללו של דבר, הבעיות שגודמן מציג בעולם החילוני לרוב אינן ממש בעיות, ולעתים ההיפך מכך. את החולשה העיקרית בדבריו אני מוצא בכך, שהוא מציג את הבעיות בדת ובחילוניות בגרסאות הרדיקליות שלהן במידה שווה. "הכביש הזה חייב להיות דו סיטרי", הוא כותב. "כשם שהמודרניות מאתגרת את המסורת ומאזנת אותה, כך המסורת נדרשת לאתגר את המודרניות ולאזן אותה בחזרה" (עמ' 110). הסימטריה הקדושה. דומני שרבים האשימו אותו בתפיסת עולם סימטרית ומלאכותית גם בספרו הקודם, אותו לא קראתי, "מלכוד 67", בו הוא מציג את הימין ואת השמאל כשתי תפיסות שוות שאין האחת מהן עדיפה על השנייה.
הדת הרסנית בהרבה מהחילונית
שביל הזהב הזה הוא המאפיין המרכזי והמוצהר של "חזרה בלי תשובה", כאמור, וזה מה שהופך אותו לספר מאוד לא מוצלח. כי גם לאחר שפרסנו את הבעיות בכל צד, הרי שאין סימטריה בין החסרונות העצומים של הדת והחסרונות הסבירים הרבה יותר של החילוניות. כאמור, גודמן בעצמו מציין את שנאת הזרים והאלימות שהדת מטפחת. כדי לנסות ולאזן הוא מציין באופן מאולץ את האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה-20, הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, כ"אידיאולוגיות חילוניות" שזרעו הרס ושנאה בדיוק כמו הדת ואף יותר. זו הנחה חסרת יסוד לעניות דעתי, לזהות את הרעיונות הללו כ"עוד סוגים של חילוניות". לא סתם כשאנו אומרים "חילוניות" אנו מתכוונים לרעיונות הבסיסיים של הנאורות הקלאסית – ריבונות האדם על עצמו, חירות הפרט והכלל, הפרדת דת ממדינה וקידמה מדעית – ולא לאידיאולוגיות הגדולות, מה שגם מנת חלקו של גודמן.
יותר מכך, אני טוען שהאידיאולוגיות הן למעשה "דת חילונית", שכן הן חולקות את אותו המבנה הרעיוני של הדת. הן דנות באותה מסגרת היסטורית בדיוק, מסירות ממנו את התוכן הדתי ומציבות במקומו תוכן חילוני. כל שלוש הדתות המונותאיסטיות מחזיקות בנרטיב משותף, שבו לאורך ההיסטוריה האדם נע מהיותו יצור חוטא לבריה שמקבלת עליה את האמת האלוהית. אז ההיסטוריה מסתיימת, באה הגאולה וכל בני האדם חיים בהרמוניה. ביהדות מדובר בביאתו של משיח בן דוד ובקבלת שבע מצוות בני נוח על ידי כלל האנושות, בנצרות ישו יגאל אותנו ויביא על פני הארץ את מלכות השמים, ובאסלאם הגאולה תגיע כשכולם ימלאו את רצונו של אללה. האידיאולוגיות שמרו על הנרטיב הזה, ובמקום אלוהים הציבו דברים אחרים: בקומוניזם מדובר במעמד, ובפשיזם והנאצים מדובר בעם שמזוהה באופן טוטאלי עם המדינה. לפי הקומוניזם ההיסטוריה היא מלחמת מעמדות, ובקרב הסופי ישתלט הפרולטריון על אמצעי הייצור והאדם יזכה לגאולה. הנאציזם מדבר על העם הגרמני הנבחר, שכאשר ישלוט ברחבי העולם וכולם יהיו כפופים לו יהיה שלום עולמי.
מבשר האידיאולוגיות היה לדעתי הפילוסוף פרידריך היגל, מן המאה ה-19, הראשון שהגה את הגירסה החילונית של המבנה הדתי. אצלו מדובר בתורה מטאפיסית, שבה הממשות כולה עוברת תהליך התפתחות, במסגרתו התבונה הולכת ומממשת את עצמה עד תום, מוציאה עצמה מן הכוח אל הפועל. האמיתי הוא ההתהוות של עצמו, כך אמר. היגל המשיל זאת לזרע של אילן: העץ כבר נמצא בגרעין באופן גולמי, אבל עדיין לא התפתח למה שכבר מצוי בו. האידיאולוגיות החילוניות למדו ישירות מהיגל, וטענו שלמעמדות או לעם יש מעמד מטאפיסי, וברגע שיגיעו לידי מיצוי הממשות תגיע אל תכליתה.
כאמור, כשאנו אומרים "חילוניות" אנו מתכוונים למה שציינתי לעיל ולא לנרטיב האידיאולוגי הזה. אין ממש לפיכך בלייחס לחילוניות את ההרס שזרעו הנאצים, הפשיסטים והקומוניסטים, ומכאן גם שאין סימטריה בהרס שגורמת הדת לעומת ההרס שגורמת החילוניות. בשם הדת נעשו דברים נוראיים ואנשים דוכאו בצורה אכזרית. בשם החילוניות האדם זכה לראשונה לחירות פוליטית, אישית וקולקטיבית, ולהגנה על זכויות חדשות שמעתה הוקנו לו. החילוניות היא שהמציאה את המושג "חופש דת", ולא הדת. כפי שגודמן אמר, החילוניות היא שמעודדת אנשים לחשיבה ביקורתית ולא הדת. גם דתיים שדוגלים בחשיבה ביקורתית לא למדו את עקרונות הביקורתיות מן הדת אלא מן הנאורות, ולא מן הדת הם שאבו את רוח הביקורת העצמית.
"הדת יכולה להיות דבר טוב, השאלה רק לאן לוקחים אותה", שומעים הרבה במקומותינו. או שאומרים יותר מכך, "הדת טובה כשלעצמה אבל מסלפים אותה והופכים אותה לרעה". קשה לקבל שדבר כל כך טוב מביא בקביעות לתוצאות רעות, אבל על כל פנים, אלו שמנסים לשבח את הדת לא שמים לב על הדרך למה שנובע מהקביעות שלהם עצמם: דת זה דבר מסוכן. הביקורתיות של החילונית מטילה פיקוח עצמי בעוד שבדת אין שום רסן או פיקוח כלשהו – כל אחד יכול לקחת אותה לאן שהוא רוצה. שלא כמו החילוניות הדת לא נוטה להסתמך על ההיגיון, בלשון המעטה. הפילוסוף בן המאה ה-20 ברטראנד ראסל הראה בצורה יפה מדוע ההיגיון נחוץ לנו, כשהסביר מדוע מסתירה נובע כל דבר. הוא רצה להוכיח שהוא והאפיפיור, חד הם. אז הוא אמר, נניח ו-5=2+2. נפחית מכל צד במשוואה 3, ונקבל 2=1. מאחר ואני (ראסל) והאפיפיור הם שניים, אמר, ושניים שווה אחד, הרי שאני והאפיפיור חד הם. באותו אופן הדת יכולה להצדיק כל רעיון אפשרי, שאלוהים מחד נמצא מחוץ לעולם ומאידך רוח הקודש שלו שורה כאן על הארץ, שמצד אחד הוא יישות אחת ומצד שני הוא מתחלק לשלושה חלקים. ביהדות מצד אחד אלוהים אוניברסלי וניתן לדבר על כבוד האדם באשר הוא אדם, מצד שני הוא האלוהים של עם ישראל וניתן לעולל לגויים כל מה שנחפוץ בו. אם יש דבר שבו הכל לגיטימי, הוא מסוכן בהגדרה.
זה מביא אותנו לפרופורציות חדשות, שבהן החסרונות שבחילוניות חמורים הרבה פחות לעומת החסרונות של הדת. אמת, יש בעיית בדידות בעולם החילוני, ואני אף מודה שהדת מעניקה אורח חיים קהילתי שבחילוניות הוא חסר. אבל גם הפשיזם העניק לבניו תחושת קהילתיות ומשמעות שלא קיימות בעולם החול, ולא נגיד שעלינו להיות פשיסטים כדי להתמודד עם הבעיה. הדת הייתה אולי פיתרון אם התועלת שלה הייתה מכסה על העלות, אבל כאמור היא מסוכנת, מעודדת בערות שנאה ואלימות, יצרים שהחילוניות מעולם לא עודדה.
סוף דבר
יש סיכוי טוב שגודמן יגיד לי שהספר מלכתחילה אינו מיועד לאנשים כמוני. "לא כולם שרויים במלכוד הזה", הוא כותב. "אדם חילוני נאור, שאינו מתפתה להאמין שיש בדת מענה למצוקת הבדידות והריקנות שהמודרניות חוללה, אינו נבוך. גם אדם דתי ושמרן, שמכחיש את הטענה שהדת עשויה לצמק את אישיותו של האדם, איננו נבוך. אך מי שמקבל את שתי הטענות חווה גם את ההתנגשות ביניהן, והוא נתון במבוכה גדולה" (עמ' 17). ואכן, אני איש ספר ומבלה מול מסכים פחות מהממוצע (אם כי תמיד אפשר להשתפר). בפייסבוק אני לא גולש בכל יום יותר מכמה דקות. המסורת הפילוסופית נותנת לי תחושה שאני שייך לדבר גדול ממני, באופן מעט אמורפי שלא דרוש לי שיהיה מוחשי יותר, וביום יום יש לי מעגל מצומצם של חברים לבירה, שהם חבריי הטובים ביותר. למעשה, כמי שמכיר את תחושת הקהילתיות הדתית, אני מעדיף בהרבה את מעגל החברים שיש לי עכשיו על הקהילה המסורתית שדווקא איני מחבב אותה. לטעמי היא חונקת מידי. הייתי ממליץ לחילונים שמרגישים בודדים לשמור להם מעגל חברים טובים עמם הם בקשר תמידי, ולא על הקהילה בסגנון הדתי.
אבל גם אם אני לא מזדהה עם התחושות שעולות בספר, העובדה שאני עברי, חילוני רדיקלי ואתאיסט לא מוציאה אותי מהדיון. כך דומני שיחשוב גם גודמן. הבעיה היא שהתחושות והרגשות הן הבסיס של הספר, כפי שגודמן מצהיר: "יותר מכל שאר הספרים שכתבתי עד כה, הספר הזה מבטא את המסע האישי שלי [...] המבוכה שביסוד הספר, המבוכה של הנקרעים בין השאיפה לחירות ובין הכמיהה להשתייכות – היא המבוכה שלי" (עמ' 20-19). קשה להבדיל בין הנימה הזאת לבין הלך הרוח הרווח "האמת שלי", שמקדש את הסובייקטיביות. מן הצד השני גודמן מנסה לקיים דיון אינטלקטואלי שמתבסס על האובייקטיבי, אבל דומה שהלך הרוח הסובייקטיבי שלו הביא בסופו של דבר למהלכים אינטלקטואליים שטחיים ביותר. הוא התבסס על דמויות שכמוהו הניחו את המבוקש, עשו לעצמן הנחות והעלו טענות ללא בסיס, מאחד העם ועד עמוס עוז. את ישעיהו ליבוביץ', היחיד במסגרת הדיון שלא עשה הנחות וקיים דיון נוקב שנוגע בשורשי הדברים, גודמן העלה תוך שהוא מסלף את משנתו. זאת במקום, למשל, להביא את ליבוביץ' למרכז הדיון ולנסות ולהתמודד באמת עם טענותיו, או אולי עם הטענות של ברנר וברדיצ'בסקי או עם הטענות שהעליתי כאן. כאמור, לא נראה לי שגודמן יוציא אותי מהדיון בשביל לשמור על חומות של מועדון יהודי פלורליסטי סגור. בספר הוא מרחיב על כך שבתלמוד נקבע כי ההלכה כבית הלל משום שבבית הלל למדו גם את בית שמאי, בעוד שבבית שמאי למדו רק את עצמם. אבל הפלורליזם שעומד על פניו ביסוד משנתו ייבחן באמת, רק כשיידרש לטענות הנוקבות של אלו שאינם נמנים על המחנה שלו.
