ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שבת, 17 בדצמבר, 2016
ע"י סוריקטה
ע"י סוריקטה
בדרך כלל הסופרים פחות מעניינים או מרגשים אותי. הספרים שלהם כן, אבל בסופר אני לא מתעניינת, ודווקא פה, אולי מפני שלא מזמן הייתי בהצגה המעולה "ההודאה" של סיני פטר ומוטי לרנר, שאחריה הם סיפרו על הנסיונות להעלות אותה בכל התיאטראות הידועים, נסיונות שכשלו למרות קאדר השחקנים המפואר שכולל גם את עודד קוטלר וחווה אורטמן וג'ורג' אסקנדר, עד שהעלו אותה בלית ברירה בתיאטרון יפו, ולמרות שיש עוד מרחק, חשבתי על ווינוביץ' ועל איזה באסה זה להיוולד עם כזה כשרון מאחורי מסך ברזל , כשאתה לא יכול להביא את היצירה שלך אל האנשים שהכי מבינים את המקום ממנו אתה יוצר ואת השפה שלך ואת מה שעליו אתה מדבר. סולז'ניצין, בעיקר בזכות הנובל, עוד הצליח להגיע לכמה אנשים אבל סופר כמו ווינוביץ' נשאר קצת מאחור למרות שכישרון בטח שהיה לו וגם היה לו מה להגיד והוא עשה את זה בחן כזה שיכול להשכיח את כל שאר העולם.
אני לא סתם אומרת את זה, את הלהשכיח. ככה זה היה. כשהייתי קרוב לאמצע הספר קיבלתי טלפון מאמא שלי שהיתה אמורה לבוא לאסוף אותי לאנשהו. זה היה ביום שני, קר, עוד לא גשום, שבע וחצי בערב. היא היתה על כביש 4, נכנסה בכל הכוח במכונית שלפניה. לא שמה לב לפקק שאחרי הפנייה. הגעתי לשם קצת אחרי האמבולנס והמשטרה. דאגנו לגרר, סיימנו את כל הפרוצדורות, כולם היו מאד מאד נחמדים, במיוחד הנהג שבמכונית שלו היא נכנסה (יש מצב שאם הייתי צעירה בעשרים שנה, חוץ מלקחת את מספר הטלפון שלו ולשאול אם הוא בסדר הייתי טורחת לברר את מצבו המשפחתי). אז אחרי הכל נסעתי איתה לבלינסון, למיון. היא היתה מאד מבואסת. זה הטוטאל לוס השני שלה תוך פחות משנה, תחושה מאיימת של אבדן העצמאות כך שהעובדה שאף אחד לא ממש נפגע לא הצליחה לנחם אותה.
וכשאנחנו יושבות על הכיסאות, ממתינות לתחילת שרשרת הבדיקות, היא שאלה על מה הספר שאני קוראת. נכון שהוא הצחיק אותי גם תוך כדי, אבל כשסיפרתי לה את הסיפור שלו התחלנו שתינו לצחוק, צחוק משוחרר ולא לגמרי נשלט, בטח לא הולם את כל התפאורה וכנראה מבטא גם את מידת הלחץ שהיינו בה עד לאותו שלב, ויחד עם זה לחלוטין מעוגן בנסיבות שווינוביץ' בדה.
זה סיפור על רוסיה של סטלין ערב מלחמת העולם השניה, ועל אחד, איבן צ'ונקין, חייל שהוא לא חכם ולא יפה ולא שום דבר באופן מיוחד אבל הוא יודע ללכת בקווים ישרים וגם לחשוב ככה, רק ככה, ואפילו להגיד רב הזמן את האמת. ומה קורה לו? מה לא? והכל שנון ומצחיק ושנון ומצחיק ומלעיג את כל מה שראוי להלעיג ולא פלא שברוסיה של שנות השישים אי אפשר היה לקרוא את הספר הזה.
וזה הזכיר לי, בקטנה, סיפור שסיפר לי מישהו על צבא אחר, ישראלי, שנות התשעים. אותו אחד, חייל מודיעין, הוצב עם כמה חברים שלו בבסיס צבאי של איזה חייל אחר. משהו כמו מאתיים חיילים היו שם עד שאותם המאתיים התפנו, עברו למקום משכן אחר, ונשארו רק אותו אחד עם כמה חברים שלו. והאספקה – שוטפת. מצרכים על מצרכים עבור מאתיים חיילים ככה שגם אחרי שהחליפו חלקים מהפרודוקטים בעסקאות ברטר משונות שעל פניו נראו לא כדאיות עם כל חדרי האוכל בסביבה ושדרגו את חומרי הגלם כך ששום דבר לא היה חסר, הצטברו העודפים. בצר להם פנו אל מי שאחראי וביקשו לגאול אותם מהשטף הזה, אבל אותו אחד הסביר להם שזה לא משהו שעושים, כי לגרוע אמנם אפשר אך כשיבוא היום וישתכנו שם שוב איזה מאתיים חיילים זה יהיה מעל לכוחותיו לדאוג ששוב תגיע אספקה לכל אותם האנשים. איך הסיפור הזה נגמר אני לא כל כך יודעת. לא שאלתי. זה גם לא נראה לי משנה.
אז זהו. אמנם יצא לי קצת ארוך הפעם, אבל הי, זה לפחות לספר לגמרי שווה.
23 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
סוריקטה
(לפני 6 שנים ו-9 חודשים)
תודה רבה, פרפר צהוב.
לאו דוקא :)
|
|
|
פרפר צהוב
(לפני 6 שנים ו-9 חודשים)
יופי של ביקורת.
נראה שאצטרך להתחיל לשדרג את הביקורות שלי :-) |
|
|
סוריקטה
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
תודה, פואנטה.
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
נהדר.
הוספתי לרשימה. |
|
|
סוריקטה
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
תודה חני.
|
|
|
חני
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
לא היה לי ארוך בכלל גמעתי את הסקירה מהר מאוד.כיף לקרוא אותך.
העיקר שאמא צחקה אחרי הארוע הקשה.
נדירים הספרים שמעלים צחוק בריא. |
|
|
סוריקטה
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה. זה באמת ספר שכיף להמליץ עליו.
דוידי, את שווייק קראתי, אמנם מזמן, אבל אני חושבת שיש ביניהם הבדל כי למרות ששניהם מצחיקים ועושים סאטירה נהדרת, שווייק יודע מה שהוא עושה כך שזה לא רק הסופר שלועג אלא גם הגיבור שלו שמשתתף בחגיגה. צ'ונקין אחר. הכל קורא מעל הראש שלו ולפעמים דווקא בגלל זה זה עוד יותר מצחיק.
|
|
|
דוידי
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
אכן ספר נהדר אבל אם נהנית ממנו, אז כדאי לקרוא את המקור
החייל האמיץ שוויק שהוא מצחיק פי כמה ומתרחש חמישים שנה לפני.
|
|
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
סופר או ספר?
כשהוצאתי את הספר הראשון ביקשתי להוציא אותו תחת שם עט ולא בשמי. כנראה שקשה לשנות הרגלים ישנים.. המו"לית סירבה בתוקף ואמרה שמוציאים לאור את הסופר לפני הספר. ואכן הכתבה המרכזית בעיתון של ערב פסח עסקה כמעט כולה בי (חמישה עמודים !!!) ומעט מאוד בספר, אבל זה חיסל את כל המהדורה הראשונה בתוך שלוש שעות. קוראים מתעניינים גם בסופר, או בסופרת, אבל נכון שזה לא עומד בפני עצמו. זה נכון בעיקר בספר הראשון ואחריו המשקל של הסופר הולך ויורד ומשקלם הסגולי של ספריו עולה. |
|
|
כרמלה
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
עשית לי חשק לקרוא.
תודה.
|
|
|
yaelhar
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת פשוט נהדרת. כרגיל. אני איתך בחוסר התעניינות בסופרים ובחייהם.
אין סיכוי שלו לא הייתי קוראת את הביקורת הזו, הייתי מוסיפה ספר שנקרא "הרפתקאות החייל איבן צ'ונקו", שנראה יותר מתאים לחובבי הספרות הצבאית מאשר לי. כך או כך הוספתי לרשימה בעונג. |
|
|
מסמר עקרב
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
גם אני איש של ספרים יותר מאשר של סופרים.
והביקורת מעולה וכובשת, כרגיל.
|
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
קראתי את הספר הזה ולא הפסקתי לצחוק - אבל הסיפור שלך שהוא מצחיק ועצוב גם יחד לא פחות טוב.
|
|
|
אירית פריד
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
איזה יופי של ביקורת. ובכל זאת... הידע הרחב שלנו על הסופר/ת הוא סוג של מחויב המציאות. ואיך לא? כמעט בכל סקירה שלי אני משתדלת לצטט את הסופר, ובעצמי חוקרת ושואבת כל אינפורמציה אפשרית אודותיו, ורק אז אני יוצאת לדרך איתו. אני חייבת לקרוא גם את שפת הגוף שלו ואת קווי המתאר של פניו, הכל נלקח אצלי בחשבון ונפרע בכתיבה .... (-:
|
|
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
לא יודע ממה נהניתי יותר, מהביקורת על הספר או משני הסיפורים הנילווים שלך.
והשני הצחיק אותי מאוד, כיוון שפעם, לפני הרבה שנים, היינו במוצב בהר דב, וקיבלנו אספקה של עופות שהספיקה לאותם 200 חיילים מהסיפור שלך. לא עזרו התחנונים שלי לספק שיפסיק. זה המחשב- טען והמשיך להציף אותנו בעופות, עד שהיו יותר עופות מחיילים במוצב. אז עשינו טרייד אין עם נשות קרית שמונה: עופות- תמורת עוגות לשבת. ובאווירה כזו- מתאים לי מאוד לקרוא את הספר. |
23 הקוראים שאהבו את הביקורת
