איבן צ'ונקין הוא מהחיילים המרופטים, חסרי המשמעת, חסרי הערך הצבאי שכל צבא מתהדר בהם. גם הרוסי. אלא ימי טרום מלחמת העולם השניה, כשהרוסים מקווים שגרמניה תעמוד במילתה ולא תתקוף עקב הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.
אלא שבעיירה הקטנה קראסנויה, אל תטרחו לחפש במדינה הגדולה בעולם היכן היא, נוחת לו מטוס נחיתת חרום בחצרה של ניורה בקולחוז כלשהו. מהמטוס יוצא טייס, שמבקש טלפון ומודיע למפקדתו שצינורית השמן נקרעה והמנוע שבק חיים. מנוע חדש אין, צ'ונקין מיותר יש, והרי שומר מן המוכן כשהטייס נלקח והמטוס נותר במקומו עד לתיקון. צ'ונקין נשלח למטוס עם אספקה יבשה, נשק ומעט כדורים ועוף לנו מהעיניים. צ'ונקין מגיע למטוס ומבין שהוא שומר יחיד ובלי מחליף. איך ישמור סביב השעון? בלית אויבים, אין ממש על מה לשמור ומפני מי. די מהר הוא מתחבר לניורה בעלת המקום, גורר את המטוס לחצרה ומתחיל לחיות אתה חיי אישות. עד כאן משעשע, אפילו מאוד, וכל זאת בכמה עשרות העמודים הראשונים. משאזלה הפארסה ומשאזל כישרון הכתיבה של וינוביץ', העניינים מדרדרים במהירות.
מפה לשם, צ'ונקין מתגלה כמי שהוא לא, עצבי כולם מתוחים בגלל המלחמה שהחלה, צ'ונקין הוא צ'ונקין וכשמבקשים לעוצרו הוא דווקא זה שהופך העניינים על פיהם וזה כבר לא מצחיק. פה ושם הפארסה עוד איכשהו מנסה לקום על רגליה אבל שתי דוגמאות צפו לי בראש בזמן הקריאה ורק החריפו את עליבות הרפתקותיו של איבן צ'ונקין: להיות שם של יז'י קושינסקי ותעלת בלאומילך של אפרים קישון. בשני המקרים שינו שני כלומניקים את פני המציאות ונכתבו ע"י שניים המיטיבים לספר סיפור (ומקרה של קישון, אף לביים).
ואם לא היה ברור עד עכשיו, למרות ההבטחה, זה נשאר לרוב בגדר הבטחה בלבד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
