באמצע שנות השמונים עבר עמוס עוז לגור בערד. הספר הזה יצא לאור באמצע שנות התשעים, כך שניתן להניח שהעיירה על אווירתה ואולי אף חלק מטיפוסיה משוקעים בתפאורה של הסיפור, עיירת מדבר דרומית מרוחקת, ובסיפורו של עוז גם מבודדת, ומכונסת בתוך עצמה.

אחרי שסיימתי לקרוא ראיתי שמשום מה בגב הספר בחרו לתאר את הסיפור כסיפור קומי ואת הדמויות כדמויות קומיות. כנראה שהכותב לא קרא את הספר.
נכון, יש איזו דמות קומית שולית אחת שמבליחה פה ושם ומנסה להניע את הגיבורה, אבל חוץ מזה שעמוס עוז כנראה לא מעוניין ואולי גם לא מסוגל, לכתוב קומדיה, נועה ותיאו הן שתי דמויות אולי הרחוקות ביותר מדמויות קומיות שניתן לתאר. היא מורה לספרות, יפיפייה וחכמה, אבל אנחנו פוגשים אותה אחרי שנים של חיים בצל אב חולה ודודה מטורפת. תיאו הוא פלמחניק אגדי לשעבר שהסתובב שנים במדינות עולם שלישי לבדו בשליחות המדינה, לאחר שהסתבך או הסתכסך עם מישהו ברמות הגבוהות. הצד השווה ששתיהן דמויות דואבות, פצועות ותלושות.

המפגש המקרי של שניהם בשגרירות נידחת בדרום אמריקה מביא אותם למערכת יחסים מורכבת ועדינה, תמהיל של גבר מבוגר, שקט ומופנם אבל עצמתי, עם אישה חכמה, יפה ותזזיתית.
העלילה עוסקת בחיי הזוג לאחר חזרתם לארץ והשתקעותם התמוהה במקצת בתל קדר, אותה עיירה מדברית פרובינציאלית. מותו של אחד הנערים ממנת יתר, שבדיעבד גם מתברר שהיה מאוהב במורתו, מניע את העלילה, אם אכן אפשר להגדיר סיפור שליבו הוא ניסיון לתאר מערכת יחסים מופנמת, שבירה ומורכבת, כעלילה.

הסיפור מסופר חלקו בגוף שלישי, וחלקו בגוף ראשון שנע בין נקודות המבט של הגיבורים. אך בסופו של דבר, הדרמה היחידה בסיפור היא זו שבין נועה לתיאו, דרמה שסוערת מתחת לפני השטח, אבל מרוסנת ועצורה מעליו. דרמה שבין איש ואישה שחיים יחד אבל לחוד, או לחוד אבל ביחד. עוז יודע לספר סיפור, יודע לבנות דמויות, וגם בספר הזה זה קיים, אלא שכאן זה בא לידי ביטוי בעיקר בסיפורי המסגרת של הדמויות, ואילו ליבו של הסיפור כאילו מושהה. אין תפניות משמעותיות, אין התפתחות, מדורגת או פתאומית, ופרט להתחלפות דו-כיוונית (צפויה) של הדמויות מאקטיביות לפסיביות, התחושה היא של סיפור לא ממוצה וחסר אמירה קונקרטית. ואולי זאת בדיוק האמירה, אולי כשמוות הוא זה שמניע את החיים, אולי כשהאדם מגיע עם מטענים רגשיים סבוכים כל כך, אי אפשר לצפות לחיוניות יתירה. לפעמים באמת זה כל מה שיש.

בשבוע שקראתי את הספר עלו לכותרות שני אירועים הקשורים לילדים. האחד - ערעורו של רוני רון על גזר הדין שהוטל עליו בעניין הרצח הבלתי ניתן לתפישה של הילדה רוז. והשני – התינוקת שנשכחה במכונית על ידי אביה, שקיבל שיחת טלפון ממשרדו.

ילדים, אותו חוט שידרה דק של אושר שמלווה אותנו בחיינו. אותו מקור שמחה אינסופי מחד גיסא ומקור של תסכול, כעס וחרדה, הם אלה המניעים את העלילה של הספר "אל תגידי" לילה". ילדים שנולדו ואיבדו את עצמם לדעת. ילדים שמעולם לא נולדו וילדים שנכספים אליהם. וגם הכמיהה שקיימת בכל אחד מאתנו להיות שייך. שיהיה לי מישהו לחבק. שאשתייך למשפחה. לקבוצה. לקהילה. שיאהבו אותי. שיהיה לי איפה לחגוג את החגים, שיעריכו אותי ואת אשר אני עושה.

מדינת ישראל היא אחת המדינות, שבה טיפולי הפוריות הם מהגבוהים בעולם. כך בכתבה ב"פופוליטיקה" בערוץ ה-1 בשבוע שעבר. המסר הועבר לפני שנים רבות על ידי בן גוריון כאשר הונחו היסודות למדינה הזאת. האם אלה הם השישה מיליון שנספו בשואה, שאת שורותיהם עלינו למלא? האם זה מצבנו הגאופוליטי במזרח התיכון? האם זה מצבנו אל מול הדמוגרפיה הדתית בארץ? "ילדים זה שמחה. ילדים זה ברכה." שר הזמר שלמה בר מ"הברירה הטבעית". האומנם? האם כל אחד זכאי להוליד ולגדל ילדים? האם החברה אמורה למנוע, הבאת ילדים לעולם, ממי שעלול להזיק לילדיו? ומי אם בכלל יכול להתנבא מי יהיה הורה טוב ומטיב ומי ירע לילדיו? ובכלל מה עם אלה שאינם רוצים ילדים. האם הם יכולים לעמוד בלחצי החברה, הקרובה והרחבה? האם הם יכולים לעמוד בלחצים הלא נראים. בפני המסרים הסמויים. אלה שמתחת לפני השטח?

בימים אלה שתנועות המחאה גדלות מיום ליום, הצטרפו להפגנות ברחבי הארץ הורים עם עגלות, מוחים על העול הכבד הכלכלי שמונח על כתפיהם בגידול ילדיהם. השיקול להביא עוד ילד לעולם הפך, גם, לשיקול כלכלי.

עמוס עוז במיטבו. עמוס עוז לא צריך המלצות שלי. מיי שאוהב אוהב ומי שאינו אוהב אינו אוהב.
לספר הזה חזרתי (קראתי גם בעבר ). משום שיש בו הרבה שפיות - נורמליות שמאפיינת ספורים שאינם גדולים מהחיים.
הוא מצליח ליצור דמויות אמיתיות כאלו שאנו מכירים מחיי היום יום שלנו. ובשפתו הרהוטה ובספר זה גם לא מתימרת!
מפגיש את הקורא להתארח בביתם בעיר הדרומית מצליח "לאפות" ספור שיש בו מרכיבים שמאפשרים לנו להתבונן בהם ובנו בעינים פקוחות.
בהחלט קריא. ספר טוב ומי שמתלבט בבחירת ספר שינעים את זמנו ללא "סופרליטיבים" ימצא ואולי אפילו מעט נחמה בעולם שקירותיו נסגרים עלינו.
לסכום מומלץ לא בטירוף , שווה קריאה.

אל תגידי כלום...