כמו שאפשר לנחש, שום דבר כאן לא בסדר. בודדה, תמהונית, ללא חברים או משפחה, החיים חולפים על פניה של אלינור ללא תקווה לשינוי. עובד חדש מעיז לנסות ולסדוק את קליפת השריון, ובצעדים איטיים וזהירים, מצליח לעורר בה רגשות חדשים שהיא לא ידעה שקיימים בה. חייב להזהיר שהספר בהתחלה ממש מדכא. הבדידות האומללה, אותה אלינור רואה כמובנת מאליה, פשוט מעוררת רצון לבכות. אבל האופטימיות והיופי מפציעים בהדרגה מתוך המצוקה הגדולה, והופכים את הספר ליצירה בלתי נשכחת. ובסוף נותר רצון לשלוח לסופרת חיבוק גדול, על שהציפה בצורה מופלאה כל כך את נושא הבדידות, אחת המגיפות הקשות של הזמן הנוכחי.

#
כמין אנחנו יצורי להקה. אנחנו בחברה טובה: כלבים, פילים, קופים (אבל לא חתולים או דובים.) יצורי להקה זקוקים ללהקה: לצורכי ביטחון קיומי, ביטחון תזונתי בקיצור – לצורכי ביטחון. כאשר יצור להקה מופרד מלהקתו הוא יעשה אחת משתיים: יאמץ להקה חלופית או יפתח בעיות נפשיות.
כאשר יצור להקה אינו מצליח לייצר לעצמו להקה או להיצמד ללהקה חלופית הוא יחוש חרדה ודיכאון ואנחנו נקרא לו "בודד". זה יקרה כאשר משהו בדרך גידולו ישתבש והוא לא ילמד את השפה והסימנים המוסכמים לייצר קשר-להקה. במלים אחרות הוא לא יצליח לתקשר עם אנשים אחרים בגלל קשיים חברתיים.

אלינור אוליפנט היא יצור-להקה חסר להקה. היא חסרה את החוש המאפשר ליצור קשר ולהתיידד, חיה עם שיגרה קפדנית שמחלקת את חייה לרגעים ושעות, שהיא יודעת בדיוק רב מה תעשה בכל רגע ורגע. היא נבונה וביקורתית, חסכנית וחרוצה. בעברה סוד איום, בנעוריה קשר עם גבר מתעלל, ובהווה שלה היא עובדת בעבודה משמימה ואין יצור חי – אנושי או אחר – שיש לה קשר איתו.

הייתי מחלקת את הספר לשניים – חציו הראשון מתאר את התנהגותו של אדם שהבדידות והייאוש הם בני לווייתו הקבועים. חציו השני הוא פנטזיה. יכול להיות שקשה לספר את הסיפור הזה בלי להציע תרופה למצב המייאש שיש אנשים שנקלעים אליו. הצורך של הסופרת – ואולי גם של הקוראים – להגיע לסוג של ריפוי, סוף טוב, הכתיב, כך נראה, להנימן את החלק השני של הסיפור. הבעייה היא שהסוף הטוב והרגשני של הנימן הופך את חלקו הראשון של סיפורה לבלתי אמין בעליל. חבל. אלינור אוליפנט והדומים לה היו ראויים, לדעתי, לסיפור קצת יותר אמיתי ומציאותי.

הסיפור מעולה ממש. חבל שהתרגום לא באותה רמה, אבל מכיוון שהסיפור ממש טוב הספר זורם סוחף ומעניין מאד. ממליצה

יש דמויות מתוך ספרים שהן כל כך מוחשיות,ואז, בזמן שאני קוראת אני מרגישה ממש שהדמות היא בשר ודם, וחושבת לעצמי שזה לא יכול להיות שהדמות הזו נוצרה רק ממילים.כמו אלינור אוליפנט. שהיא לא רק בסדר, היא על הכיפק. ואני ממש התאהבתי בה.

אלינור בת השלושים, אשר בעקבות אירוע טראומתי מעברה, מתנוססת על לחיה צלקת (שאת מקורה יגלה הקורא ממש בדפיו האחרונים) ואף על פי שלא צויין כך נראה שאלינור בעלת סממני OCD ,ויעידו על כך הטקסים הקבועים של אלינור, השגרה היומית שאבוי אם תופר כי אז -מתערער עולמה של אלינור, דרך בחינת כמות החיידקים אשר אלינור מחשבת שעלולים להיות על הכורסא בבית החולים / בכסא בבית הקפה / בספלי הקפה שבמשרד,ההימנעות שלה מלהחליף ספרים בספריה הציבורית, כי מי יודע כמה ידיים אחזו בו, כמו גם הרתיעה שלה ממגע עם אנשים אחרים. כל אלו, והעובדה שאלינור גדלה במוסד, והעובדה שרוב חייה לא ניהלה יחסים משפחתיים, ולא היתה חלק ממשפחה כמעט כל חייה, יוצא שהבדידות אופפת את אלינור כמו קיר בטון חזק שלא משאיר פתח לשום דבר ואף אחד לחדור את הקיר הזה.

אבל.. יום אחד נוצר בו סדק, ודברים משתנים בחייה של אלינור. ודברים טובים באים לפתחה של אלינור. לא תמיד היא יודעת מה לעשות בהם, איך לנהוג איתם, אבל היא לומדת. והיא לומדת להתיידד עם האושר, ולקבל אהבה. והתהליך הזה ריגש אותי, והספר הזה גרם לי לדמוע.ולא מעט. הסופרת יצרה את הדמויות בספר עם המון חמלה ושלחה אותן לעולם בהרבה אהבה.

ספר מרגש ונוגע. מאוד מאוד אהבתי, עד שלקראת סופו כבר התחלתי להתקמצן על הדפים, לא רציתי שייגמר.

מה ? אני הראשונה שממליצה עליו ?
יש!!! כבוד! ((:
ספר מקסים, וכפי שכבר אפשר לנחש מהכותרת - הכול, אבל הכול ממש “לא בסדר” אצל אלינור אוליפנט.
אנשים לא יודעים את זה, ואפילו היא לא יודעת את זה, אם כי ישנם כמה רמזים, הפזורים לאורך הספר.
היא יודעת שאומנם יש לה צלקות על הפנים, ושעמיתיה לעבודה קצת מתבדחים על חשבונה,
אבל היא שכנעה את עצמה, שטוב לה להיות לבד, ושהיא לא זקוקה לאף אחד.
אבל איך כתב יהונתן גפן ? - “מבדידות האנשים הופכים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים..."
וכך גם אלינור עוברת כמה אירועים, המחייבים אותה להיות באינטראקציה עם אנשים, והחום האנושי הפשוט והטהור, משנה אותה.
לדאבוני, אין אפשרות לספר יותר מבלי לעשות ספוילר,
אוכל רק לאמר שהספר הזה ניחן בתבונה, רגישות (במיוחד לשונה), חמלה, אמפטיה אמיתית והומור.
לעיתים הוא ‬מצחיק, לעיתים מעציב, ובעיקר הוא מאוד אנושי.
ובתום הקריאה יש הרגשה שהפכת לאדם קצת יותר טוב.
ממליצה בחום !

מתחילת הקריאה נשביתי. באמת. אלינור כל כך מוחשית ואמיתית, זיהיתי את עצמי בה בהרבה מאוד מובנים (גם אני רווקה, בת 30, מתעצבנת מאנשים טיפשים או איטיים), הרגשתי שהדרך שהיא מסתכלת על העולם דומה מאוד לשלי. זה מתחיל "שטחי" יחסית, מהבחינה שלא יודעים איך אלינור הגיעה למצב שבו היא נמצאת אבל הסיפור הולך ונפתח, בקטע זורם ולא מעיק, עם הומור חביב ויחסים אמיתיים בין אנשים, לא מואדרים, לא כובשת אותה איזו אהבה ענקית וסוחפת או קלישאות אחרות של רומנים.
חייבת לומר שהכי הזדהיתי עם רגעי השבר, עם התחושה של ייאוש ושל "השמיים נופלים", וליבי ממש יצא אליה, כי כולנו מכירים את המקום החשוך הזה בתוכנו שלפעמים אנחנו רוצים פשוט להיכנס למיטה ולהיכנע לו.

לסיכום - מאוד אהבתי.

ספר מעולה ומיוחד מאוד במינו. הוא גורם לקורא להרגיש עצב רב, אמפתיה, חמלה אך גם תקווה.
הספר מגולל את קורותיה של אלינור בת ה-30, שעברה טרגדיה בילדותה. מימדי הטרגדיה האיומה נחשפים אט-אט במהלך הספר. גם בחור שהכירה בהיותה בשנות ה-20 לחייה פגע והתעלל בה. כתוצאה מכך, אלינור הפכה לאדם של מנהגים והרגלים אובססיביים. היא מנהלת סדר יום ושיגרה מוקפדים מאוד של אכילה, שתייה והעברת הזמן. היא חסרת מיומנויות מינימליות של הבנת מוסכמות חברתיות. הסביבה רואה בה בחורה תימהונית, והיא משמשת כמושא ללעג מצד הסביבה ואנשים שעובדים איתה.
הספר עוסק למעשה במשמעות הבדידות, הניכור וההסתגרות החברתית והשלכותיה.
בעקבות כמה אירועים שפוקדים אותה, אלינור נאלצת כעת לחרוג ממנהגיה ומאורח חייה הנוקשים ,לשנות מעט את צורתה החיצונית ולהיפתח לסביבה. יש בספר כמה תיאורים מצחיקים ונלעגים אודות תעשיית היופי.
במיוחד בזכות חבר לעבודה שדואג לה, נבקעת קליפת הבדידות העבה שהקיפה אותה. חל בה שינוי מבורך. הכל מתואר בצורה עדינה ויפה, ללא קלישאות או קיטש מיותר.
לדעתי, זהו ספר שחובה לקרוא אותו.

הספר התחיל בדומה לז'אנר ה"בואו ניכנס לראשו של אדם מוזר/לוקה באספרגר וננסה לראות את העולם מהעיניים שלו (מייצגי הז'אנר: המקרה המוזר של הכלב, פרוייקט רוזי). אלא שלאט-לאט מתפוגג הרושם הראשוני, והספר נפרד מהז'אנר הזה והופך ליצירה ייחודית שעומדת בפני עצמה. אלינור אוליפנט, אישה (קצת קשה לקרוא לה אישה כי דפוסי המחשבה שלה מאפיינים נערה) בת שלושים העובדת בעבודה פקידותית במשרד, היא "ממש בסדר". אלא שהיא בודדה מאוד והמגע שלה עם הסביבה מוביל לרתיעה הן של הסביבה והן שלה עצמה. בתחילה, קצת קשה להתחבר לדמותה. קשה להבין את הנוקשות שמאפיינת אותה, ואת ההסתייגות שלה מכל סוג של תקשורת חברתית - בין אם זו שיחת חולין במשרד או יציאה לפאב בערב. אחרי שעוברים את משוכת הרתיעה הראשונית, דמותה של אלינור מתחילה לעורר הזדהות שהופכת את כל הדפוסים והמוזרויות לקבילים ואף חינניים. אלינור נושאת עמה סוד טראומטי מהעבר, אך לא הרחמים הם אלה שיוצרים זיקה רגשית בין הקורא לבין הדמות, אלא האופן הפשוט ושובה הלב שבו היא מתוארת.
כשאני מסיימת לקרוא את ספרי סדרת "החברה הגאונה" אני חשה צער פרידה עמוק מהדמות הראשית, אלנה. צער כזה לא מוכר לי מהרבה ספרים אחרים, ומבחינתי מדובר בהישג מעורר התפעלות של המחברת, שמצליחה ליצור דמות עצמאית שחיה בתוך ליבו של הקורא. גם גייל האנימן משיגה את אותו אפקט מסתורי ומרשים, עם פחות פליק-פלאקים באוויר מפרנטה. בסיום הקריאה, דמותה של אלינור כבר הפכה לחלק ממני ונפרדנו אך בקושי.
זהו ספרה הראשון של גייל האנימן הסקוטית והוא תורגם ליותר משלושים שפות, אך להפתעתי, אין עדיין ערך בויקיפדיה על שמה של האנימן. מעניין יהיה לקרוא איזו דמות מעניינת יוליד כשרונה בספרה הבא.

זה סיפור נוגע ללב על אישה שמשתחררת לאט לאט מבית סוהר נפשי.

ועכשיו, אזהרה שפוילערים.

אלינור מאזינה כל ערב לתוכנית רדיו, אופרה סבון. מעניין שהיא בכול זאת אטומה לרגשות הזולת ולמוסכמות בסיסיות ביותר של החברה הסובבת אותה. היתכן? הרי היא אישה אינטליגנטית; מה היא קולטת מתוכנית הרדיו? כנראה לא הרבה.

לעומת זאת, ידידה ריימונד, שתחביבו משחקי מחשב, הוא איש מתחשב ורגיש להפליא.

לא אגיד שזה גורע מאמינות הסיפור, כי אין לי נסיון עם בני אדם כמו אלינור. אולי יש טראומות שמסוגלות לעקר מנגנונים חיוניים במוח? ואולי היא מאזינה לתוכנית ההיא מתוך רצון להבין דברים שעל קיומם יש לה מושג, למרות שאיננה ממש מבינה אותם.