• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הכריש

הכריש

מאת מישקה בן-דוד

הביקורת של יוסי

תמונה של יוסי
דירוגדירוג
הוצאה לאור:תכלת
שנת הוצאה:2017
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
אתי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•1 דקות קריאה

אקשן טוב
תרחיש אפוקליפטי שמתרחש בעתיד הלא רחוק: 2022
נראה לא סביר לטווח הקרוב, אבל במציאות של המזרח התיכון לא הייתי פוסל אפשרות כזו בטווח היותר רחוק
מעניין, מותח, מרתק

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של וויליאם מאני
וויליאם מאני
תמונה של Dark
Dark
תמונה של Mira
Mira
תמונה של זלי
זלי
4קוראים|גיל ממוצע55|50%נשים

על המבקר

תמונה של יוסי

יוסי

ותיק
חבר מזה 9 שנים
61 ביקורות•652 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע, מדע פופלארי
תמונה של יוסי
יוסי
ותיק
חבר באתר מזה 9 שנים
ביקורות61
לייקים שקיבל652
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת24ספרות מקורית9מדע, מדע פופלארי5

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יוסי

נבלות

נבלות

יורם קניוק

גמני נטשתי את הספר מחוסר עניין

משאיר לכם לקרוא על מה מדובר בכריכה האחורית של הספר.

את הסיפור הראשון קראתי עד תומו - 47 עמודים שהמשכתי לקרוא בכח, בגלל כבודו של המחבר.

את הסיפור השני נטשתי אחרי כ-30 עמודים. כבר לא יכולתי יותר.
את הסדרה 'נבלות' ראיתי בטלוויזיה - זה היה יותר טוב.
אבל הספר, הרבה כתוב, מעט עניין.

לפני שנה•
★★★★★
•יוסי
התיאורמה של התוכי

התיאורמה של התוכי

דני גדג`

תולדות המתמטיקה עטופות בהרפתקה מותחת.

ההרפתקה מתרחשת בפריז, שבה מעורבים מר רוש, מוכר ספרים, מקס ילד חרש שמתגורר עם משפחתו (אמו ושני אחיו התאומים) אצל מר רוש, ותוכי: תוכי פטפטן שמדבר כל הזמן על מתמטיקה. מר רוש מקבל מכתב מחברו באמזונס, שבו הוא מודיע לו ששלח לו את כל הספרייה שלו, שמכילה ספרי מתמטיקה נדירים. כשמר רוש מקבל את הספרייה הענקית הוא והילדים יוצאים לחקור את תולדות המתמטיקה מימיה הראשונים ביוון ועד היום. תוך כדי חווית הלימוד מגלים מר רוש והילדים שחווית המתמטיקה שנשלחה אליהם היא רק ההתחלה ובעצם עלים לפתור בעיות הרבה יותר גדולות. כאן הספר מקבל תפנית כאשר חברו של מר רוש מת. למה הוא מת? האם הוא נרצח? מי רצה במותו? מה הקשר בין מותו לבין המתמטיקה?

המחבר דני גדג' הוא פרופסור להיסטוריה של המדעים באוניברסיטה בפריז. בספר הזה הוא מספר את קיצור תולדות המתמטיקה מימי היוונים ועד ימינו. מפאת קוצר היריעה, הוא מתמקד בדמויות מעטות מתחום תולדות המתמטיקה. כדי להנגיש את הסיפור לאלה שקשה להם עם מתמטיקה, הוא עוטף את הסיפור של תולדות המתמטיקה, בהרפתקה מותחת שמתרחשת בימינו.

מי שמחפש סיפור מתח, יקבל אותו עם תולדות המתמטיקה ברקע.
מי שמחפש בעיקר את תולדות המתמטיקה, ישתעמם למדי מהסיפור העוטף אותו.
אם המסר העיקרי של המחבר הוא לספר את תולדות המתמטיקה, אז החלק הזה הוא דל יחסית. כמחצית מהספר היא ההרפתקה שעוטפת את תולדות המתמטיקה. אין היום הרבה ספרים שעוסקים בתחום של תולדות המתמטיקה. אז גם מסר דל כזה הוא מספיק בשביל לקרוא את הספר, עבור מי שתולדות המתמטיקה קרובה לליבם.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יוסי
פומפיי

פומפיי

רוברט האריס

הסיפור מתאר את הימים האחרונים שלפני התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה, ואת ימי ההתפרצות עצמה. יחד עם זאת, הספר מתאר ברובו דמויות ואירועים בדיוניים.

עלילת הספר מתרחשת במשך ארבעה ימים באוגוסט 79. מהנדס אמות המים, מרקוס אטיליוס, מקבל את האחריות על אמת המים "אקווה אוגוסטה", שמובילה מים לתשע ערים במפרץ נאפולי, בהן פומפיי, נולה ומיסנום. אטיליוס מתמודד עם בעיות באמה הנגרמות על ידי הר הגעש העומד על סף התפרצות, ועם בעיות הנובעות משחיתות האצולה הרומית המקומית, המנסה להפריע לו במעשיו. בסוף הסיפור מתרחש מרוץ להישרדות שמנהלים אנשי המפרץ במטרה להינצל מכוח ההרס של הר הגעש.

הסיפור איטי ומעייף. הרבה תיאורים משמימים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יוסי
לוגיקומיקס

לוגיקומיקס

אפוסטולוס דוקסיאדיס

לוגיקומיקס הוא ספר קומיקס מסוג רומן גרפי.

הרומן עוסק בחיפוש אחר יסודות המתמטיקה על רקע תולדות חייו של ברטרנד ראסל (1872 – 1970).

הרומן משלב בין המאמץ הפילוסופי-מתמטי לביסוס יסודות המתמטיקה ובין קורות חייהם של העוסקים בכך. הדמות המרכזית ברומן היא הפילוסוף, הלוגיקן והמתמטיקאי ברטרנד ראסל. דמויות נוספות הן אלפרד נורת' וייטהד, שותפו של ראסל לכתיבת "פרינקיפיה מתמטיקה", הפילוסופים לודוויג ויטגנשטיין וג'ורג' אדוארד מוּר, הפילוסוף והלוגיקן גוטלוב פרגה, המתמטיקאים דויד הילברט וגאורג קנטור, הלוגיקן קורט גדל וחלוצי מדעי המחשב אלן טיורינג וג'ון פון נוימן.

העלילה העיקרית מוצגת בדרך של הרצאה שנשא ראסל בארצות הברית בימים של אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובה תיאר אירועים מחייו. במקביל לעלילה העיקרית יוצרי הרומן (המחברים והמאיירים) מופיעים אף הם כדמויות בו, בדיוניהם על אופן הצגת הסיפור.

מבחינת דיוק היסטורי ומתמטי, בסוף הספר מציינים מחבריו: "לוגיקומיקס שואב השראה מן המסע לחיפוש יסודות המתמטיקה. רוב הדמויות בספר הן של אנשים אמיתיים, שחיו ופעלו והיו שותפים למסע הזה. למרות זאת, לוגיקומיקס הוא בפירוש לא ספר היסטוריה, והוא גם לא רוצה להיות כזה. לוגיקומיקס הוא רומן גרפי – זה מה שהספר רוצה להיות".

בהתאם לכך, המחברים מציגים דוגמאות אחדות לסטייה של הרומן מן הדיוק ההיסטורי: "אפשר להניח בביטחון שראסל מעולם לא נפגש פנים אל פנים עם פרגה או קנטור. ... אין שמץ של ראיה לכך שראסל היה בקהל בהרצאת ה"אי-שלמות" של גדל. קרוב לוודאי שהוא לא היה שם, וּודאי שהילברט לא היה שם. פון נוימן, לעומתם, היה בקהל, ובאמת אמר "הכול נגמר" מייד לאחר מכן. יותר מזה, ראסל לא היה יכול לבקר אצל פרגה מייד לאחר ההרצאה הזאת, שהרי זה האחרון מת שש שנים לפני כן. ועוד".

להידוק הקשר בין הרומן הגרפי להיסטוריה וללוגיקה ניתן בסוף הספר נספח ובו מידע אנציקלופדי על הדמויות והמושגים המוצגים ברומן.

על המתמטיקה שברומן העיר ד"ר גדי אלכסנדרוביץ: "אין הרבה מתמטיקה בקומיקס, אבל מה שיש, מוצג במדויק. כך סיפור המלון של הילברט והפרדוקס של ראסל מובאים שניהם במלואם. אפילו המוקש המסוכן ביותר - משפטי אי השלמות של גדל - לא מוצג מספיק בפירוט כדי שיתפוצץ".

הספר נכתב ע"י הסופר אפוסטולוס דוקסיאדיס ומדען המחשב כריסטוס פאפאדימיטריו. למי שמכיר, דוקסיאדס הוא אותו מחבר של הספר הנפלא הדוד פטרוס והשערת גולדבך.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יוסי
מודדים את העולם

מודדים את העולם

דניאל קלמן

אלכסנדר פון הומבולדט וקרל פרידריך גאוס.

שני מדענים ענקים שחיו בגרמניה של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.

האחד חוקר ארצות, חוקר טבע, אבי הגאוגרפיה המודרנית. תרם רבות לבוטניקה, לזואולוגיה ולתחומי מדע רבים אחרים. זרם הומבולדט, שלחופי אמריקה הדרומית קרוי על שמו.

השני היה מתמטיקאי, פיזיקאי ואסטרונום, מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים. גאוס תרם רבות בתחומי האלגברה, תורת המספרים, אנליזה מתמטית, סטטיסטיקה, גאומטריה דיפרנציאלית, גאודזיה, תורת הכבידה, תורת החשמל והמגנטיות, אסטרונומיה, אופטיקה ועוד. המגנום אופוס שלו, "מחקרים אריתמטיים" נחשב ליצירה המכוננת של תורת המספרים המודרנית, ונודעה לה השפעה כבירה על התפתחות הדיסציפלינות המתמטיות הטהורות בשתי המאות שחלפו מאז פרסומה. גאוס מכונה לעיתים קרובות בספרות המתמטית "נסיך המתמטיקאים" ו"גדול המתמטיקאים מאז ימי קדם", בשל השפעתו יוצאת הדופן בתחומים רבים של המתמטיקה והמדע.

שני החוקרים מדדו את העולם, כל אחד בדרכו ובשיטותיו. הומבולדט עוזב את גרמניה כדי למדוד את העולם, ונודד בדרום אמריקה הרחוקה, נתקל במפלצות ימיות ובקניבלים, צולח נהרות, מעפיל לפסגות מושלגות, זוחל במחילות, מסתער על הרי געש. גאוס שונה ממנו לחלוטין באופי, בהתנהגות. הוא ספון בחדרו, בוחן את העולם מבעד לטלסקופ, בעיני המתמטיקה והשכל הישר. הומבולדט הוא הרפתקן נמרץ שלא יכול עם נשים. גאוס עצל, מדושן עונג עצמי, זועף, ובלי נשים חייו אינם חיים. השניים נפגשו בברלין בכנס מדעי בשנת 1828.

הרומן מספר את סיפור חייהם, שבו דמיון ובדיה מעורבים עם האמת ההיסטורית. כתיבה יפה עם הומור דק. מבחינות אלה זה הזכיר לי את כתיבתו של אסף ענברי. גאוס והומבולדט מדברים על עצמם בספר בגוף שלישי. המחבר מציג את הדמויות האלה, האפרוריות כביכול, כבני אדם - מהוללים וגם נלעגים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יוסי
ההוכחה והפרדוקס

ההוכחה והפרדוקס

רבקה גולדסטיין

מי נחשב לגדול המתמטיקאים של המאה ה 20?
לפי השבועון טיים, זהו קורט גדל.

הספר מתאר את חייו ואת תגליתו הגדולה בתחום הלוגיקה המתמטית: משפטי האי-שלמות של גדל.

קורט גדל (1906-1978) היה לוגיקאי ומתמטיקאי אוסטרי, לא יהודי. בגיל 18 התחיל את לימודיו באוניברסיטת וינה, שם לקח קורסים בפיסיקה, במתמטיקה ובפילוסופיה, כשבסופו של דבר התמקד בלוגיקה מתמטית. כסטודנט מבריק, הוא צורף לחוג הווינאי - קבוצת פילוסופים שהתקבצה בווינה החל ב-1928 סביב הפילוסוף מוריץ שליק. מרביתם היו יהודים. חברי החוג הם שייסדו את האסכולה הפילוסופית הידועה כפוזיטיביזם לוגי. לכל חברי החוג, לבד מגדל, הייתה גישה משותפת לפילוסופיה, שעיקרה הגישה שהניסיון הוא מקור הידיעה היחידי ושניתוח לוגי בסיוע לוגיקה סימבולית הוא הדרך המועדפת לפתרון בעיות פילוסופיות. גדל היה טיפוס ביישן ומופנם. הוא לא אהב להביע את דעותיו אם לא הייתה לו הוכחה להן. גדל היה אפלטוניסט. הוא התנגד במובהק לפוזיטיביזם הלוגי ולתפיסותיו של לודוויג ויטגנשטיין שזכה לעדנה מיוחדת בקרב חברי החוג. אבל הוא לא הציג את התנגדותו בחוג זה.

מראשית ימי המתמטיקה ועד למאה העשרים פעלו המתמטיקאים מתוך תחושה שכל טענה מתמטית ניתנת להוכחה או, לחלופין, להפרכה (כלומר הוכחת אי נכונות הטענה). בשנת 1900, בקונגרס הבינלאומי השני של המתמטיקאים, נשא הילברט, מגדולי המתמטיקאים בימיו, את נאום הפתיחה ובו מנה את 23 הבעיות שנראו לו החשובות ביותר לפתרון במאה ה-20. הבעיה השנייה ברשימה היתה להוכיח את עקביותה של האריתמטיקה (שלא ניתן להוכיח באריתמטיקה דבר והיפוכו עם האקסיומות של האריתמטיקה).

בשנת 1931 הוכיח גדל, במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה בפרינציפיה מתמטיקה ובמערכות דומות", שבכל מערכת אקסיומות עקבית לאריתמטיקה, המקיימת את התנאי שיש אלגוריתם (תוכנית מחשב, בלשון ימינו) שמחליט לכל נוסחה אם היא אקסיומה או לא, קיימת טענה אריתמטית שהיא גם אמיתית וגם בלתי ניתנת להוכחה (או להפרכה) במסגרת המערכת הפורמלית שבה אנו עוסקים. זהו משפט האי-שלמות הראשון של גדל. כתוצאה מכך מתקבל משפט האי-שלמות השני של גדל, שמתייחס לבעיה השנייה שהציג הילברט: העקביות של האריתמטיקה בלתי ניתנת להוכחה.

אלו הם משפטי האי-שלמות של גדל, משפטים שהם אבני פינה של הלוגיקה המתמטית המודרנית.

גדל חשב את משפטי האי-שלמות כאפלטוניסטיים במובהק, אך הוא לא הפגין כמעט את התנגדותו לפרשנות הפוזיטיביסטית לה הם זכו, פרט לשיחות אישיות. באופן כללי, הוא לא הסכים להביע דעות בסביבה עוינת, והאמין שהצגתם של רעיונות לא בשלים, במיוחד לקהל עוין, תהיה לא הוגנת כלפי הרעיונות עצמם.

עם עליית הנאציזם בגרמניה, הוזמן גדל לבקר במכון למחקר מתקדם שבפרינסטון, לאחר שפון נוימן התרשם מהישגיו בלוגיקה. כשחזר גדל לאוסטריה, סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז. בשנת 1936 רצח סטודנט נאצי את מוריץ שליק, מייסד החוג הווינאי, אשר עורר בגדל את העניין בלוגיקה. המאורע השפיע רבות על גדל, והוא סבל שוב מהתמוטטות עצבים. את רוב שנת 1936 בילה בבתי חולים לחולי נפש בווינה. בקיץ 1939 נבדק ונמצא - במפתיע - כשיר לשירות צבאי. בסמוך לכך הוכה ברחוב על ידי חבורת נאצים, שחשבו כי הוא יהודי. כדי להמשיך ללמד באוניברסיטה, נדרש גדל להצהיר כי אינו יהודי, וסירב. בינואר 1940 החליטו גדל ואשתו לעזוב את אוסטריה, למכון למחקר מתקדם, מחשש שגדל יגויס לצבא הגרמני. עקב המצור הימי הבריטי הם הוכרחו לנסוע דרך הרכבת הטרנס-סיבירית ליפן ומשם לארצות הברית.

גדל השתקע בפרינסטון, ומאותה עת עזב את המכון רק לעיתים רחוקות. שם פגש את אלברט איינשטיין והפך לידידו הקרוב. בשנת 1940 הגיע להישג חשוב נוסף, כשהוכיח שאקסיומת הבחירה והשערת הרצף אינן סותרות את האקסיומות האחרות של תורת הקבוצות.

בשנת 1948 קיבל גדל אזרחות אמריקאית. אנקדוטה מספרת שלאחר שגדל למד את עקרונות החוקה לקראת הבחינה לקבלת אזרחות, הוא סיפר לאוסקר מורגנשטרן שמצא פרצה בחוקה האמריקאית שיכולה לאפשר לדיקטטור להשתלט על המדינה באופן חוקי. מורגנשטרן ואיינשטיין ליוו את גדל לראיון ומבחן הקבלה לאזרחות, ובמהלך המבחן סיפר גדל לשופט שערך את הבחינה על הפרצה שגילה. למזלו של גדל, השופט, שהיה מכר של איינשטיין, מיהר להסב את השיחה לנושאים מקובלים יותר, ובסיום הריאיון העניק לגדל את הגושפנקה הנחוצה לקבלת אזרחות.

גדל היה ביישן ביותר. רתיעתו מהחצנה וחששותיו מהחברה באו לידי ביטוי במשך כל חייו, ועלו בקנה אחד עם הפראנויה שלו. בכל חייו היו לו רק קשר חברות עמוק אחד - עם אלברט איינשטיין. גדל ואיינשטיין היו קרובים מאוד זה לזה, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה חברתית, ומוזרויותיו של גדל, ובראשן האקסיומה שהציב לעצמו לפיה שום דבר בעולם לא קורה בשל מקריות או טיפשות אנושית, לא הפריעו לאיינשטיין ואף שעשעו אותו, והוא מצא בגדל בן שיח אמיץ. איינשטיין העיד שבשנותיו האחרונות עבודתו כבר לא הייתה חשובה לו, אך הוא בא למכון למחקר מתקדם רק כדי ללוות את גדל לביתו ולשוחח איתו. מלבד איינשטיין, הייתה לו ידידות אמיצה עם אוסקר מורגנשטרן, שהתחזקה לאחר מותו של איינשטיין. כמו כן, הוא היה ידיד של ג'ון פון ניומן, שהפיץ את משפטי אי השלמות שלו ועזר לו רבות בקידום הקריירה שלו ורעיונותיו.

בערוב ימיו התעוררה בו דאגה גוברת לבריאותו, והוא פיתח פראנויה שהתבטאה בחשש שמנסים להרעילו. הוא סירב לאכול כל מזון שלא הוכן בידי אדלה אשתו, וכשנכנסה אדלה לבית חולים לשישה חודשים, הפסיק לאכול כליל, עד שבסופו של דבר נפטר מתת-תזונה ב 1978. בסוף ימיו פחת משקלו עד לכ-30 קילוגרם, ובתעודת הפטירה שלו נכתב שמותו נגרם "כתוצאה מתת-תזונה וחולשה קיצונית שמקורן בהפרעת אישיות".

משפט האי-שלמות של גדל מוכר בוודאי למי שקרא את הספר "הדוד פטרוס והשערת גולדבך".
סיפור אחר של גאונות ופרנויה מוכר למי שקרא על חייו של ג'ון נאש בספר "נפלאות התבונה".

גדל נחשב לאחד מגדולי הלוגיקאים של כל הזמנים. על שמו מוענק פרס גדל לציון הישגים יוצאי דופן בתחום התאוריה של מדעי המחשב.

ספר מעניין על סיפור חיים מעניין. מה שהפריע לי קצת בספר היתה ההתעמקות הרחבה יחסית בנושאי פילוסופיה, בעיקר בחלקו הראשון של הספר – לכן רק 4 כוכבים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יוסי
מלחמה משלו

מלחמה משלו

אורי בר-יוסף

הספר מתאר את חלקו של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, ומכיל ניתוח של הכשלים והליקויים באופן שבו הופעל החיל.

ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים מלאה בתיאורים של תפקוד כוחות היבשה, בעיקר השריון, ושל הפיקוד העליון של צה"ל. על חיל האוויר שמענו פחות, ולא במקרה.

במוקד הספר עומדת תרומת חיל האוויר ללוחמת היבשה, או יותר נכון, עד כמה חיל האוויר לא תרם כפי שיכול היה לעשות. בפני בני פלד, מפקד חיל האוויר, הוצגו צרכי כוחות היבשה, אבל בפועל הפקודות שהוא הוריד לטייסות היה פחות רלוונטי לצרכי כוחות היבשה ברוב שלבי המלחמה. הסיוע לכוחות היבשה היה דל יחסית לפוטנציאל של חיל האוויר. הסיבות: החל מתרבות המבצעית שחיל האוויר פיתח במשך השנים ובמרכזה קרבות אוויר, דרך רמת האוטונומיה הגבוהה ממנה נהנה והעובדה שמפקדי צה"ל נמנעו לאורך הרבה שנים מלהתערב בתכניותיו, עבור בקשייו של החיל להתמודד עם כישלון המבצע להשמדת מערך הטק"א בסוריה בתחילת המלחמה שמנע השגת עליונות אווירית, וכלה בסגנון הניהול האוטוריטרי של בני פלד שהתקשה להבין את מהות האתגר היבשתי ועד כמה תרומת חיל האוויר הייתה חיונית להצלחת מאמץ המלחמה העיקרי. רק לקראת סוף המלחמה, משהוסר איום הטק"א המצרי (בחלקו ע"י כוחות היבשה של צה"ל), החל חיל האוויר לתרום משמעותית לכוחות היבשה.

לאורך כל המלחמה סיפק חיל האוויר הגנה יעילה לכוחות צה"ל מפני תקיפות מטוסי האויב והצליח להפיל רבים מהמטוסים התוקפים. לכך הייתה גם השפעה מורלית גדולה על נכונות הטייסים הערבים להמריא לקרב ונראה שהישג זה תרם, יותר מאשר תקיפת שדות התעופה, למיעוט תקיפות האוויר הערביות במלחמה. בר-יוסף מצליח להראות בשיטתיות איך למרות זאת, יום אחר יום חיל האוויר ממשיך להקצות מאמצים אדירים לתקיפת שדות תעופה, מאמצים שהתועלת שלהם היתה נמוכה לכוחות היבשה.

לפני קריאת הספר הערכתי מאד את בני פלד. היום קצת פחות.

את הספר קראתי בעקבות סקירה נהדרת של רץ. תודה לך רץ.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יוסי
זיכרונות אחרי מותי

זיכרונות אחרי מותי

יאיר לפיד

זוהי ביוגרפיה של טומי לפיד, שנכתבה אחרי מותו ע"י יאיר לפיד.

הדברים נכתבו כאילו זו אוטוביוגרפיה שטומי לפיד מספר על עצמו, מנקודת מבט של אדם שמת ומספר על המתרחש. דוגמה מהספר: "אינני סובל מצניעות מופרזת, אבל לא הייתי טורח על הספר הזה אילולא התרשמתי כל כך מלווייתי. היא היתה ללא ספק הצלחה מסחררת. ראש הממשלה בכה על קברי, מאות אנשים הצטופפו במעברים, וכמובן שהצלחתי לעורר שערורייה אחת אחרונה בכך שלראשונה בתולדות המדינה נקבר אדם קבורה חילונית בבית קברות אורתודקסי."

כמובן שזו ביוגרפיה אוהדת, וללא ביקורת.

הכתיבה קולחת, עם הומור – אין ספק שיאיר לפיד יודע לכתוב יפה.

הביוגרפיה עצמה די מעניינת: מילדות בסרביה והונגריה, דרך הגטו בבודפשט, העלייה לארץ, הכתיבה במעריב, החיים הפוליטיים.

את הספר קראתי אחרי טיול של שבוע בבודפשט, כשיאיר לפיד נהיה ראש הממשלה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יוסי
הביתה

הביתה

אסף ענברי

זהו סיפורו של קיבוץ אפיקים החל מהיווסדות התנועה שהקימה אותו, בראשית המאה העשרים, השומר הצעיר ססס"ר, ועד לשנת כתיבת הספר (2009) עם הפרטתו.

הסיפור של אפיקים הוא במידה רבה סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה, והתהפוכות שעברה מימי הקמתה ועד ימינו. על הספקטרום נמצא את כל האירועים המרכזיים שעבר הקיבוץ: החלום על חיים שיתופיים בארץ ישראל, העלייה על הקרקע, הקשיים של החלוצים, השותפות שמתחילה משותפות טוטאלית, של הכל, ועד להפרטה בימינו. הפגיעה הראשונה בשותפות מתחילה עם ההחלטה שמתקבלת באסיפת חברים שהתחתונים כבר לא משותפים לכולם, אלא לכל אחד יהיה סימון של התחתונים שלו. משם זה ממשיך עם קבלת תלושים לצריכה פרטית של אספקה קטנה, העסקת עובדי חוץ במפעל של הקיבוץ, המעבר של הילדים מלינה משותפת ללינה בבתי ההורים, המשבר בעקבות המפולת בבורסה בשנות ה-80, החובות, תכנית ההבראה, הפרטה של השכר, ועוד.

בספר כותב אסף ענברי (עמוד 192): "למעשה, כשהצביעו בעד הדפסת תלושי קנייה חוללו החברים את הרפורמה המהותית ביותר בתולדות הקיבוץ. הם הפכו ללקוחות. לקוחות המצוידים בתקציב אישי שנתי, שהם רשאים לבזבז או לצבור משנה לשנה".

ענברי מתמקד בשבעה גיבורים, המבוססים על דמויות אמיתיות, שהם ממקימי קיבוץ אפיקים. באמצעותם ובהתחקותו אחר מערכות היחסים ביניהם מתאר ענברי את תולדות הקמתו, עקרונותיו, מנהגיו, שגשוגו ושקיעתו של הקיבוץ.

ענברי מתאר את ניסיונו של הקיבוץ לשנות את טבע האדם, ואת כשלונו בכך עקב הנטייה הטבעית לרכושנות, להורות ולקינון. ענברי מתייחס לסיפור הקיבוצי כאל אירוע טרגי-הרואי. לאנשים הייתה גדולה טרגית, הנדרשת כדי להגשים חזון מרחיק לכת כל כך, שקרא תגר על טבעו של האדם. הם קראו תגר על משפחה, על רכוש, על פרטיות ועל אגו.

הסיפור מובא בצורה כרונולוגית. אבל בשום מקום בספר לא תמצא תיארוך או ציון השנה בה קרה האירוע. הקורא מבין באיזו נקודת זמן אנחנו נמצאים בהתאם להקשר שבו מסופר האירוע (הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים, המשבר בבורסה, וכד').

הכתיבה של אסף ענברי מאופיינת בתמציתיות רבה ובהומור. זה מוסיף הרבה חן לסגנון הכתיבה, ולא מייגע את הקורא. הוא דוחס 80 שנה ל-276 עמודים. דוגמאות להומור שבספר:
עמוד 68: "נוסף על התינוקות שנולדו לשלוש בחורות משלושה עד חמישה בחורים".
עמוד 70: "הערבים מתקרבים לחצר כנרת כדי לחסוך למיטיה קריצ'מן את מחצית חייו השנייה".

זהו ספרו השני של ענברי שאני קורא. הראשון היה ספרו המעולה "הטנק". הספר הזה לא פחות טוב.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יוסי

ביקורות נוספות על "הכריש"

הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

****




אני לא בנאדם שרואה את התמונה הגדולה. דברו איתי על לפתור משהו קטן, נקודתי, לראות את הפרטים הקטנים, להיות קטנוני, להיות אישי. זה, כן. כל חיי נרתעתי מתפקידי ניהול בכירים, והעדפתי תמיד להיות בורג קטן - גם אם משמעותי לעתים - בפרוייקטים, מאשר זה שלוקח על עצמו את האחריות לנהל משהו מורכב ומסועף.

וככה אני גם כותב, לטוב ולרע. אירוע קטן, ועוד אירוע קטן, תיאור פעוט של רגש כמוס, מזג האוויר ליד העץ. קטן, קטן.

ובדיוק בגלל זה, הספר הזה הלחיץ אותי בעשר דרכים שונות. נגיד, אפוקליפסה. אתם שומעים אפוקליפסה, מגפת וירוס קטלני או מתקפה של מפלצות חייזריות, או אסטרואיד, או מלחמה גרעינית. על מה אתם חושבים?

אתם יודעים על מה אני חושב? האם במקרה כזה יהיה לי אינטרנט, ואם עדיף שזה יהיה בחורף או בקיץ, ומה יהיה עם התור שלי לשיננית בשבוע הבא, ואיך נסתדר עם הילדים, ואם כדאי לקנות עוד שישיית מים וכמה קופסאות שימורים, בטריות וגזיה שיהיו בבית. ואם נוכל להוציא כסף. פרקטי.

חושב בקטן. בפרטי.

****

מישקה בן דוד זנח בספר הזה את טרדותיו ולבטיו של קצין המוסד התורן, וכתב דיסטופיה אפוקליפטית מבעיתה וריאליסטית להחריד, שבה מתגשמות חרדותינו העמוקות ביותר. כבר שכחנו, שכחנו שכל שכנינו מסביב רוצים, בסופו של דבר, בהשמדתנו. כלומר, לא שכחנו, אבל העיסוק בזה הפך להיות תיאורטי, בוודאי לא מוחשי. החיים עצמם, אתם יודעים.
אפילו השואה כבר הפכה גם היא למין סיפור תיאורטי שקרה פעם לאנשים אחרים בשחור לבן, משהו שאפשר להשוות אליו גירוש של מסתננים/מבקשי מקלט. כבר כתב פה מישהו על מוזיאון אנה פרנק, עם מרצ'נדייז וזעזוע סינתטי.

איש אינו רואה באמת מצב שבו אירן משלחת לישראל טילים בליסטיים גרעיניים או מתקפה כימית אמיתית, שתביא איתה מספר אבדות הנאמד במיליונים. איך אפשר? כי גם אנחנו מתעסקים ביחידים. חייל שנחטף מכניס לסחרור את כל המזרח התיכון, אז התרגלנו לראות בזה את חזית הכול. מלחמה עם עשרות אלפי הרוגים? מאות אלפים? חיפה מושמדת באמת בענן אמוניה קטלני מפיצוץ אמיתי של מיכל או אוניית האמוניה, ולא איומים וורבליים תיאורטיים מחסן נסראללה שלמדנו לגחך עליהם ולהדחיק? מה פתאום. אסון המסוקים, שבעים ושלושה חיילים, הוא הדבר הכי גרוע שאני יכול לזכור. שבעים ושלושה. מה עם תרחישים שבהם אשקלון נופלת, נופלת ממש, בידי המון עזתי מוסת? מה עם פלישה של חמישה צבאות? מה עם הפניית גב של ארצות הברית והירתמות עקיפה של הרוסים להשמדתנו בעוד העולם עומד מנגד - כמו שהוא אכן יעמוד, ואין בכלל ספק. אבל אנחנו בכל זאת מאמינים שזה לא יקרה. זה לא יקרה.

כי אנחנו חזקים. ויש לנו אינטרנט ופייסבוק ופרסומות ומעדן חלב חדש, חופשות באמסטרדם ושופינג בשרונה ודו קיום ביפו וחוגי יוגה ופילאטיס עם פעוטות, יש את ביבי ויהונתן גפן ועאהד תמימי להתעסק בהם. הפרטים הקטנים. כל הדברים, החפצים, אחיזות העיניים שמסנוורות אותנו עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים, פשוט לא מסוגלים, לראות משהו אחר.

הכתיבה של מישקה בן דוד נשארת ברוב רובו של הספר "מלמעלה". סוג של משחק מלחמה מפלצתי שהכול בו עובד נגדנו. וממשיך לעבוד נגדנו. וממשיך. ובעיניים קרועות מחרדה המשכתי לקרוא את הספר הזה, אולי שלוש שעות בבת אחת עם הפסקות קטועות לקחת נשימה, כי הוא באמת באמת מפחיד. הוא מכריח את הקורא לראות את התמונה הגדולה, והתמונה הגדולה זה חתיכת משהו שאי אפשר באמת להכיל. באפילוג בן-דוד כותב שגם הוא עצמו שקל לזנוח את הספר באמצע הכתיבה, כי תחושת האי-נוחות שלו כמעט איכלה אותו. אי אפשר להתכחש לכך שהתרחישים המתוארים סבירים בהחלט, דטרמיניסטיים, אפילו בלתי נמנעים, גם אם הם בדיוניים. ולמה שלא יהיו? מי ימנע מאלפי עזתים לפרוץ ממחסום ארז ולהציף את אשקלון ואת הקיבוצים של עוטף עזה? ומה ימנע מחיזבאללה להפציץ בחימוש מדוייק את הקריה, את מיכל האמוניה בחיפה ואת מרכזי הערים בעשרות אלפי טילים? בלי המלחמה-אינסטנט-דמיקולו שבה פעם ביומיים הולכים לעמוד לחמש דקות בחדר המדרגות בעוד סוללת כיפת ברזל משמידה רחוק מעינינו את הטיל הקטן. מה ימנע מערביי יפו להתנפל ביום פקודה על שכניהם? מה ימנע משאר מדינות ערב, הסכמי שלום או לא, לראות כי ישראל נחלשת ומבודדת ולהצטרף להזדמנות להשמיד את האוייב השנוא בעוד הוא כורע על ברכיו, משולל יכולת להגיב?

אולי הצוללת הזאת, עם טילים גרעיניים, המיועדים לאפשרות של מכה שנייה, לשיגור על אויבים שמאיימים להשמיד את המדינה באופן טוטאלי, על מנת להניא אותם ממעשה כזה.

אולי.

****

אוףףףף, אני צריך משהו שיוציא אותי מזה. איזו בעיה קטנה שאוכל לפתור ולהגיד שדי, הכול בסדר עכשיו.

****

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

הכריש מתאר תרחיש דיסטופי של מלחמה כוללת נגד מדינת ישראל, שבה האיומים מתלכדים, בעלות הברית אינן ממהרות להתייצב, והמערכת המדינית־ביטחונית נאלצת להביט אל התרחישים הקיצוניים ביותר שלה. במרכז העלילה נמצאת גם צוללת ישראלית בלב ים, הנושאת בתוכה יכולת שמעמידה את מפקדיה ואת מקבלי ההחלטות מול שאלות כמעט בלתי אפשריות על הישרדות, אחריות והרתעה. הספר יצא ב-2017, אבל לאחר השבעה באוקטובר חלקים ממנו נקראים פחות כמו דמיון פרוע ויותר כמו אזהרה מוקדמת שנכתבה בשפה ספרותית.

מזווית של איש מודיעין, כוחו של הספר אינו רק בעלילה. כוחו הוא בכך שהוא מבין היטב כיצד קונספציות לא קורסות ברגע אחד - הן נשחקות לאט, מתוך נוחות, הרגל, ביטחון עצמי ומערכות שמעדיפות לעיתים את התרחיש הסביר על פני התרחיש המסוכן. בן־דוד יודע לכתוב מערכת. הוא מבין איך נראית מדינה כשהיא עוברת ממסמכי הערכת מצב למציאות שבה כבר אין זמן לתקן את ההנחות. הוא מבין שהשאלה האמיתית אינה רק “האם צפינו את האיום”, אלא האם באמת בנינו את עצמנו, נפשית ומבצעית, לאפשרות שהוא יתממש.

יש בספר משהו מטריד דווקא משום שהוא אינו נשאר רק ברמת הפעולה. הוא לא מסתפק במרדפים, מבצעים וסודות, אלא מציב את הקורא מול לב השאלה האסטרטגית: מה עושה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, כאשר כל שכבות ההרתעה שלה נבחנות בבת אחת. מה קורה כשהדיפלומטיה אינה מספיקה, כשהמודיעין מאחר, כשהלחץ הבינלאומי מתהפך, וכשהדרג המבצעי נדרש לשאת בידיים שלו החלטות ששום נוהל לא באמת מכין אליהן.

בן־דוד כותב מתוך היכרות עמוקה עם עולם הצללים, אבל היתרון שלו הוא שהוא לא מתאהב בטכניקה. יש בספר מודיעין, מבצעים, תרחישי קיצון ותנועה בין דרגים, אבל מתחת לכל זה יש הבנה שהמערכת הביטחונית אינה מכונה. היא מורכבת מאנשים - מפקדים, לוחמים, קברניטים, אנשי מודיעין - שכל אחד מהם מביא איתו אופי, פחד, יוהרה, אומץ, עייפות ושיקול דעת. בסוף, גם המערכות המתוחכמות ביותר קמות ונופלות על איכות האנשים שמפעילים אותן.

בעיניי, הקריאה ב״הכריש״ חשובה במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. לא משום שהספר “חזה” בדיוק את העתיד, אלא משום שהוא מזכיר את החובה המקצועית הבסיסית ביותר של כל קמ״ן, מפקד וקברניט: לקחת ברצינות גם את מה שנראה קיצוני מדי, מורכב מדי או לא נעים מדי לעיכול. לא כל תרחיש אימים יתממש, אבל מערכת שאינה מסוגלת לחשוב אותו עד הסוף - לפרק אותו, לתרגל אותו, להתווכח איתו ולהיערך אליו - עלולה לגלות מאוחר מדי שהמציאות אינה מחויבת לקונספציה שלנו.

מישקה בן־דוד כתב ספר שמאלץ את הקורא הישראלי, ובוודאי את איש המערכת, לשאול לא רק מה יקרה אם האויב יעשה את הבלתי נתפס - אלא מה יקרה אם אנחנו שוב לא נאמין שהוא מסוגל לכך.

לפני שבועיים•
★★★★★
•רונן ג
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

אתחיל בכך שהספר הזה הכין אותי הכי טוב למה שקורה כאן, לכל המלחמה הזו.
כשקראתי אותו לפני כמה חודשים הוא ממש הפחיד אותי. התסריט הוא הרס מדינת ישראל, כאשר הפורענות מתחילה מעזה. נשמע מוכר, לא?

כתיבה טובה, אם כי פרטנית מדי בקטעים מסויימים, יהיה מעניין למי ששירת בצוללת ומכיר את המבנה שלה מבפנים. עלילה של תסריט אימים, שחלקו קרה כאן וחלקו לא, המתחיל משערי עזה ונגמר בירושלים, וסוף לא טוב, עם תקומה קטנה של שארית הפליטה, כהתחלה חדשה.

בתקווה לימים של אופק פתוח וחדשות טובות

לפני שנתיים•
★★★★★
•מוריה
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

אז אחרי שנים שלא הייתי בסימניה(שכחתי את המייל שהרשמתי) החלטתי לחזור ולשתף בחוויותי בעיקר בגלל הספר הזה.
הספר היה אצלי בבית זמן מה לפני המלחמה, ובמקרה ראיתי ראיון עם הסופר , שמספר כמה הספר הולם לתקופתנו.

מה אומר ומה אגיד... אף פעם לא לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא ספר! הייתי קוראת 2- 3 עמ' ומפסיקה מרוב פחד! אני שבולעת ספרים של סטיבן קינג ביום מקסימום יומיים! חייבת להגיד שיש קטעים שהכתיבה האינפורמטיבית- תיאורית משהו כמו מאמר בעיתון, קצת הכבידה עליי, ויותר התחברתי לזווית האישית כמו של מפקד הצוללת למשל. לדעתי ספר חובה לכל ישראלי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•נתוש
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

בהחלט ספר חובה לכל ישראלי. מישקה מיטיב לספר את המציאות הישראלית. נכון, זה לא נעים להסתכל למציאות בעיניים ויותר נעים להשלות את עצמך ואת הסובבים אותך. התרחיש מציאותי לגמרי והיום ב 2021 זה ברור יותר מאשר ב 2017. כרגיל ספריו של מישקה מרתקים וסוחפים. נהניתי מאוד וכאדם מציאותי ופרקטי אני מעדיף את האמת הקשה מהאשליה הנעימה. ושוב חובת קריאה לכל ישראלי. תודה למישקה אם לא הגדול מכולם אז אחד מהם

לפני 4 שנים•
★★★★★
•glick
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. היה קשה לעשות הפסקות בקריאה.
לא מעט פעמים היו דמעות בעיניים, בעיקר בסוף, שלדעתי היה מפתיע אך מצד שני גם צפוי.
העלילה מפיחדה, הלוואי שתישאר בגדר הספר ולא תהפוך ביום מן הימים למציאות.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אתי
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

אתמול, קראתי בשקיקה ממש את הכריש . כולו בלי הפסקה וסיימתי אותו בו ביום. לקרוא 438 עמודים במכה אחת מראה את כוחו של הספר בללכוד את תשומת ליבו של הקורא ואת הלפיתה שהוא לופת את תשומת ליבו של הקורא. הספר מביא תרחיש אימים לפיו מדינת ישראל גולשת בעזרתם האקטיבית של מדינות ערב המקיפות אותה והתושבים הפלשתינים שגרים בתוכה ואשר בכוחות משותפים ובהתקפה מתואמת היטב כמעט וגורמים לקריסה של כוחות הביטחון שלה ולהתמוטטות יכולת ההגנה העצמית. המחבר, לא בוחל בדרכים לדחוף את הגבינה עוד קצת לפי תהום- רוסיה תוקפת את ישראל ומתעלמת מזכותה להגן על עצמה ובעצם הופכת להיות צד אקטיבי במערכה תוך הספקת נשק גרעיני לאירן, תוך ידיעה ברורה שהיא תעשה שימוש בו.
אירן אכן עושה שימוש, ושולחת טילים בליסטיים מצויידים ברש”ק גרעיני , אשר מערכת החץ מצליחה לעצור, אבל במטח שני מצליחים שני טילים לפגוע בדימונה ובנחל שורק. איראן לא מסתפקת בכך ושולחת גדודים של משמרות המהפכה אל בת בריתה סוריה להשתתף בהתקפה קרקעית גדולה ברמת הגולן. ישראל מותקפת מכל צדדיה- מדרום מצרים בגבול מכוון עזה, בצפון ועד אילת בדרום בכמה ראשי קרב .
גם ירדן לאחר דחיות, מנתקת את היחסים עם ישראל ותוקפת דרך הבקיעה לכיוון ירושלים ( בהשתתפות כוחות של דאעש, שתוקפים לכיוון דרום- לאילת.יחידות מיוחדות של החיזבאללה תוקפות דרך גדר המערכת ודרך מנהרות את ישובי הגליל העליון , תוך שילוח מאות טילים למטרות אסטרטגיות בצפון כולל מנה מאוד גדולה לחיפה ולאישור הפטור- כימי שמצפון לעיר
ישראל מנסה להתגונן ככל יכולתה, אולם כניסת רוסיה למלחמה לצידן של מדינות ערב והשמדת חיל האוויר של ישראל בעזרת טילי שיוט שנורים מטריטוריה רוסית, משמידה את יכולת ההגנה- תקיפה של ישראל.החלקים היותר קשים בתיאור המלחמה אלה הקרבות ובמהלומות שישראל חוטפת מההמון הפלשתיני שחלקו מצוייד בנשק חם והתקוממות של הערבים הישראלים והצטרפותם ללחימה לצד הפלשתינים.
חלקים רבים בספר מתוארים בצורה מאוד ראלית ומכאיבה שגורמת לחשיבה מחודשת למערכת היחסים היהודית ערבית. יש שהתיאורים אף מעבירים בראש היהודי מחשבות על צדקת הדרך והאם באמת ישראל צריכה ללכת להסכם עם העמים ( מדינות) הערביות שבעצם הרצון האמיתי שלהן הוא לחסל את המדינה היהודית ולהשתלט על שיטחה.
כל הקורא ספר זה יעלה בדעתו ללא ספק ספרים אחרים שנוגעים במערכת היחסים בין אנשי הצוללות, בין מפקד הצוללת לסגנו ובינו לבין פקודיו. נושא אחר שנדון בספר בפירוט רב, תחושת המפקדים לפני השימוש בנשק גרעיני והרגשות שהם מפתחים כתוצאה מהידיעה על השימוש בנשק גרעיני אסטרטגי- הידיעה שהם אחראים אישית להשמדתם של רבבות בני אדם שאולי אין להם ולא מאום באחריות למלחמה ותוצאותיה.

אהבתי מאוד את הסיומת של הספר ואת ההחלטה לחסל את המקומות הקדושים בירושלים- אולי זה פיתרון אמיתי למריבה הדתית על עיר הקדושה לשלושת הדתות?

ספר טוב, שווה קריאה ומחשבה מעמיקה לאחר מכן.
טוביה

לפני 8 שנים•
★★★★★
•tuvia
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

נזכרתי בספר בגלל האספקט הבדיוני - האקטואלי שהספר מעלה.
ביידן והצוות כנראה קרא את הספר וזו הסיבה ששלח את נושאות המטוסים כבר במערכה הראשונה כדי למנוע את הצטרפות חיזבאללה מהצפון ולנסות למנוע את הכאוס בסדר העולמי עוד לפני שהוא מתגבר.
מעבר לאקטואליה, מישקה בן דוד כתב עוד ספר מתח גיאופוליטי מעולה. מומלץ בחום.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חיים דגן
הכריש

הכריש

מישקה בן-דוד

חלום בלהות, חורבן בית שלישי, אפוקליפסה 2022.
ישראל מותקפת מכל עבריה בידי צבאות ערב, המון פלשתיני צמא דם הרואה הזדמנות ל'איטבח אל יהוד' גולש מעזה ומחריב כל שבדרכו. חיזבאללה וחמאס אינם טומנים ידם בצלחת וכן חלק מערביי ישראל. איראן משגרת טילים ויכולות צה"ל המשיב מלחמה שערה נפגעות. ההרס והמוות אדירים בערים מרכזיות ולא רק בהן.
אלפי קילומטרים משם משייטת 'הכריש', צוללת גרעינית ישראלית בעלת ארסנל חימוש גרעיני שהפצצות שהוטלו על יפן מתגמדות לעומתו. היא נחשבת game changer .מפקדה הוא אל"מ ירון גל ועל כתפיו אחריות בלתי נתפסת ופקודות מראשי המערכת לפעולות שעליו לנקוט בתרחיש אימים קיצוני. קשיי תקשורת לארץ ומכשולים בלתי צפויים מקשים על המשימה כמו גם חילוקי דעות קשים בין הקצינים שאחד מהם- מינוי אישי של שר הביטחון- מתון יחסית. עליו מצד אחד למלא אחר ההוראות האם ולאן לשגר ומאידך אי הוודאות המוחלטת מקשה. ההחלטות קשות ואחת במיוחד קורעת אותו ואת הצוות בדילמה אכזרית בידיעה שלכל לחיצת כפתור יש השלכות כבדות מאד והמזרח התיכון לא יהיה כשהיה, העולם יגיב אך גורל ישראל מוטל על הכף.
שיחות שלום בין ישראל לגורמים בעולם הערבי וארצות הברית טרם הלחימה מקרטעות. עולה התמימות המטופשת של ארצות הברית שנשיאה משווה את ישראל ופלשתין לקליפורניה ודלאוור ורעיונות מגוחכים על קנטונים נוסח שוויץ בלי שמץ הבנת המזרח התיכון.
הסוף מפתיע ולא קל אך לא לגמרי בלתי צפוי.
הספר יכול היה להיות טוב בהרבה אלמלא עומס מייגע ומיותר בשפה יבשה ומשעממת של פרטים טכניים על מימדי הצוללת והטילים, קילוטון טנ"ט, קואורדינטות, תדרי שידור וקודים, כפתורים ומתגים, מברקי משפחות הצוות ובעצם- מה לא. פרטים על ההסתערות הערבית ברזולוציה של רחובות וכבישים דרכם חדרו הפורעים למדינה. קיצורים ומינוחים למכביר, מוגזם ומיותר. הסגנון טכני ביותר וחבל כי זה מקלקל. למעשה ההתחלה והחלק האחרון (שהוא טוב יותר) מספיקים להבין את הספר ובנקודה מסויימת פשוט עייפתי מסגנון הכתיבה ודילגתי על יותר ממאה עמודים תוך קריאה מרפרפת ביותר.

(חלק מהשמות של בכירי העולם הערבי/פלשתינאי אמיתיים).

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ראובן
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הכריש

הכריש

מאת מישקה בן-דוד

הביקורת של יוסי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של יוסי
דירוג
5.0
לפני 4 שנים

“אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. היה קשה לעשות הפסקות בקריאה. לא מעט פעמים היו דמעות בעיניים, בעיק”

19/27
ביקורות על הכריש
הבאה
נדב
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 7 שנים

“אני חושב שקראתי את כל ספריו של מישקה בן דוד, הכי אהבתי את דואט בבירות וסוף המרוץ. מאחר ואני אוהב את”