#
דמיינו לעצמכם תור של מאות אלפים (סינים) בדרך לגרדום. התור אורך ימים וחודשים, מי שעומד בו מן הסתם אינו מעוניין בהקדמת תורו, ומה יעשו בזמן ההמתנה? אולי יקראו ספרים רציניים (או מצחיקים), אולי עתון. וזה ההסבר לשמו הממכר של הספר, המפיק גם קורס קצר בהומור, לתועלת קורס באוניברסיטה שייקרא "ההומור בראי הספרות" או להיפך. אקדמיה זקוקה, כך נראה, לקורס שיסביר ברצינות את ההומור לכ-ו-ל-ם.
הספר הזה הוא בעל הומור נונסנסי ופרוע. הוא כתוב באירונייה שלפעמים מצחיקה, לפעמים משעשעת ולפעמים מפתיעה. הוא כתוב בכאילו: זה כאילו סיפור על כאילו אירועים שיכלו לקרות. אתה יכול להמחיז בדמיונך כל סצינה כלומר – זו לא ספרות בדיונית. מצד שני הפרדוקסים הנתונים בתוך הסיפור הופכים אותו ללא-ריאליסטי, ואתה זורם עם הסיפור המשעשע בלי להפעיל את בלמי ההיגיון.
נראה לי שהספרות הלטינית פיתחה סוג של הומור שיצחיק – אם בכלל – בעיקר את החיים שם. אולי כי הומור הוא דרך אפשרית להתמודד עם מה שקורה בחלק מהמדינות שם, בעיקר הומור מרומז, אירוני ופרדוקסלי. אם תרצו עוד מאותו דבר – "שלושה ארונות קבורה לבנים" של אונגר ו"כרוניקה של מוות ידוע מראש" של מארקס, הקולומביאנים, אומרים דברים דומים למה שאומר סטרפאסה הארגנטינאי.
חיבבתי את הספר הקצרצר הזה. הוא הופך דברים רציניים – רציחות וטרור, אונס, התאהבות ופסיכותרפייה – לנושאים שאפשר לצחוק עליהם. אנחנו יודעים על מה אפשר לצחוק ומה מחייב רצינות גם לפי רמזים מהסביבה: מספיק שנעקוב אחרי ההבעות של קרייני הטלויזיה העורכים את פרצופם לפי הידיעה הבאה שעליהם להשמיע. סטרפאסה עושה ההיפך – הוא צוחק על הדברים שאנחנו חושבים שהם רציניים ורציני לגבי מה שיכול להצחיק אותנו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
