שמו של הספר הזה היה חזק ממני. החזקתי את הספר בחנות הספרים, החזרתי אותו למדף, יצאתי מהחנות ו...אחרי כמה דקות נכנסתי בצעד נחוש ויצאתי עם המציאה הזאת. לא חושב שהייתי חוזר לחנות אילו שמו של הספר היה מתחיל בצרפתי, גרמני, אתיופי, אמריקני, שבדי, הודי או ישראלי המחכים בתור הזה...אבל נראה כי הדעות הקדומות שלי על החכמה הסינית העמוקה, שהן בבחינת תחליף עלוב להשכלה על סין ותרבותה, פעלו לטובתו וזכיתי.
זכיתי במה? בחווית קריאה מרעננת, משעשעת למדי ובעיקר כזו המאתגרת את המוסכמות שלי באשר לספרות הראויה לקריאה. אינני סבור כי מדובר כאן בספרות במיטבה, בוודאי לא בספרות קלאסית, לא בעושר לשוני מרהיב ולא בדיאלוגים עמוקים, גם לא בהומור מבריק ואף לא בביקורת חברתית נוקבת או בדרמה פסיכולוגית עמוקה. ניתן למצוא בו נגיעות הומוריסטיות ואמירות משעשעות לגבי ארגנטינה, אך לא זה מה שמושך בספר.
סוד כוחו של סיפור זה, בעיני, הוא היכולת לקחת מצב טריוויאלי, במקרה זה הדייט בין גבריאלה הסקסית, החריפה והזדונית, אך בעיקר המשועממת נוכח הערב הצפוי לה, לבין בסואלדו הבור, הלהוט לזכות בחסדיה של גבריאלה. הוא מוזכר שוב ושוב כ"סופר שכתב רק ספר אחד (וגם הוא לא פורסם)". החזרות הללו מתחילות ליגע בשלב מוקדם למדי בספרון הזה. הדינמיקה בין השניים, הנשלטת בתחילה ע''י מוחה הקודח של גבריאלה, מולידה סיפור בדיוני הזוי ומופרך לחלוטין, אך סטרפאסה מצליח להעניק לו חיות משלו גם בשעה שהוא ממשיך להיות מופרך ואף נעשה מופרך יותר עם התקדמות הסיפור. יתרה מזאת, הבדיון המופרך הזה חודר אל עולם המציאות ומשפיע עליו. הדינמיקה הזאת אף חזקה מיוצרתה גבריאלה – זו אינה מצליחה לעצור את הטירוף, בסואלדו בתורו מזין את הטירוף והסיפור דוהר לקראת המקום שבו שני העולמות – הבדיון והמציאות – מתאחדים.
אחרית הדבר מוסיפה רקע מעניין על הז'אנר ועל הדמויות המובילות בו. היא מרתקת אבל חוששני שאילו הייתי קורא אותה לפני שקראתי את הספר, אינני בטוח שהייתי טורח לקרוא את הספר.
אחרית הדבר מסתיימת במילים: "היצירות של קופי וסטרפאסה מיועדות לשכחה. רק העקבות החמקמקות של מסלול כתיבתם משתמרות בנבכי תודעתנו, בזמן שתשוקתנו....מופקדת כבר בספר הבא". נהניתי מאד מהקריאה – היא חויה משעשעת ומרנינה, אבל אני מוצא את עצמי שוב ושוב מתקשה לשכוח את הספר הזה ומהרהר על מה שיש לו לומר עלינו בני האדם: מה לעיתים אנו מוכנים לעשות כדי להשיג דברים נחשקים ובאיזו קלות אנו מוותרים, מטעמי נוחות, על התייחסות ביקורתית לנאמר לנו.