איזה שם ספר הזוי , מה זו השטות הזאת אמרתי לעצמי כשראיתי את שם הספר והחזרתי למדף. איך אפשר לעמוד בתור כשהולכים לערוף לך את הראש שאלתי את עצמי ? היו שם על המדף עוד כמה ספרים קטנטנים עם כריכות רכות כמו שאני אוהבת עם שמות סופרים ששמם הולך לפניהם.
אבל על ריקרדו סטרפאסה הארגנטינאי שזה ספרו הראשון לא שמעתי מעודי.
עמדתי 15 דקות מול המדף לבסוף בחרתי כמה ספרים קטנטנים, אך הסיני והגרדום לא נתן לי מנוח עד שהוספתי אותו לערמה בסקרנות גדולה. ( אולי זהו טריק טוב למשוך קוראים) וגם אם הספר יהיה רע חשבתי לעצמי אז הלכו 29 ₪ ולפחות הסקרנות לא נשארה בלתי ממומשת.

התברר שהעלילה כל כך בלתי צפויה, כל כך בועטת בגלל הדיבור המחוצף. כאילו מישהו עושה פה ניסוי חדש על הקוראים וקורא תיגר על קודים ספרותיים חדשים.
הניסוי הצליח כי זו הייתה חווית קריאה לא דומה לשום ספר שקראתי! לאורך כל הספר הרגשתי כמו מישהו שבודה לי סיפור תלוש מהמציאות, כמו בדיחה גרועה שמנסים להנשים ולהגשים אותה במציאות. מי שראה את הסרט "הדיקטטור" עם סשה ברון כהן, הזוי כזה. כי גם שם הסרט היה בדיחה אחת גדולה לאוהבי הסאטירות.

***********************************************
על מה הספר שמתיימר להיות מהפכני?, מהפכני כי אין לו תכלית מסויימת או אופק נעדר עלילה כפי שאנו הקוראים מכירים.

העלילה מתמקדת בדיאלוג בין סופר שכתב ספר ראשון שלא פורסם, לבחורה יפיפייה שסובבה לו את הראש. הם מפלרטטים בזמן שהיא מצווה עליו להזמין לה בירות אחד אחרי השני. היא הייתה חולמנית, ממציאנית, הומוריסטית, חוצפנית ודיברה אליו בזלזול כשהחליטה "לסבן " אותו באיזה סיפור שהמציאה בן רגע. בדתה סיפור על מאהב סיני , על פוליטיקה מחתרתית בין סינים, ופרוגוואים, סוכנים סמויים וכו'. והוא כל כך רצה אותה שאמר כן ואמן על כל מילה שיצאה ממנה. ועל הסיפור שלה הוא בנה הנחות משלו. על ההנחות בנה פירמידה של מחשבות עצמוניות משלו . זה היה מפחיד באיזה שהוא שלב איך סיפור מבודח שמסופר לאוזן מסויימת יצמיח רגליים וידיים. כמו מפלצת שאתה משחרר מבקבוק שבנויה על בדיה. היות והבדיה חיה במציאות ולא בין ספרים בדיונים היא גם התממשה. עכשיו השאלה איך עוצרים בדיה שסופרה בבדיחות דעת של נערה מופרעת לחלוטין?

הסיפור ממשיך להסתבך עם רציחות ואונס וסופר שהטמטום וההתאהבות בבחורה העבירו אותו את הדעת. והסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום הוא היה פשוט אדם חכם .

בסוף הספר יש הסבר על מה כל המהומה, איך ההמצאה לריאליזם מתניעה את כל העלילה סצנה אחר סצנה עד לגרדום המתבקש.
נכון שזה ספר קטנטן והזוי אך אי אפשר להוציא אותו מהראש.
אולי אם תרצו סוג של גאונות.

כשסיימתי לקרוא את הספרו הזה, האסוסיאציה הראשונה שעלתה לי בראש היא של סרט ישן שראיתי לפני שנים ארוכות: הבלונדיני עם הנעל השחורה. מדובר בסוג של פארודיה ואפילו פארסה על סרטי הפשע והריגול. על פי ויקיפדיה, אחד מיסודות הפארסה הוא קצב עלילה מסחרר שמהירותו גדלה ככל שהעלילה מתקרבת לסופה ואת זה יש לנו כאן בשפע, תוך שימוש נרחב בהומור מסוג הנונסנס. רמת הטירוף בספר הזכירה לי גם את ספרו של מריו סימל "אפשר גם בלי קוויאר" ובהחלט סביר שריקרדו סטרפאסה קרא אותו.

בימים אלו כאשר בחדשות מרבים לדבר על מעשי רצח, אונס וטרור, קצת מוזר לקרוא סיפור שלוקח את הנושאים האלו ומשתעשע איתם בהומור. בנוסף לכל אלו לקח סטרפאסה דייט בין בחורה נאה, יצירתית ביותר ובעלת דמיון רב, לבין בחור הרואה את עצמו כסופר ואשר יש לו פנטזיות מאוד ספציפיות בקשר לבחורה, מחתרת סינית שלא היתה ולא נבראה, סוכנים סמויים מפרגוואי, שוטרים, ערבב את הכל ביחד ומה שיצא הוא סיפור טוב חסר מעצורים, סוג של כדור שלג המתגלגל מבלי שמישהו יוכל לעצור אותו, אשר גרם לי לחייך למרות מעשי הפשע אותם הזכרתי. בימים קשים אלו, זה לא דבר של מה בכך.

כתוב נפלא, תרגום מצוין ובהחלט מומלץ לכל מי שמחפש מפלט ולו גם קצר ממועקות התקופה.

טוב, רבים כתבו לפניי על הספר. לקחו לי את כל השבחים.
אולי רק אציין שבתור מי שהגיעה לספר ללא קריאת התקציר, ציפיתי לספר שכן, מדבר על סיני שקורא עיתון בדרך לגרדום.
רציתי כל כך להכיר את הסיני הזה! זה נשמע סוריאליסטי, לקרוא עיתון כשאתה אשכרה בדרך למותך? נפלא.

אבל הספר לא התחיל עם סיני שקורא עיתון, וגם לא נגמר עם הסיני. יש סיני אחר, זה כן. ויש גם מחתרת פרגוואית. ויש מי שהחליט להרוג סינים. אבל הסיפור על הסיני שקורא עיתון בדרך לגרדום הוא רק אנקדוטה קטנה ומשעשעת כחלק מהעלילה. טוב, לפחות העלילה סוריאליסטית כמו השם שלה.
אז הציפיות שלי לא ממש התממשו, ורק קריאת הביקורות גרמה לי להעריך היבטים נוספים בספר שלא ראיתי לפני כן ולהעניק לו 4 כוכבים. בכל מקרה, מעבר לציפיות-לא-ציפיות שלי, מצאתי את הספר משעשע לעיתים, ופעמים אחרות מוזר. ולאחר קריאת חלק מהביקורות, הבנתי שהסופר כנראה יודע מה הוא עושה.
והאבסורד המוגזם של הספר מעביר את המסר המבעית: כשאנחנו רוצים להאמין שמשהו הוא המציאות, הזוי ובדויי ככל שיהיה, נמצא כל הסבר, צידוק ורציונל, כדי לחזק אמונה זו.
ומהצד השני של נמתרס: מה המשמעות של שקר תמים, בדיחה לא מזיקה? לפעמים נכנסים עמוק כל כך לבוץ השקרים של עצמך, שהדרך החוצה היא רק להעמיק פנימה. עד שקורה משהו נורא.

הייתי ממליצה למי ש:
א. רוצה ספר קליל (לכאורה, כי הוא קצר ומצחיק, אך קורות בו זוועות רבות) להעביר את הזמן.
ב. רוצה לקרוא סגנון כתיבה שונה, ארגנטינאי ולהיחשף לעולם של אמריקה הלטינית, שבו בעיות שונות משל הישראלי הממוצע (למשל, כל העיסוק הצבאי בספר).
ג. אוהב ספרות אבסורד (או פארסה, כפי שלמ דתי מביקורתו של בנצי) ויודע להעריך את האופן שבו הסופר משתמש בדמויות מוגזמות, באירוניה, ומקליל אירועים רציניים ומרצין אירועים קלילים (כפי שמסרו קודמיי בביקורות הרבה יותר בקיאות).

שמו של הספר הזה היה חזק ממני. החזקתי את הספר בחנות הספרים, החזרתי אותו למדף, יצאתי מהחנות ו...אחרי כמה דקות נכנסתי בצעד נחוש ויצאתי עם המציאה הזאת. לא חושב שהייתי חוזר לחנות אילו שמו של הספר היה מתחיל בצרפתי, גרמני, אתיופי, אמריקני, שבדי, הודי או ישראלי המחכים בתור הזה...אבל נראה כי הדעות הקדומות שלי על החכמה הסינית העמוקה, שהן בבחינת תחליף עלוב להשכלה על סין ותרבותה, פעלו לטובתו וזכיתי.

זכיתי במה? בחווית קריאה מרעננת, משעשעת למדי ובעיקר כזו המאתגרת את המוסכמות שלי באשר לספרות הראויה לקריאה. אינני סבור כי מדובר כאן בספרות במיטבה, בוודאי לא בספרות קלאסית, לא בעושר לשוני מרהיב ולא בדיאלוגים עמוקים, גם לא בהומור מבריק ואף לא בביקורת חברתית נוקבת או בדרמה פסיכולוגית עמוקה. ניתן למצוא בו נגיעות הומוריסטיות ואמירות משעשעות לגבי ארגנטינה, אך לא זה מה שמושך בספר.

סוד כוחו של סיפור זה, בעיני, הוא היכולת לקחת מצב טריוויאלי, במקרה זה הדייט בין גבריאלה הסקסית, החריפה והזדונית, אך בעיקר המשועממת נוכח הערב הצפוי לה, לבין בסואלדו הבור, הלהוט לזכות בחסדיה של גבריאלה. הוא מוזכר שוב ושוב כ"סופר שכתב רק ספר אחד (וגם הוא לא פורסם)". החזרות הללו מתחילות ליגע בשלב מוקדם למדי בספרון הזה. הדינמיקה בין השניים, הנשלטת בתחילה ע''י מוחה הקודח של גבריאלה, מולידה סיפור בדיוני הזוי ומופרך לחלוטין, אך סטרפאסה מצליח להעניק לו חיות משלו גם בשעה שהוא ממשיך להיות מופרך ואף נעשה מופרך יותר עם התקדמות הסיפור. יתרה מזאת, הבדיון המופרך הזה חודר אל עולם המציאות ומשפיע עליו. הדינמיקה הזאת אף חזקה מיוצרתה גבריאלה – זו אינה מצליחה לעצור את הטירוף, בסואלדו בתורו מזין את הטירוף והסיפור דוהר לקראת המקום שבו שני העולמות – הבדיון והמציאות – מתאחדים.

אחרית הדבר מוסיפה רקע מעניין על הז'אנר ועל הדמויות המובילות בו. היא מרתקת אבל חוששני שאילו הייתי קורא אותה לפני שקראתי את הספר, אינני בטוח שהייתי טורח לקרוא את הספר.

אחרית הדבר מסתיימת במילים: "היצירות של קופי וסטרפאסה מיועדות לשכחה. רק העקבות החמקמקות של מסלול כתיבתם משתמרות בנבכי תודעתנו, בזמן שתשוקתנו....מופקדת כבר בספר הבא". נהניתי מאד מהקריאה – היא חויה משעשעת ומרנינה, אבל אני מוצא את עצמי שוב ושוב מתקשה לשכוח את הספר הזה ומהרהר על מה שיש לו לומר עלינו בני האדם: מה לעיתים אנו מוכנים לעשות כדי להשיג דברים נחשקים ובאיזו קלות אנו מוותרים, מטעמי נוחות, על התייחסות ביקורתית לנאמר לנו.

#
דמיינו לעצמכם תור של מאות אלפים (סינים) בדרך לגרדום. התור אורך ימים וחודשים, מי שעומד בו מן הסתם אינו מעוניין בהקדמת תורו, ומה יעשו בזמן ההמתנה? אולי יקראו ספרים רציניים (או מצחיקים), אולי עתון. וזה ההסבר לשמו הממכר של הספר, המפיק גם קורס קצר בהומור, לתועלת קורס באוניברסיטה שייקרא "ההומור בראי הספרות" או להיפך. אקדמיה זקוקה, כך נראה, לקורס שיסביר ברצינות את ההומור לכ-ו-ל-ם.

הספר הזה הוא בעל הומור נונסנסי ופרוע. הוא כתוב באירונייה שלפעמים מצחיקה, לפעמים משעשעת ולפעמים מפתיעה. הוא כתוב בכאילו: זה כאילו סיפור על כאילו אירועים שיכלו לקרות. אתה יכול להמחיז בדמיונך כל סצינה כלומר – זו לא ספרות בדיונית. מצד שני הפרדוקסים הנתונים בתוך הסיפור הופכים אותו ללא-ריאליסטי, ואתה זורם עם הסיפור המשעשע בלי להפעיל את בלמי ההיגיון.

נראה לי שהספרות הלטינית פיתחה סוג של הומור שיצחיק – אם בכלל – בעיקר את החיים שם. אולי כי הומור הוא דרך אפשרית להתמודד עם מה שקורה בחלק מהמדינות שם, בעיקר הומור מרומז, אירוני ופרדוקסלי. אם תרצו עוד מאותו דבר – "שלושה ארונות קבורה לבנים" של אונגר ו"כרוניקה של מוות ידוע מראש" של מארקס, הקולומביאנים, אומרים דברים דומים למה שאומר סטרפאסה הארגנטינאי.

חיבבתי את הספר הקצרצר הזה. הוא הופך דברים רציניים – רציחות וטרור, אונס, התאהבות ופסיכותרפייה – לנושאים שאפשר לצחוק עליהם. אנחנו יודעים על מה אפשר לצחוק ומה מחייב רצינות גם לפי רמזים מהסביבה: מספיק שנעקוב אחרי ההבעות של קרייני הטלויזיה העורכים את פרצופם לפי הידיעה הבאה שעליהם להשמיע. סטרפאסה עושה ההיפך – הוא צוחק על הדברים שאנחנו חושבים שהם רציניים ורציני לגבי מה שיכול להצחיק אותנו.

זהו ספר של בריחה מהמציאות אל הדמיון, משעשע , הזוי, לעתים שטותי , אירוני, חולני בטירוף ומותח. אם אנסה לתמצת את כל התיאורים למילה אחת אומר כי הוא מקסים.

השם עצמו כל כך מותח והאיור על העטיפה כבר מעורר את הסקרנות לקרוא את הספר, ואילו אני בחרתי בהאזנה.
הסופר מרבה להשתמש באירוניה בתיאורי הדמויות והעלילה , המעורר גיחוך ולעתים לא פעם הרמת גבה. שתי דמויות אשה יפהפיה וגבר הנפגשים בבר , משוחחים על הא ועל דא. נושאים שתחילה נשמעו לי כשטותיים לחלוטין. פתאום בפרק השני אני מרגישה כי אירוע מוביל לאירוע אחר הזוי העולה על קודמו. עם התקדמות העלילה נדמה כי האירועים יצאו מכלל שליטה והמציאות עולה על כל דמיון. באיזשהו שלב הרגשתי כי נמאס לי מהקצב והשטויות של העלילה ורציתי להניח, אבל הסופר לא הניח לי להזניח אותו או להתנתק ממנו, בכי בעצם קרה משהו בלתי צפוי מותח. ולכן המשכתי איתו בהנאה עד סופו.

לאחר סיום הקריאה , ניתן להבין את הספר במספר רובדים. מרגישים את הביקורת כלפי המדינה ארגנטינה. מצפה לעוד יצירות מהסופר.

לגבי הניקוד מאוד התלבטתי כי רציתי תחילה להעניק לו שלושה כוכבים, אך המשך העלילה גרמו לי להעניק לו את חמשת הכוכבים אשר הוא ראוי להם בהחלט מכל הלב.

מומלץ מאוד.

הדבר הראשון שמשך אותי לקרוא את הספר הוא השם שלו כמובן,
מהעמוד השני אהבתי את העלילה הקולחת והשפה הצינית (משפטים כמו "שהיא עונה,נתלה על פניה חיוך מזויף יותר מהתנך")

לפעמים ספרון ורוד וציני זה בדיוק מה שצריך.

מקורי, שנון, סרקסטי, קומי ומאוד מותח.

מה עוד אפשר לבקש מסיפור קצר?

פשוט לכו על זה!

סיפרון קטן וחמוד הדן בתעלול שיצא משליטה. ואולי כך התחילו כל המלחמות והסיכסוכים... נחמד