מרי אסאי יושבת במסעדה וקוראת ספר, היא בסך הכל, מחפשת לעצמה פינה שקטה, שבה היא תוכל לשבת בשקט, ולקרוא ללא כל הפרעה. היא לא מתארת לעצמה, שפתאום מכר של אחותה מהעבר יצוץ ויתחיל לדבר איתה.
אני חושבת שמה שבעיקר מחבר בין מרי אסאי לטאקאהשי,הוא המשפחה שלהם. למרות שהקשרים שלהם עם המשפחה לא חזקים במיוחד, עדיין רואים שהמשפחה מאד חשובה ודומינטטית בחיים שלהם.יש להם הרגל לדבר על אנשים אחרים, ולהשתמש בהם כנושאי שיחה. לפעמים זה נראה שטאקהשי מדבר עם מרי רק בגלל אחותה, וזה לא נכון, כי בזכות זה שהם מדברים על אחותה של מרי, וטאקאהשי על המשפחה שלו, הקשר ביניהם מעמיק ומתחזק .
אפילו שמרי, רוב הספר מקטינה את עצמה, ולא מייחסת לעצמה חשיבות רבה מדי. אני חושבת שהיא מדהימה, הצורה שבה היא, התייחסה לזונה הסינית, שהייתה זקוקה לעזרה, בצורה כזאת אמפתית וכנה. איך שהיא מקרינה, לאנשים שסובבים אותה, כזאת פתיחות ורגישות, שגורמת להם לסמוך עליה ולדבר איתה.
למרות שהקשר שלה עם אחותה מרוחק, והיא מרגישה כמו זרה אליה,רואים שהיא רוצה להתקרב אליה, ושהיא מתגעגעת לאחותה. על אף פערי השנים,וחוסר התקשורת ביניהן.
ברוב השיחות שלה עם אנשים, היא נמנעת מלשתף בחיים שלה, ומעדיפה להיות בצד המקשיב. בשיחה שהייתה לה, עם עובדת ממלון האהבה, היא סיפרה לה את סיפור החיים שלה, ובעקבות זאת, מרי הצליחה להיפתח ולספר על עצמה. מאותה נקודה בספר, מרגישים שמשהו השתנה במרי.הצורה שבה היא רואה את הדברים השתנתה,איך שהיא מפגינה את הרגשות שלה ולא מסתירה אותם,האמונה והביטחון שלה בעצמה גדלו,והיא לומדת לסמוך על אנשים ולתת בהם אמון.
ממש אהבתי את הכתיבה של מורקמי,איך שהוא מתאר אווירה,אנשים,ומקומות.נותן תחושה שאני צופה בסצנה מסרט. ממש אהבתי את איך שהוא מתאר,כל דבר לפרטי פרטים,והוא יודע לעשות את זה, בצורה טובה ולא חסכנית. והדמויות בספר,מרגישות מאד אמיתיות ואנושיות.
עובדה מעניינת מהספר היא: שיש כמה סוגים של סקסופון,סקסופון טנור וסופרן, תמיד הייתי בטוחה שיש רק אחד, אז זה מגניב שהוא הכניס את עולם הגאז' לספר :).