ביקורת ספרותית על אחרי החשכה מאת הרוקי מורקמי
ספר טוב

---

קשה להגדיר את הספר הזה של מורקמי. המילה היחידה שמתארת אותו היא - מיוחד.
מה מיוחד בו?
הוא כתוב בגוף ראשון רבים. לכתוב בגוף ראשון קשה הרבה יותר מאשר בגוף שלישי ובגוף ראשון רבים אף פעם לא נתקלתי. בעצם, הספר נכתב מנקודת המבט שלנו כשאנחנו מאחורי מצלמה שנעה לה במספר מוקדים בטוקיו לאחר החשכה.
כאשר השמש שוקעת, שלל הטיפוסים המוזרים יוצאים מהחורים ובחלקם אנחנו נתקלים במהלך הספר. רוב האנשים הללו מתקשים לישון - כל אחד מסיבותיו הוא. אמנם לא היו בספר חיות מדברות, אך הייתה "היפיפיה הנרדמת" - ארי אסאי, הדוגמנית היפה שהלכה "לישון קצת" והמשיכה לישון במשך חודשים, אחותה מרי שמרגישה רגשות נחיתות ליד אחותה, סטודנט למשפטים שמנגן בטרומבון בלילות, מתאגרפת יפנית, זונה סינית, נערה שבורחת מרודפיה ואיש הייטק אלים ומסתורי וגם מאפיה סינית, כי איך אפשר בלי מאפיה סינית...

הספר כתוב יפה, הדמויות מרתקות והדיאלוגים מספרים סיפור. הבעיה היא הסוף הסתמי, כל הקצוות נשארו פתוחים, אף עלילה לא התחברה ונשארה מעט תחושת החמצה. עם זאת, הספר עדיין שווה קריאה.


"... את יודעת מה אני חושבת? שאנשים משתמשים בזכרונות כמו בדלק בשביל לחיות. לא משנה אם הזכרונות האלה חשובים או לא. הם פשוט דלק. עלוני פרסומת שמצורפים לעיתונים, ספרי פילוסופיה, תצלומים ארוטיים או ערמות של עשרת אלפים יין - כשזורקים אותם לאש הם לא יותר מפיסות נייר. האש לא שורפת אותם מתוך מחשבה 'וואו... זה קאנט!' או 'זו מהדורת הערב של העיתון יומיורי' או 'איזה ציצי!' כשזורקים אותם לאש הם לא יותר מקרעי נייר. בדיוק אותו דבר עם הזכרונות. אין שום הבדל בין זכרונות חשובים וזכרונות לא חשובים, ואפילו זכרונות חסרי ערך לגמרי, הם כולם רק דלק."

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על אחרי החשכה