ביקורת ספרותית על מרד אדום מאת פירס בראון
בזבוז של זמן דירוג של כוכב אחד
הביקורת נכתבה ביום שני, 4 בפברואר, 2019
ע"י חתול השיממון


***מרד אדום – מרד אדום 1*** [או: משחקי הרעב. רק לבנים. ובחלל. וגרוע]

אמ;לק: כן או לא? לא. לכו לשחק god of war במקום ותקבלו חוויה טובה ומלאה יותר. נדמה לי שהמשחק הרביעי יצא לאחרונה?

תקציר מגב הספר:
זה לא סתם איזה חלום, דרוֹ. אני חיה בשביל ה־חלום, שהילדים שלי ייוולדו חופשיים. שהם יוכלו להיות מה שירצו. שהם יהיו הבעלים של האדמה שאבא שלהם נתן להם."
"אני חי בשבילך," אני אומר בעצב.
היא מנשקת אותי על הלחי.
"אז אתה חייב לחיות בשביל יותר."
דרוֹ הוא אדום, בן לגזע הנחות ביותר בחברה האנושית ( =^.^= אני יודעת שזה מזכיר לכם את "מלכה אדומה", אבל למי שיעז להשוות את הספר הזה עם מלכה אדומה שטוב ממנו פי אלף יהיה עסק איתי! =^.^= ) כמו אחיו האדומים, הוא חי ועובד במכרות עמוקים כדי להפוך את מאדים ( =^.^= מצחיק, בשפת המקור לא היה את משחק המילים הזה הה? =^.^= ) לכוכב מיושב, למען הדורות הבאים, למען ילדיו.
אבל האנושות בגדה בדרו ובבני עמו, ועד מהרה הוא מגלה שהוא לא יותר מעבד ליתר הגזעים, שכבר חיים על פני הכוכב האדום שנים רבות בערים מרהיבות ובמרחבי טבע פראיים.
מונחה בידי השאיפה לצדק ותאוות הנקמה, דרו מקריב הכול ( =^.^= כלומר מקריב עבדות, חיי רעב וגוף מכוער ומצולק תמורת חופש, פינוקים ומייקאובר, אם כי החיים הנוחים האלה הם כמובן גם מאוד מסוכנים =^.^= ) כדי לחדור לתוך "המוסד", שבו הדור הבא של שליטי המין האנושי נאבק על כוח, מעמד ושררה. כעת יהיה עליו להילחם על חייו ועל עתיד האנושות מול נציגיה המובחרים והאכזריים ביותר. דבר לא יעצור אותו, גם אם לשם כך יהיה עליו להפוך לאחד מהם.

ומה אני חשבתי:
זוכרים כשהייתם קטנים ואמא שאלה אתכם למה אתם רוצים להתחפש בפורים, ואמרתם שאתם רוצים להיות נסיכת-באטמן-ציידת-הערפדים, ואמא אמרה שאין כזה דבר ואתם לא הבנתם למה, כי אתם אוהבים נסיכות דיסני ואוהבים באטמן ואוהבים באפי אז למה לא? אז גם הסופר שלנו החליט שהוא רוצה שהספר שלו יהיה שילוב של משחקי הרעב עם המשחק "god of war", ואף אחד, במיוחד לא הגיון עלילתי, לא יעצור בעדו.
הספר מתחיל בדיוק (אבל בדיוק-בדיוק) כמו משחקי הרעב, כלומר מתחיל די בסדר: גיבורנו דרו הוא בן סטנדרטי לקבוצה משועבדת ומדוכאת בעולם דיסטופי המבוסס על האימפריה הרומית. הוא רק רוצה להוריד פרופיל, להצליח להאכיל את המשפחה שלו ולשרוד. אלא שאז קורה משהו שמטלטל את חייו השקטים – במקרה הזה, חברתו מוצאת להורג לאחר ששרה שיר חתרני (טוב, טכנית היא אשתו, אבל להסכים לקרוא לה ככה יהיה עלבון למוסד הנישואים, בהתחשב בזה שהקשר שלהם היה רציני בערך כמו כל קראש טינאייג'רי ממוצע (ובהיותם בני שש-עשרה זה אך הגיוני) – כלומר התבסס בעיקר על מזמוזים ו"היא כל-כך יפה אני לא מאמין שהיא שלי" ופחות על אינטימיות נפשית, ונגמר מאוד מהר (טוב, בגלל שאיו מתה, אבל הגופה שלה לא הספיקה להתקרר לפני שדרו השיג לעצמו קראש חדש)). אבל אז הסופר מתחיל לדחוף לסיפור את god of war, ובדיוק כמו שהיה קורה אם הוא היה מנסה להפוך את סינדרלה לבאטמן, הכל מתחיל להידרדר: דרו נחטף על-ידי מורדים. למה? כי הם רוצים להטיל עליו את המשימה החשובה ביותר בתולדות המרד – להסתנן לבית-הספר למנהיגות של הזהובים. למה? אה...כי אם סיפור הכיסוי שלו ישרוד עשר שנים, ואם במהלך עשר השנים הללו הוא לא יקלוט פתאום שהוא חלק מהאליטה עכשיו ויכול פשוט לנטוש את המשימה ולהמשיך לחיות חיי פינוקים לנצח (מה שמאוד הגיוני שיקרה בהתחשב בעובדה שהוא מלכתחילה מעולם לא הזדהה עם מטרות המורדים), אז בעוד עשר שנים הוא יוכל לפקד על צי! ובכן, מורדים יקרים, האם אתם מודעים לעובדה שגם אם יהיה לו צי, זה לא אומר שהחיילים שלו יסכימו לבגוד במשפחותיהם ולהפיל את עצמם מהכס לפקודתו? או לעובדה שמדובר ב*עשר שנים*, כשתוחלת החיים שלכם היא כארבעים? ולכך שמצד שני יש לכם מאות אדומים חמושים במגוון כלי קידוח מהגיהנום, שחייהם השוטפים של הזהובים תלויים בהם לגמרי, אז למה לא להשתמש בהם לעזאזל?
ולמה דוקא דרו? מה מיוחד בו? הוא לא קרא תיגר על הממשל כמו קטניס, או גילה כוחות-על מפתיעים כמו מייר מ"מלכה אדומה". הוא אפילו לא מורד. האם זה בגלל שחברה שלו מתה? אנשים מתים ומוצאים להורג במכרות כל הזמן. למה לא לקחת כל אחד אחר מהם? או בעצם, חכו: למה לקחת מישהו מהם בכלל? אתם לוקחים אדם אבל ומיואש שמעוניין יותר מכל בנקמה, ומפקידים בידיו גורל של גזע שלם. איך זה חכם? התשובה: זה לא, אבל אם דרו לא יסתנן לבית-הספר הוא לא יוכל לשחק שם god of war – וזה, כפי שמסתבר, עיקר הספר, שמהווה כ-80% ממשקלו וכ-97% מעלילתו והוא בגדול פשוט תמלול של משחק מחשב. משחק נחמד, עם הרבה אקשן וקצת אסטרטגיה, אבל זה עדיין משחק מחשב ולא ספר: זאת מפת המשחק בואו נלך לחקור אותה, עכשיו אני נלחם בבוסים הקטנים, יש ניצחתי בוס זכיתי בנשק וציוד, עכשיו אני צריך להילחם בעוד בוסים קטנים כדי להיות חזק מספיק להילחם בבוס הגדול. עכשיו, אני לא יודעת מה איתכם, אני אוהבת את משחקי המחשב שלי על מחשב ואת הספר שלי על דפים, לא ההפך. לצפות באנשים משחקים יכול להיות מהנה (אין לי קואורדינציה מספיק טובה כדי לשחק בעצמי), אבל מסתבר שלקרוא על זה הופך מהר מאוד לחזרתי ומשעמם. ואיפה המרד? לספר קוראים "מרד אדום", לא "דרו עולה דרגות בפלייסטיישן". אלא שזמן קצר לאחר הגעתו לבית-הספר הסופר ודרו שוכחים שניהם שהוא אמור להיות עצוב וחדור נקמה, או שהמשימה שלו אמורה להיות לעשות רושם טוב על הזהובים כדי לקבל בהמשך חונכות טובה וכך להתקדם בסולם הדרגות (עד שבעוד עשר שנים יהיה לו צי! יאי!), ופתאום הדבר החשוב לדרו מכל הוא להיות מצטיין דיקן – וכשהוא מגלה שהמורים דופקים אותו בציון לטובת ילד פרוטקציונר הוא מתחרפן, מסכן את חייו ואת המשימה שלו ויוצא להשמיד את כל המיתולוגיה היוונית. עכשיו, זה לא שאני לא מבינה – זה מאוד מכעיס כשדופקים אותך בציון. אבל חבריקו. אתה לומד *בזהות בדויה בבית-הספר של האויבים שלך*. למה כל-כך חשוב לך להיות הראשון בכיתה? אתה *זוכר* שאתה כאן לא בשביל התואר, נכון?
אז רגע, בשביל מה אני כאן? אה כן. בשביל לשחק god of war. ותפסיקי בבקשה לבלבל אותי עם אמינות ועובדות, חתול.
וכל זה עוד היה נסבל בסך-הכל. מה שבאמת עצבן אותי היה שהספר הזה הוא כל-כך, כל-כך *ספר בנים*. יש שני סוגי ספרי בנים: הסוג הטוב (עליו נמנות יצירות מופת כגון ארטמיס פאול, פרסי ג'קסון ועוד) שהוא למעשה בדיוק כמו ספרי בנות רק עם גיבור בן, תוספת קלה של אקשן וגאג'דטים מגניבים ובלי המושי-מושי-בלעכס הרומנטי שסופרים מניחים משום מה שאהוב על בנות מיני; והסוג הגרוע, הידוע גם בכינוי (שהמצאתי הרגע) "פצצת טסטוסטרון" (עליו למרבה הצער נמנה הספר הזה), שהרחיק לכת והחליף את המושי-מושי-בלעכס במאצ'ו-מאצ'ו-בלעכס. בספרים האלה כולם קשוחים ושריריים, מפרישים הפרשות גוף רבות עם או בלי קשר לעלילה ודנים בהן באריכות, מבלים מחצית מזמנם בללכת מכות ואת המחצית השניה בלהתאפק לא ללכת מכות, ומקללים *המון*. עכשיו, זה לא שיש לי בלודי בעיה עם בלודי קללות (אציין גם שלתרגם את המילה bloody כ"בלודי" זה רעיון די גאוני), אבל כשבלודי תוקעים אותן אחרי כל בלודי מילה כך שהספר מתחיל להישמע כאילו הוא כתוב בגרסה הגסה של שפת ה-ב' (אבניבי בלודי אובוהבב בלודי אובותבך!) המילה מאבדת ממשמעותה והופכת להיות סתם רעש רקע שפוגע ברצף הקריאה. וכאילו, למה זה טוב? כבר אחרי הקללה השלושים שלכם הוכחתם שאתם ילדים גדולים וקשוחים כי אתם מקללים כל-כך הרבה וידוע שזה מעיד על כך שיש לכם כרומוזום Y הכי ארוך. אתם באמת יכולים להפסיק עכשיו.
ספרים מהסוג הזה גם יעמידו פנים (ואולי יאמינו באמת ובתמים) שאינם שוביניסטים, כי הדמויות הנשיות שלהם קשוחות ושריריות לא פחות מהבנים – אבל בסופו של דבר הן תמיד יאנסו, ירצחו או יחטפו, והגבר האמיתי יצטרך לנקום את כבודן (ולא, לגרום לדמות הנשית שלך להגיד "אוף, אני שונאת להיות דאמזל אין דיסטרס" לא הופך את העובדה שעשית אותה דאמזל אין דיסטרס לפחות משפילה ומזלזלת). בעיניי עדיף דוקא שהנשים בספר היו חלשות מלכתחילה, כי אחרת בעצם אומרים "לא משנה כמה גבוה תעלו וכמה שריריות וקשוחות תהיו, בסופו של דבר אתן רק נערות ענוגות שצריכות גבר שיציל אותן". למה אי אפשר פשוט לכתוב בנות כמו שריק ריירדן כותב אותן? למה אי אפשר שפשוט יהיה *שוויון*?
וכמובן, זה לא יהיה ספר-מאצ'ו בלי קצת הומופוביה (כי גבר אמיתי לא אוהב גברים אמיתיים אחרים!) במקרה הספציפי של "מרד אדום", מדובר בסצינה בה הגיבור והחברה החדשה שלו לועגים לשני חיילים שהתכרבלו יחד בשלג (לשם החמימות כמובן! כי הומואים זה איכס!) זאת בזמן שהוא והחברה התכרבלו בדיוק באותה צורה, ו*לא* לשם החמימות, אבל כמובן שזה בסדר כי ידוע שאם גבר כובש לעצמו נקבה הוא הופך אוטומטית לגבר-גבר, שזו צורה נעלה יותר של הבריאה. הממ, הלו, אנחנו בעתיד! אם העתיד יותר שוביניסטי והומופובי מההווה, אולי עדיף שפשוט נוותר וניתן לחייזרים להשתלט. רק לא אם הם נראים כמו לטאות. זה הסוג השנוא עליי. חייזרים יפים או כלום! והגישה שלי זהה לגבי ספרים – ספרים יפים או כלום, ובספר הזה יותר מדי אנשים יורקים גושי ליחה זה על זה מכדי שהוא יהיה יפה, שלא לדבר על שאר הפגמים שהזכרתי. בקיצור, לכו לשחק במחשב. או לקרוא ספר שנראה כמו לטאה. *זה* דוקא יכול להיות די מגניב.

נ.ב
ובואו נגיד מילה גם על המשפט ההזוי שעל הכריכה – "במסורת משחקי הרעב ומשחקי הכס". מה זה אומר בכלל? "במסורת", כלומר "בתבנית"? ואיך הספר הזה קשור למשחקי הכס? איך *משהו* יכול להיות בכלל דומה גם למשחקי הרעב וגם למשחקי הכס, כשהם אולי שני הספרים הכי שונים בעולם? זה בערך כמו לקשור בין נסיכות דיסני לבאטמ...אה. I see what you did there.
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
חתול השיממון (לפני חודשיים)
תודה שין שין! אני חיה מאהבתכם קוראיי היקרים שתדעו (וגם מהרבה פחמימות. אבל בעיקר מאהבה)
שין שין (לפני חודשיים)
אני כל כך אוהבת את הביקורות השנונות שלך!





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ