כל זמן שקראתי אותו שברתי ת'ראש – מתי קראתי אותו? איך קראו לו? כי כבר קראתי אותו. ולא פעם אחת. חלקים שלמים ממנו היכרתי היטב. חלק ב"סחרור" של וילסון או ב"מלכת השלג" של קנינגהם, חלק ב"הקרקס הנסתר" של איגן, והיו עוד. לא מצאתי את את כל הספרים ש"הניקס" מהדהד, בהם סופרים אמריקאים בני זמננו המתארים באופן ארכני מפורט ו...שטחי, את ילדותם העשוקה, על רקע - מפורט - של אמריקה במאה העשרים, ומנסים להקיף כמה שיותר מאורעות שיקרינו עליהם, ולא מצליחים לשכנע אותי.

הספר עמוס. דמויות חדשות נדחקות קדימה, מרכיבות פסיפס דמויות שהוא מרתק בדרכו ומעייף בדרכו. יכולתו הסיפורית של היל מרשימה מאד. הוא רוקח סיפור מכל בדל סיגריה מעושנת שנמעכה על הרצפה, מצרף עוד ועוד דמויות וסיפורים לאוסף. ואולי זה מה שעושים המכורים למשחקי מלחמה און ליין, שהיל – וגם גיבורו – נמנים עליהם: במציאות המדומה שהם משחקים הם בוראים עוד ועוד חיילים שניתן להקריבם במלחמה עם הדרקונים.

הספר הזה אמריקאי מאד (כבר אמרה זאת מירב בביקורתה המדוייקת). הוא מתייחס למאורעות ומוטיבים אמריקאים מכוננים, מלחמות, פוליטיקה אמריקאית, חיי המכללות האמריקאים (רמז – הם הכל פרט למעוררי השראה, או מעניקים חווייה אינטלקטואלית לתלמידיהם) והכל במין התייחסות אירונית, קצת מנוכרת ומאד שטחית.
הספר כתוב מצויין, מרתק בפרצי עניין קצרים, כאילו אין סינכרון בין האורך הבלתי אפשרי לאורך הנשימה של הסופר. היל משתמש בהומור ואירונייה לרוב, הוא כותב אינטליגנטי ורהוט, יודע לטוות עלילות מעניינות אבל מתקשה בחיבורן לסיפור אחד. התפרים בסיפור בולטים וגם המאמץ.

הספר מבלבל בניגודיו הספרותיים, הנובעים מצורך בלתי אפשרי להשתלט על כמות בלתי אפשרית של נושאים ותכנים. היומרה של הספר הזה – כמו של ספרים אחרים באותה רוח - היא המכשול בו נתקל היל וממנו לא השכיל להימנע. כמו שנאמר לגבי שבוע עבודה בן חמישה ימים – כדאי להתחיל קודם עם יום אחד ולהתקדם בזהירות – הייתי ממליצה להיל בכל הכבוד להתחיל עם ספר קטן ומדוייק, ולרתום את כשרון הכתיבה הבלתי מוטל בספק שלו לספר שגם הקורא ירגיש שהוא אמין ונכון.

לא יודעת, איפה שהוא בעמוד 500 (אני קוראת בבוקס) התחלתי לדלג קלות על כל דבר שלא קשור ישירות לסיפור של פיי, ובאופן כללי הספר הזה מעייף וארוך והכתיבה שלו סמי-יפה אבל בעיקר לא מקורית ומשעממת. הוא לוקח את עצמו מאוד ברצינות אבל אין לו מה לומר באמת. הדמויות לא מצליחות לעניין אותי, לא משנה מה קורה להן. קצת מצטערת שבזבזתי עליו כל כך הרבה שעות הנקה/קריאה.

"אני כותב את הסיפור של אמא שלי", אמר סמואל.
"אבל אני כותב את הסיפור האמיתי. את האירועים שקרו באמת.
"אז הוא יכלול בערך 600 עמודים ו 10 אנשים יקראו אותו? ברכותי".

אז מה היה לנו כאן בעצם?
דור ההיפים, ניקסון בבחירות 68, ויטנאם, מלחמת עיראק, מצב האקדמיה, ניצול ילדים, שחרור האישה, נטישת אב, נטישת אם, משחקי מחשב, עולמות וירטואליים, כסף, הבל התקשורת, 700 עמודים, 10 שנות כתיבה, ספר ביכורים, פחות משבוע קריאה.

הניסיון לשחזר את הרומן האמריקאי הגדול כפי שמתבטא בכמה ספרים שיצאו בשנים האחרונות ("עיר בלהבות", "החוחית" לדוגמא) הוא אתגר.
הספרים עבי כרס, יריעת הסיפור רחבה, הדמויות רבות, קווי העלילה מצטלבים, תקופת הזמן ארוכה.
למרות שזהו ספר ביכורים אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שזהו בהחלט ספר חול"ב הו"ד (חוטף לב, הופך דפים) - הקרדיט למחשבות על הביטוי.

מה יישאר לי ממנו עוד מספר חודשים לפני שהסדרה על פיו בכיכובה של מריל סטריפ, תחרוך את המסכים?
האם סיפורו של סמואל שננטש על ידי אימו וחייו מצטלבים עימה לאחר 20 שנה, או אולי סיפורה של פיי, אימו, שנולדה לדור הפרחים וחייה בצעירותה מייצגים באופן הכי מובהק את המהפיכה של שיחרור האישה או אולי הבדידות של הדור הנוכחי שבורח לעולמות וירטואליים על מנת לחפש חברים.

נייתן היל, כתבת אחלה ספר, מאוד נהניתי לקרוא אותו.
אני בטוח שכאשר כתבת את הספר חלמת שיעשו ממנו סרט או סדרה, לכן לא חסכת בעלילה. חלומך התגשם וכיסך העמיק.
בבקשה, בפעם הבאה, נסה ללכת על גרסה יותר חסכונית וקומפקטית.
אני בטוח אקרא.

דמיינו לכם סופר.
אותו סופר כותב סיפור.
הסיפור, לשם ההדגמה, הוא על שני מאפיונרים שנפגשים בשושו ומתכננים ביצוע של פשע מסויים. הסופר כותב את הסיפור, תוך כדי שהוא מתצפת על שני המאפיונרים.
הוא מתחיל לפרט ולכתוב על מה שקורה בפגישה.
תוך כדי שהסופר כותב, הוא מבחין בזבוב המתעופף לו בקרבת מקום.
הסופר, שמתברר שיש לו בעיית קשב וריכוז (או משהו כזה), עוצר הכל ומתחיל לכתוב על הזבוב.
הסופר עוקב אחר מעופו של הזבוב, אשר מוביל אותו למקום שקט בתוך העיר. או, ליתר דיוק, אל חלקה שבה מרוחה צואה של כלב. סביבה חגים זבובים אחרים. הזבוב שלנו ממש לא אוהב את זה, ומתחיל להילחם בזבובים האחרים, כי הוא רוצה לקבל את הכל. הסופר מתלהב ומדווח בתוך ספרו על הקרב של הזבובים.
לפתע הסופר שומע קולות גניחה.
הוא צועד לעבר הקול, ומבחין בנער שיושב לו במקום מבודד, ידיו מחזיקות במכשיר סלולרי.
הסופר ניגש אליו מאחור, ועיניו רואות סרטון פורנוגרפי מסעיר.
הסופר, שלמרות מקצועו המכובד, הוא עדיין בתוך תוכו נער צעיר מלא בתשוקה - מתחיל לתאר בפרטי פרטים על כל מה שמתרחש בסירטון, כדי שקוראיו של הספר יוכלו ליהנות מזה גם.
בעודו ממשיך ועובר לתיאורים על הפרצופים המוזרים שהילד עושה בעת הצפייה בסירטון, אישה אחת, שגם היא מבחינה בנער (ולרוע מזלו, גם בסירטון), מתעצבנת על מה שהיא רואה, לוקחת מהנער למרבה ההפתעה את הפלאפון שלו מהידיים, ומתחילה לצעוק לעברו סיסמאות פמיניסטיות.
הסופר מתחיל לפרט בשטף את הדרמה המסעירה שמתחוללת לה בין האישה הפמיניסטית לנער "רדוף התשוקות". לאחר מכן, הוא מתחיל לפרט בשטף גם על תולדות הפמיניזם.
בשלב כלשהו, הסופר מתחיל להתעייף. הוא מפסיק את הכתיבה, לא לפני שהוא כותב עוד ארבע אותיות אחרונות: הסוף

***

'הניקס' של נייתן היל הוא רומן עב-כרס בן 701 עמודים, שהתקציר בגב הכריכה מבטיח לקוראיו סיפור על בן שאמו נטשה אותו בילדותו, וכשהוא כבר בן אדם בוגר, אמו חוזרת אל עולמו בשנית לאחר פשע פוליטי שביצעה אשר מסעיר את המדינה, והבן הזה צריך לצאת למסע כדי להגן על אמו (למרות כל מה שעשתה לו), כשבמסעו הוא יגלה לא מעט דברים על עצמו, על אמו ועל שאר סביבתו.
בפועל, החלק הזה בספר תופס אולי כ-400 עמודים מתוך כל ה-700, כשבחלק מה-400, היל מספר בפירוט רב על נושאים משניים שונים ממש כאילו הם הנושא העיקרי של הספר, ביניהם: משחק פנטזיה במחשב שהבן ששמו סמואל משחק בזמנו הפנוי, על נערה בעייתית שלומדת אצלו בקורס מבוא לספרות ועושה לו את המוות. וגם בתוך כל הקטעים המשניים האלה, היל מוצא קטעים משניים עוד יותר (ממש כמו במשחק הבבושקה) לפרט עליהם בפרטי פרטים.
בשאר ה-300 עמודים (נראה לי שזה בעצם 350. אתם מוזמנים לחשב, כי זה רק משוער, לא היה לי כח לחשב), היל מבצע זיגזג לאחור, מספר שנים אחורנית, כשהוא מתאר זיכרונות של מספר דמויות - הבן, האם, ורוח הקודש (סתם, לא, השלישי לא נכון - אבל באמת יש כאן כמה סיפורים על רוחות, שדונים ושאר ישויות מסתוריות מנורווגיה) ושל עוד כמה דמויות, משניות יותר. כמו בקטעים שמתרחשים בהווה, גם שם הסופר נסחף למחוזות אחרים, ומתאר גם זיכרונות שאינם חיוניים לעלילת הספר המרכזית.


ועכשיו הגיעה שאלת השאלות: איך זה, שלמרות כל הנאמר לעיל, הענקתי לו ציון נכסף של 5 כוכבים זוהרים ובוהקים? פשוט מאוד
א. כי נייתן היל הוא פשוט כותב מחונן! כיף לקרוא אותו. הוא קול חדש, רענן, צעיר, חי ובועט, וגם שנון, ציני ועוקצני. הוא בהחלט יודע לספר סיפור, רק שזה מתבצע בדרכו המוזרה. הרגשתי אותו היטב דרך כתיבתו הזורמת (שבהחלט חיונית בשביל ספר באורך שכזה), ואף חלקים רבים באיך שהוא מתאר את גיבורו סמואל, מאפיינים גם את סיפור חייו שלו עצמו - כמו זה ששניהם מכורים למשחקי פנטזיה במחשב, או כמו שהחלום שלהם היה לכתוב ספר והם ניסו להרשים והדבר פעל לרעתם - ובכך רואים שהסיפור חשוב לו כל כך ברמה האישית, וזה מצליח לרגש.
ב. אף על פי שהיל נוטה לעיתים להיטפל לתפל ולא רק לעיקר, זה עדיין לא אומר שקטעים אלו לא היו מרתקים לקריאה. הם היו מרתקים מאוד. ויודעים מה? גם אם היל היה כותב על הכבשים שהוא סופר בלילה, זה היה מרתק אותי.
ג. אם תחשבו על זה - עלילה מהסוג הזה, היא הדבר שהכי קרוב לחיים האמיתיים. אין רק צד אחד לסיפור, יש כמה. ואין מה לעשות, בחיים זה אחרת. בחיים, לא כל העולם סובב סביב אדם אחד והסיפור שלו. זה לא כמו בסרט קולנוע, שעדשת המצלמה מתמקדת רק סביב הדמויות שהולך לקרות להן משהו, ומשמיטה את כל השאר, להם יהיו חיים משעממים נטולי דרמות שאף אחד לא יהיה מעוניין לצפות בהם. בחיים, לכל האנשים שבסביבה יש סיפור לספר, ולעיתים, הסיפורים מתנגשים ביניהם ומתערבבים בסיפור המרכזי. כמו כאן.
ד. חוץ מזה, עם כל החסרונות שיכולים למצוא בכתיבה מהסוג הזה, אפשר לומר שהיל יצר (או אולי יותר נכון להגיד 'ברא'?) ז'אנר חדש ומעניין של סיפרות, שאני בהחלט מקווה שהיא בשלבי הפריחה ויהיה לה לאן עוד להגיע.


אז.. בגדול, מה יש לנו כאן?

*פוליטיקה אמריקנית, לאורך כל התקופות השונות של העלילה
*דרמה בין אם לבנה, ובין אם לאביה
*קצת על-טבעי
*רומנטיקה (וגם קצת סקס)
*דרמת התבגרות ברוח הנעורים
*וסופר אחד עם בעיות קשב וריכוז קשות - הלוא הוא מחברו של הספר הזה...


בשורה התחתונה: סיפור שהוא בלאגן אחד גדול, ושזו פשוט הייתה חוויה מדהימה לעבור אותו.

לאמריקאים יש את המושג של "הרומן האמריקני הגדול", זה שיצליח להכיל את המורכבות ואת גדולתה (לפחות בעיני עצמה) של האומה האמריקאית, או משהו כזה, וזה שלכאורה כל סופר מתחיל שואף אליו. יומרה כזו היא כמובן סיכון לסופרים שעשויים לקפוץ גבוה ורחוק מכדי יכולתם וכישרונם ולהיכשל בהתאם - בספר גדול, עבה ורחב בכל המובנים, שיקרוס לתוך היומרנות שלו-עצמו. וכך "הניקס", שהחשיבות העצמית מבצבצת מכל עמוד שלו, לא משאיר לקוראים אלא לשפוט אותו לפי אמות המידה שהציב להם בעצמו.

קו העלילה העיקרי של "הניקס" עוסק בניסיונו של סמואל, הסופר המבטיח לשעבר והמרצה המשועמם והמכור למשחקי מחשב בהווה, להתחקות אחרי סיפור החיים הנעלם של אמא שלו, שעזבה כשהייתה ילד ללא הסבר, ולהחליט האם היא ראויה לסליחתו ולעזרתו ברגע הקריטי שבו מצאה את עצמה, או שמא זו דווקא ההזדמנות שלו לנקום בה על השנים האבודות. עם זאת, המקום שניתן בספר ליחסי אם-בן ולתסביכים פסיכולגיים הולמים הוא שולי יחסית ואקראי למדי; 700 העמודים של הספר עוסקים בעיקר בזיכרונות הילדות של סמואל, בחייה של אמו פיי ובחייהן של עוד כמה וכמה דמויות רלוונטיות יותר ופחות. כאן אורכו המוגזם של הספר הופך אותו בעל כרחו ל"רומן אמריקני גדול" ומכשיל אותו פעמיים: ראשית, כיוון ששאלת עברה המסתורי של האם נפתרת ברובה בערך בשני שליש הספר ומשם הוא בעיקר נמרח, בזמן שמקום רב מן הדרוש מוקדש לחבר הילדות המפוקפק של סמואל או לעמיתו למשחק הדרקונים הממוחשב, בלי שיתברר לנו למה הם נחוצים לסיפור ולמה יש להעלות אותם באוב בכל הפוגה מיותרת מסיפורה של פיי ולגזור עליהם מיני מיתות משונות. שנית, כיוון שלאורך העמודים האלו הסופר מתעקש להתייחס בנימה רצינית למחצה וסאטירית כביכול לכל סוגיה שעל סדר היום האמריקאי: רשתות חברתיות, הוראה בקולג'ים, המלחמה בטרור, קפיטליזם תאגידי, תרבות הנגד ההיפית של שנות השישים, ווריאציות לא מתוחכמות על דונלנד טראמפ ומיילי סיירוס ועוד ועוד.
מובן שאין שום סיכוי לומר משהו מעמיק או מקורי על כמות רבה כל כך של נושאים, וודאי שלא לקשר אותם לנרטיב העיקרי של הסיפור על בחירות בחיים והצדדים השונים והמנוגדים באישיות של כל אחד מאיתנו (מקורי, אני יודעת). אבל חמור מכך, כשמצמידים את כל הסוגיות החשובת כשלעצמן יחד לסיפור בן חמישים שנה שכרוך ישירות באירועים ציבוריים ולאומיים, נוצר הרושם כאילו אכן נאמר משהו 'חשוב', בזמן שזו רק הצגה של מסר, המקבילה של סטטוס בפייסבוק לדעה אמיתית. כך למשל המחאה ההיפית כנגד המלחמה בויאטנאם מתוארת באותה פרטנות חלולה של הלוחמים בעירק, בלא שאמירה של ממש תעלה מהעיסוק בהן אלא באופן שיקל על כל קורא לראות בדיוק את מה שהיה מצפה לראות ולהנהן בנחת. מזווית אחרת, הספר עוסק באובססיביות בשפע החולני של תרבות הצריכה האמריקאית בזמן שהוא בעצמו הוא שוק בלתי נדלה של התייחסויות לכל תקופה, רעיון ונושא שאפשר להעלות על הדעת ואפילו לא ידעתם שאתם צריכים ברומן פסיכולוגי על הורות והתבגרות. ועוד לא הזכרתי את המיתולוגיה הנורווגית התמוהה, את היומרה המיותרת לכתוב מתוך תודעתו של המשורר אלן גינזברג ואת פרק הסיכום בן עשרים העמודים (פרופורציוני לאורך הספר) שמלא בקלישאות על קבלה עצמית והתחלה מחדש שתלושות מכל מה שהיה לפניהן.

*

הספר כתוב נהדר, והוא מעניין וסוחף. אבל אם אתם רוצים ספר עב כרס שכתוב בווירטואוזיות ומבטיח להגיד משהו על אמריקאיות אבל לא ממש מקיים, תקראו קודם את "טוהר" של ג'ונתן פראנזן, שהוא בכל זאת המקור השנון של הספר הזה.

עלילה- 5
קצב הסיפור- 4 טוב
תובנות ואירוניה – 5


אפשר לקרוא סיפור מיוחד זה כאגדה מודרנית על הילדה הקטנה, ביער האירועים והמפלצות האנושיות.
שלא כמו באגדות הסיום אינו טוב מוחלט, אבל מאפשר אנחת רווחה.
אפשר לראות בספר מעבר בינדורי. מהשמרנות הישנה של דור יוצאי מלחמת העולם השנייה, אל נוער הפרחים המתמרד במלחמת וייטנאם, המוסכמות החברתיות המיושנות, ובעיקר המעבר מהתפיסה כי הערכים הנעלים של מדינה, לאום ושמרנות אישית משתנים לטובת ביטוי חופשי בביגוד, התנהגות של הפרט ומתירנות מינית (אין כאן תיאורים חושפניים בנושא).

מאידך, הספר מציג במלוא קלונם את ה"ערכים" הנצחיים" של אופורטוניזם , שלטון אוליגרכי, יצר הנקמה ועוד ועוד.

ודבר אחרון הספר מתקרב ל 700 עמוד, 698 ליתר דיוק, בעל מקצב משתנה ו"פינות" שלחלק מאיתנו תהיינה מרתקות, ולאחרים כמעט בלתי עבירות. ממש כמו הדור הנוכחי שלנו: נסו לדבר עם גיק מחשבים היום ולהגיע לתובנות פשוטות.
היתרון הוא כי נושאים אלו שמתייחסים למשחק הרפתקאות ממוחשב, מרוכזים בפרק אחד בן חמישה עמודים שניתן לדלג עליו.
ואחרי מבוא ארוך ומאיים זה , אומר כי כשסיימתי את הספר נמלאתי מחשבות והארות. ולכן הספר מומלץ.

ועכשיו מעט על תוכנו.
סבסטיאן הוא פרופסור באוניברסיטה, בעל עקרונות שאינו מוכן לקבל .. העתקות. התוכנות הקיימות כיום מסוגלות למצוא "מקורות" כאלו במהירות.
הפרופסור מגלה כי במקרה זה נעשתה העתקה כפולה: תלמידה העתיקה מעבודה שלה בתיכון שהועתקה מ..עבודת מקור שלה, שנכתבה קודם לכן.
דבר זה דוחף את סבסטיאן לתהליך התבוננות.
אמו מתפרסמת ב.. השלכת אבני חצץ קטנות על אנשים במפגש של מועמד לנשיאות.
ההמשך עובר במחאה כנגד מלחמת וייטנאם, דור הפרחים ואמריקה של סוף שנות השישים ושנות השבעים.
החוט המקשר היא פיי , אמו של סבסטיאן שחולפת על יד האירועים, בחלק מהם היא משתתפת בעל כורחה ובאחרים היא חולפת לידם.
פיי, היא אישה תמימה, כמו בנה, אפילו שמרנית בערכיה, וישרה עם עצמה והסביבה.
התוצאה די מסוכנת לה, אבל היא נחלצת בעור שיניה.

הכתיבה של נייתן היל מאוד ורסטילית בסגנונה, מערכת הדימויים שלה ותובנותיה משתנות בהתאם לנושא.
בפרק 4 בתחילת הספר,מוצג תהליך "תיכמון" של הסטודנטית והמבט הציני, של סבסטיאן. כל שלב מוכתר במינוח הלטיני מתורת הלוגיקה, לא להבהל תוכן הקטע קריא ומעניין.
דוגמאות:
פלוריום איטרוגנטיום- השאלה הטעונה
פטיטיו פרינקיפי – הטיעון המעגלי
..
פוסט הוק ארגו פרופטר הוק – מתאם מקורי
..
ארגומנטום ורבוסיום – פנייה אל ההרתעה
..

אד הומינם - אל האדם

מתברר כי אנחנו משתמשים בטכניקות הללו כדי לשכנע או להתגונן, וזאת מבלי לדעת כי אנו כאלה.

המחבר צוחק על אופנות חברתיות כאלו ואחרות. לדוגמה , מישהו המציא "דיאטת פלייסטו". זהו תפריט של אכילה כמו בפלייסטוקן. כדאי לקרוא למה הכוונה.

בתי האבות לדעת המחבר עסוקים במשהו אחר " האחיות בווילו גלן לא ניסו למנוע מוות. אבל הן ניסו להנחות אותך למות בדרך הנכונה. כי אם תמות ממשהו שאינך אמור למות בו, המשפחות עלולות לחשוד........ בווילו גלן כל החיים כולם שואפים להימנע מתביעות משפטיות"..
או למשל : "אי אפשר היה להתייחס בביטול מוחלט לשמועה שאת קמפוס האוניברסיטה, תכנן הפנטגון כדי לזרוע אימה ויאוש בקרב הסטודנטים".
מעניין איך היה הכותב מתאר את קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית.

ולפעמים הכתיבה היא בסמליות מעודנת. פיי מחביאה מכתב הצעה לנישואין בספר "גן העדן האבוד".
ולבסוף עוד תובנה מעניינת. אליס, חברתה של פיי אומרת"..השמרנים רוצים להחרים פורנוגרפיה כדי להיפטר ממנה. אבל גם הליברלים רוצים להיפטר ממנה, הם רוצים להפוך את האנשים לנאורים כל כך עד שלא ירצו בה. דיכוי מול חינוך. השוטר מול המורה. לשניהם אותה מטרה- התחסדות- אבל משתמשים בכלים שונים."

שווה לקרוא את הספר.

הניקס הוא שדון נורווגי, לא קבוצת הכדורסל המפורסמת, אלא על שדון אחד מתוך חבורה של רוחות מזיקות שמשפיעות על חייו של אדם.
סבו של סמואל הגיע לארה"ב מנורווגיה והביא איתו את הסיפורים והאמונות שהשפיעו על חיי משפחתו. בעיקר על ביתו פיי אמא של סמואל, שנטשה אותו בגיל 9.
סמואל גדל והפך למורה לספרות אנגלית במכללה באיווה, ואף קיבל מילגה רצינית כדי לכתוב ספר, שאותו הוא עדיין לא כתב. אבל החיים שלו מסתבכים כשהוא מתעמת עם הסטודנטית הלא נכונה, בדיוק כשאמו חוזרת שוב לחייו ולא בדלת הראשית, אלא כמי שמוקעת בטלוויזיה אחרי שפגעה במועמד לנשיאות בעת נאומו בפארק בשיקגו.
הפר סוקר את ילדותו של סמואל, אהבתו לבתאני הכנרת המפורסמת שהיא אחותו התאומה של בישופ, חברו הטוב. את ילדותה של פיי והסיבות שהביאו אותה לנטוש את משפחתה אחרי 10 שנים, וברקע מבלחי גם גיימר אחד שפתח לי צהר לעומם של הגיימרים המכורים, עד סופו ה... תקראו לבד.
ספר ארוך אבל מלא בתובנות על החברה שלנו, עם הפוליטיקה האמריקאית, על התקשורת ועל הצורך הבסיסי שלנו בהכרה והערכה.
שווה קריאה!

כתיבה טובה, תרגום טוב, מגוון דמויות וכולן סקרנו אותי. פשוט ספר נהדר!