הסוכן הספרותי היה מיואש ממש. הסופר הכי פורה שלו הפסיק לכתוב פתאום, ומתחיל לסנן אותו בשיחות הטלפון ובהודעות. בלי ברירה הוא נכנס לאוטו ונסע עד אליו, ישר לפתח הבית, שם דפק עד שפתחו לו. הסופר פתח לו בנעלי בית ממורטטות ובעיניים כבויות ועצומות למחצה. הם התיישבו על הדק במרפסת עם בירות ביד, והסוכן ניגש ישר לעניין.
- מה עם הספר הבא?
- מה איתו באמת?
- נו, אני רציני. הבטחת לי ספר. לא מתאים לך, גרנט. אנחנו כבר שלושים שנה יחד, מה קרה?
- לא יודע לומר, בובי. משהו לא עובד לי בזמן האחרון. אולי זה מה שאנשים התכוונו אליו כשאמרו "מחסום כתיבה" ואני הנהנתי באמפטיה אבל צחקתי לי בלב, כי אם יש לך את הגיבור הנכון, ואפיינת אותו בצורה המתאימה, ואם יש מספיק סטייטס במדינה שאתה מתגורר בה, לא יחסרו לך אף פעם עלילות לעוד ועוד ספרים.
- זה מה שאמרת תמיד, שריצ'ר הוא תרנגולת עם ביצי זהב, אז מה קרה לתרנגולת?
ג'ים גרנט פרש רגליים ארוכות קדימה, נשען לאחור על כיסאו והסתכל מהורהר לשמים. הוא מאוד רצה סיגריה, אבל זה כבר לא פוטוגני עכשיו, וגם מסרטן. אז הוא הפסיק לעשן ולכן הסתכל לשמים ורק דימיין שיש לו סיגרייה ביד לנשוף ממנה עשן ולהרהר בתשובה. בסוף הוא גם דיבר.
- לא יודע מה לומר לך, בזמן האחרון זה פשוט לא זה. אפילו ישבתי, כתבתי כמה רעיונות בסיסיים, אבל אף אחד מהם לא מתפתח לידי ספר מלא
- מה עם הרעיון הזה שאמרת פעם, להביא את ריצ'ר הממש מוקדם, מהילדות שלו?
- כן, זה חלק ממה שכתבתי שם. ניסיתי את גיל 13, ניסיתי את גיל 17, כתבתי כמה עמודים, אבל בזה זה נגמר. ויש עוד כמה, מתקופות מאוחרות יותר, אבל בלי עלילה דרמטית, בלי חטיפות, או פיצוצים, או כנופיות מתוחכמות. הדבר הרגיל: נוסע באוטובוס או בטרמפ, עובר בעיירה, מגלה שצריך לעזור למישהו או למישהי, כמה מכות טובות, כמה תיאורי מרחב ודמויות. הבעיה שאף אחד מהם לא ממלא ספר שלם. אפילו הלכתי לכמה סרטוני יוטיוב וכמה הרצאות טד על התגברות על מחסומי כתיבה, מצאתי כמה מתודות נחמדות ממש, אני די בטוח שאני צריך חופשה, אבל כבר השתמשתי בכל המקדמות שלי, ואין לי כל כך דרך לממן חופשה.
בובי הרהר בתסכול בכל העצות שיש לו לכותבים שיש להם מחסום כתיבה. הוא העלה אותן בזו אחר זו, אבל גרנט פסל כל אחת ואחת מהן. זה לא שהוא פסל, למעשה. הוא סופר מיומן ומכיר את כל הטריקים. זה רק שהוא ניסה כל אחת ואחת מהן, והפעם שום דבר לא עוזר. הוא עבר לדיוני הא ודא עם גרנט, שהתנהלו בעצלתיים כי זה לא שהם חברים טובים או משהו, סיים את הבירה שלו, אמר יפה תודה ושלום, נכנס למכונית ונסע הביתה.
אחרי שבוע בערך ג'ים גרנט קיבל שיחת טלפון ממספר חסום.
- מצאתי!
- מה מצאת? מי זה? בובי, זה אתה?? אמרתי לך שאין לי ספר.
- מצאתי רעיון בשבילך.
-באמת? משהו שישחרר את מחסום הכתיבה שלי? אתה גאון.
- לא גאון, ולא מחסום כתיבה. משהו שיעזור לנו לעבור את החודשים הקרובים. ההתחלות שלך?
- מה איתן? אמרתי לך, זה לא עובד יותר. לא מתמלא לספ...
- לא צריך. כמה כאלה יש לך? עשר?
- אפילו יותר, שתים עשרה כמדומני.
- עוד יותר טוב. נאסוף אותן יחד ונקרא להם "אוסף סיפורים קצרים".
- בטוח? מישהו ירצה את זה?
- השתגעת, גרנט? יעופו על זה. אתה מותג, ריצ'ר מותג. לא צריך יותר מזה
- זה יעבוד?
- בטח יעבוד. שלח לי אותם ותתחיל לארוז לחופשה שלך.
===
וכך, פחות או יותר*, קיבלנו את סיפורי ריצ'ר. עם תאריך לידה (1961), עם שני אירועים מהנערות וכמה מאחר כך, כולל שתי אפיזדות שבהן הגיבור ממש קורא ספר, אבל אף אפיזודה שבה הוא עושה שכיבות סמיכה או מרים משקולות כדי לתחזק את הכושר המופלא. סיפורים שלא שווים ברמה שלהם, לא מתארים התפתחות אישית, וממש לא נותנים את תחושת החוויה של הריצ'רים הארוכים הרגילים.
*תיאור התלוי בדימיון שלי, כל קשר למציאות קיים כמו היכולת של אדם אחד לנצח שתי כנופיות מאפיה מתחרות. אופס, עשיתי ספוילר לספר אחר.
