כשנבו נכנס לפרדס
האם נבו החליט להתמודד עם טקסט יהודי קלאסי על רבי עקיבא ושלושת חבריו שנכנסו לפרדס -מילת קוד לעיסוקם במיסטיקה קבליסטית בגלגוליה הקדמוניים, באמצעותה הם רחפו למקום מתעתע ואסור ברקיע העליון, שמי שנכנס אליו מת, או שדעתו משתבשת?
למען האמת זה נשמע לי מוזר, משום שזכור לי שנבו כתב בספרו המקווה האחרון בסביר, על חילוניות גמורה, אותה ביטאו עולים מברית המועצות, ששוכנו בצפת עיר המקובלים, אך מבחינתם היהדות היא זאת שמנסה לכפות את עצמה עליהם, באמצעות הקמת מקווה בשכונתם שניתפס עבורם כווריאציה לסאונה. מה שהיה נלעג ופתטי באופן שבו הוצגה היהדות.
אם כן מה נשתנה בספר הזה, גבר נכנס בפרדס? שאלתי את עצמי ואת נבו, והתחלתי לקרוא בספר שכריכתו השחורה מרמזת על עולמות אפלים מלאי מסתורין.
לאשכול נבו, שלושה סיפורים מעניינים ומפתיעים, בו גיבוריו נקלעים למקומות בהם לא קיוו להיות, המטלטלים את חייהם ומעמדים אותם למבחן הלוקח אותם לקצה, למקומות בהם, מצד אחד נדמה שהם עומדים לפתחו של גן העדן המקנה להם תחושת שחרור ועונג מיני שמימי, אך מצד שני החוויה כרוכה במוות, או במה שישנה את חייהם ללא היכר.
הסיפור הראשון מספר, על צעיר הנמצא במשבר על רקע גירושין אותם הוא חווה. כפסק זמן הוא יוצא לטיול בגן העדן הישראלי האולטימטיבי - דרום אמריקה, שם הוא פוגש בצעירה הנמצאת בירח דבש עם בן זוגה העושה את דרך המוות. שני סמלים המהווים פרשנות לפרדס היהודי, גן העדן והמוות הכרוך בכניסה אליו.
הסיפור השני מספר על רופא פנימי, הנמצא בשלהי הקרירה שלו. הוא חווה משבר של אובדן אשתו האהובה, עיתוי הגורם לו להרגיש חיבה אבהית לאחת המתמחות שלו, המקבלת פרשנות של הטרדה מינית. מה שמאיים על שיגרת חייו, והוא עומד להיות מגורש מגן העדן, או הגהינום, תלוי איך מסתכלים על הרפואה הפנימית, ובאחת לאבד את כל מה שהשיג בחייו, שמו הטוב והמוניטין המקצועי שלו.
הסיפור השלישי, לוקח את מטפורת הפרדס הקבלי, לאופן הקרוב ביותר למושג הסמנטי של הפרדס היהודי, אך מבצע במונח טוויסט אמיץ, המעמיד אותו לפרשנות מודרנית עכשווית וסוחפת.
זוג באמצע החיים, עדיין אוהבים, אם כי שגרת החיים שחקה אותם ותשוקתם המינית לא מסונכרנת. היא עדיין מעוניינת ואצלו משהו כבה. לכך היא מוצאת פתרון, רומן חשאי, מה שנראה כבועת גן עדן של תשוקות הנשמרות כסוד אפל, אבל ככזה העשוי לגלוש לגיהינום ולמוטט את החיים כבניין קלפים שאיזוניו היו מלכתחילה שבריריים.
משהו קרה, הם הלכו בבוקר לטייל סמוך לפרדס, הוא נכנס לשנייה ולפתע נעלם...
כשקראתי את נבו, הבנתי מדוע אני אוהב ספרות ישראלית בכלל ואת נבו בפרט, כי הוא נוגע בתיאוריו בנופים כמו פרדסים (מילה פרסית) - המזוהים עם גן העדן בטקסטים יהודים והנטועים בנוף הישראלי הבונה את זהותנו, ואת מה שאנחנו וגורם לנו להתרגש.
נבו מתאר תיאור מנחם ומוחשי את השבילים בהם רעייתי ואני עדיין צועדים, בשדות מהם נעלמו הפרדסים שהפכו לבועות נדל"ן, כמו בתיאור נבו, בשולי הפרדס רצים צעירים המעוררים בי ערגה וקנאה לעובדה שפעם רצתי מהר ופעם הנוף היה שונה - נוף פרדסים, ירוק כהה, המשובץ בכתמים כתומים. לבטח זה אומר הרבה על מה שאני ועל מה שאני לעולם לא אהיה. סיפוריו של נבו מסתיימים אחרת, בסוף לא סגור מעורר תהייה, להפתעות הבלתי צפויות שהחיים טומנים בחובם.
