הספר הזה הוא בדיוק מסוג הספרים שכל אוהב קריאה מייחל להחזיק ביד. כזה ספר ששואב אותך, והכל בו במינון הנכון. על הכריכה כתוב שהספר הוא מותחן פסיכולוגי מהודק ואינטליגנטי. אז כן ולא. הוא לא ספר מתח בלשי , ולא ספר מותחן קלאסי. אבל הוא כן נקרא במתח, ומתחילתו עד לדף האחרון קראתי אותו כשכולי דרוכה, כמו קפיץ הנמתח עד לקצה גבול יכולתו, ורק מחכה לרגע בו ישוגר ויתפרק מכל המתיחות האצורה בו. והוא אכן מהודק ואינטליגנטי. מאוד.
(בקיצור - מי אתם אלו שטרם קראתם? הו, שאני מקנאה בכם..)
רות הרטלנד היא פסיכולוגית קלינית מוערכת וותיקה העובדת מזה כעשרים וחמש שנים בבית חולים ציבורי כמנהלת יחידת הטראומה. גם אם חשבה שראתה הכל מכל, והיא מנוסה בתחומה, שום דבר לא הכין אותה למפגש עם המטופל דן גריפין. זה הגיע אל יחידת הטראומה בתקופה מאוד שברירית בחייה של רות. בנה טום, הנער הרגיש, זה שמתקשה להשתלב, וזה שחי בתחושה שהחיים גדולים עליו - נעלם. ככה כאילו בלעה אותו האדמה. רות -שחיה כל הזמן עם התקווה שיום אחד יופיע, חיה במעין עולם מקביל. לא חי , לא מת. וכשדן גריפין מופיע ביחידת הטראומה משהו ברות ניצת. זה הדמיון הפיזי המדהים לבנה, אלו אותן המצוקות, ואותם הקשיים. משהו בדן מחייה את טום, בנה הנעדר. והיא נשאבת. רות מתחילה לטפל בדן, והרגשתי כאילו שאני צופה למול עיניי בזוג שרוקד ריקוד מטורף, ואיזו יד עלומה משכה אותי גם לרחבת הריקודים, אל תוך הריקוד המכושף הזה, בו הגבולות היטשטשו, וההגעה אל נקודת האל חזור, אותה נקודה אליה אף מטפל לא רק שלא רוצה להגיע - אלא יותר מזה, אסור לו להגיע למקום הזה.
בכל ספר שאני קוראת, תמיד אני מגיעה אל הפרק החותם את הספר בציפייה, ומחכה לו בסקרנות. הפרק הזה הצופן בתוכו את הדבר העתיד להתגלות, וזאת ממרחק הזמן ואחרי שהאירועים והעלילה נפרשו בפני הקורא, ויסגור את הקצוות, ויביא את הכל לכלל שלמות. חייבת להגיד שבסיפור הזה הסגירה היתה מרגשת. ממש. ומרגשת כי היא נכתבה בעדינות, ללא שמץ בומבסטיות - אולי כמצופה מסיפור כזה טעון- ודווקא העדינות הזאת היא שהעצימה את הכל.
סיפור נהדר שמעלה המון שאלות. על הורות, על אימהות, על משפחתיות, ואחאות.
יש מכנה משותף לרוב הספרים שקראתי שיצאו בהוצאת תמיר כולם סיפרו על משפחתיות (רשימה חלקית: איידהו, שטום, כל מה שלא סיפרתי, שריקה באפלה) משפחות שבורות, מפורקות, שנפער בהן סדק אשר שינה את המארג המשפחתי שלהם לעולמים. והבחירה הזו, הכל כך מדויקת גורמת לי להודות לאלוהי הדברים (והספרים) המשובחים ולהוצאת תמיר, והלוואי שירבו כאלו.
