ביקורת ספרותית על מלכוד 67 - הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל מאת מיכה גודמן
ספר מעולה

---

למי הצבעת בבחירות האחרונות?

למרץ? בוגד. ליאיר? חסר אופי. לכחלון? פרייאר. לבנט? חשוך. לביבי? מטומטם.

עם חשיפת הצבעתי הפוליטית, אנשים מגדירים את זהותי, קובעים את רמת האינטליגנציה שלי, הרקע והערכים. בעידן הפוסט-אידאולוגי, בחירה פוליטית שוות ערך כביכול לחשיפה עצמית. במציאות זו, ניכר היעדר השיח. וכאשר זה כבר מפציע, לרוב הוא רדוד, אישי ומתלהם.

לכך מתייחס גודמן בספרו. הוא לקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית – לשקם את השיח הישראלי, ובתוך כך, אולי גם לאחות את הקרע שחולל בחברה.

הספר עוסק במחלוקות על שטחי יהודה ושומרון ומחולק לשלושה חלקים – סקירה היסטורית של האידיאולוגיות במחנה היהודי (מראשית המאה הקודמת ועד הלום), עלייתם ומפלתם של הטיעונים הפוליטיים של העשורים האחרונים, והמעבר משיח עיקש והרסני לשיח פתוח ומעשי.

בכל תחנה משמעותית בחיים, אני משתדל לאסוף לי מספר חברים. מהצבא אספתי שניים, שדומים ושונים ממני. כל אחד מאיתנו משתייך למחנה פוליטי אחר, וזה כל היופי - דיונים יכולים להתחיל כמחלוקת, אך להסתיים כהסכמה. הם יכולים גם להיוותר בגדר מחלוקת, אין זה משנה. העיקר שכלל העמדות נהגו, כלל הצדדים הקשיבו והראייה של כולנו הפכה רחבה. אני מברך על קבוצת הווטסאפ הקטנה שלנו, שמונעת התנוונות מחשבתית (על אף שעות ארוכות של חפירה).

תמיד היו מחלוקות, ותמיד יהיו מחלוקות. אולם נדמה שמאז שנות התשעים אנו במדרון חלקלק של מתיחת הגבול בין המחנות השונים עד לקרע. ומי שמושך הם פלגי הקיצון (משני הצדדים), אלו שהשתלטו על השיח, וכפו את קולם על חשבון אחרים.

כשגודמן מתייחס לימין הדתי ודעותיו (לפחות בתחילת הספר), עליו להיות מדויק יותר. קיים הבדל משמעותי בין התורה הדתית-לאומית לבין התורה החרדית-משיחית, ומי כמוהו יודע.

גודמן מנמק את פרק ההערות הנרחב ברצונו לאפשר חווית קריאה חלקה, אך פעולתו עשתה בדיוק את ההפך - פגעה בשטף הקריאה. היה עדיף לטעמי, לו היה משתמש בהערות שוליים הן עבור הפניה למקורות, והן עבור הסתייגויות/דיוקים (שיכלו לקבל מקום גם בגוף הטקסט לדעתי). בכל אופן, היה צריך להפריד בין הפניה למקורות ובין הסתייגויות חשובות, כך היה שומר על שטף הקריאה.

הספר כולל מספר עובדות מפתיעות אודות אישים היסטוריים מוכרים. להלן מספר דוגמאות -
זאב ז'בוטינסקי – פסימסט, חשדן ומעין חוזה עתידות (הבגידה הבריטית, הסכנה הגרמנית והסכסוך היהודי-ערבי). הוגה מורכב – מבחינה דמוגרפית רצה רוב יהודי, מבחינה גיאוגרפית שאף כי הרוב יתקיים משני עברי הירדן, ומבחינה ליברלית דרש למיעוט שוויון זכויות מלא. כיום, מדובר בסתירות שיש לתת עליהן את הדעת, אולם בזמנו, נדמה היה כי מדובר בצירוף דעות שיש בו מן ההיגיון.
דוד בן גוריון – סירב בתוקף להצעת קציני צה"ל לכבוש את יהודה ושומרון במלחמת העצמאות. הבין את הבעייתיות במימוש רעיון ארץ ישראל השלמה, כאשר ציבור ערבי חי עליה (סכנה למדינה הדמוקרטית). בדילמה שבין מיעוט יהודי בארץ השלמה לבין רוב יהודי בארץ החלקית, בחר בן גוריון ברוב היהודי (לא עזר, השטחים נכבשו מהירדים במלחמת ששת הימים)
גולדה מאיר – בתחילת שנות השבעים סירבה ממשלת השמאל בראשותה להסכם שלום שהציעו המצרים.
הרב קוק – במצולות הציונות החילונית קיים סוד – הציונות החילונית היא תנועה משיחית, אשר אנשיה, הם דתיים ללא ידיעתם.
הרב חנן פורת – מבחינה מטפיזית בלתי אפשרי שתתרחש נסיגה מארץ ישראל (גם אם בפועל נמסרו שטחים).
הרב עובדיה יוסף – אם יתגלה שנסיגה מהשטחים בארץ ישראל תביא ביטחון ותציל חיי אדם, אז לא רק שהנסיגה מותרת, היא מחויבת מבחינה הלכתית.

אי אפשר להתייחס לסוגיות בוערות ואקטואליות תוך שמירה על אובייקטיביות. על מנת לכתוב על כלל העמדות תוך העמקה והפנמה, אי אפשר לנתק את העצמי ודעותיו. אבל אם יש אדם שצלח את האתגר באופן ייחודי זה מיכה גודמן. מלבד מספר מקרים (לרוב בהערות) הוא שמר על אובייקטיביות מעוררת השראה.

הספר מאופיין לעיתים במין פשטנות וקצרנות היסטורית, אולם ברור כי אלו הכרחיות עבור הנגשתו לציבור הרחב (ייעוד היצירה).

הצדקת דחיית הסדר השלום בשל הסיבות הקמאיות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא פשרנית בעיניי, ותואמת את השקפת עולמו של המחבר. לא בטוח שהיא עומדת במבחן המציאות (ההישרדות הקיומית כיום של הפלסטינים).

כמו כן, פחות התחברתי לטענתו כי ויתור על חלקים מהמולדת היהודית הוא גם ויתור על חלקים מהזהות היהודית. אישית, ויתור על שטחי יהודה ושומרון לא ירגיש כפגיעה בזהותי היהודית-לאומית (ברור לי, כי קיים ציבור שלם שחש אחרת).

נקודה שגודמן היטיב לשכנע – השטחים בגדה המערבית אינם כבושים (נלקחו מידיים ירדניות כחלק ממגננה ישראלית, לא מתקפה, וההצעה להחזירם כחלק מהסדר נענתה בסירוב). לעומת זאת, העם החי בשטחים אלו, הוא עם כבוש (תחת שלטון צבאי – נטילת החירות).

לפי הנרטיב הפלסטיני, הפלסטינים הם הקורבן של ישראל, בעוד לפי הנרטיב הישראלי, הישראלים הם הקורבן של הפלסטינים. כלומר, בראייתם, שני הצדדים הם קורבנות שווי מידה (כך טוען גודמן, מסיבות שאיני נוטה להסכים עמן). אני חולק עליו, בראייה אובייקטיבית ומפוכחת, אין בעיניי ספק מי הקורבן הגדול יותר (לפחות מאז קום המדינה).

גודמן מציג פתרון לשיקום השיח הישראלי-הפלסטיני - פתרון דתי. מדובר ברעיון מעניין, אך לא ישים במיוחד (לא רק מהסיבות שציין, אלא גם מאחר שלא כל האוכלוסייה היהודית הינה גם דתית).

המלכוד היהודי בארץ ישראל מורכב מאוד. גודמן אינו מציע פתרונות קסם, אלא מציג בצורה יוצאת דופן את נקודת המוצא היסטורית ונקודת המוצא העכשווית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בנהירות ייחודית ואובייקטיביות מרשימה, הוא משאיר פתח למימוש חזונו – השבת השיח התרבותי/מעשי אל לב החברה.

בחלקו האחרון של הספר, מציג גודמן שתי תוכניות מדיניות המושתתות על ריאליזם, ולא על אידיאליזם (המעבר המחשבתי המתבקש לדידו), זאת תוך הרחבה עליהן (והבעיות הכרוכות בהן) ועל מנת להפרות את השיח בחברה.

ניתן להרחיב כל אחד מהמלכודים לכדי ספר עב-כרס. אולם אין להמעיט מרמת ההתעמקות בספר הנ"ל.

לבוא עם ראש פתוח ועין ביקורתית,

השכלתי, מומלץ.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על מלכוד 67 - הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל