ניגשתי לספר במידה מסויימת של חשדנות. משהו בנוכחות התקשורתית של גודמן, משדר איזה עודף ביטחון - למרות שבתכל'ס חלק מרכזי ממה שיש לו להגיד, זה שאנחנו צריכים כולנו להיות מעט פחות בטוחים בעצמנו. הספר כן מפרט היטב ומצביע על ההיגיון שיש בטענות מנוגדות של מחזיקי עמדות שונות בחברה הישראלית ביחס לסכסוך ולשטחים (למעט אולי, לטיעון המשיחי שבאמת, קשה לאמוד אותו בהיגיון). הוא מציג את המתח האינהרנטי שבין האיום הדמוגרפי-דמוקרטי שבהמשך ההחזקה בשטחי יהודה ושומרון, על האתגרים המוסריים הנוכחיים שלה ובעיקר על האיום מפני מציאות שבה נהפוך למיעוט במרחב ששולט על רוב גדול. מנגד, הוא מציג היטב גם את האתגר הביטחוני והאמת הפשוטה שללא השליטה בהר (ולמצער, בבקעה המחברת את ההר למרחב הערבי הגדול), ישראל אינה בעלת גבולות ברי הגנה וקיומה עשוי להיות מאויים.

אני חושב שהספר כן עשה לי סדר. הוא בוודאות מעניין ומורכב. מעלה שאלות קשות ומשרטט - לא פתרונות לסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל כן חלופות לעיצוב השיח הפנים ישראלי על האיומים הקונקרטיים על קיומה של מדינת ישראל. בקיצור, למרות הדימוי שאולי יש, אני בהחלט ממליץ.

אתחיל מהשורה התחתונה שהספר הזה מעביר לקורא בנוגע לסכסוך הישראלי - פלסטיני והיא העובדה שאין לסכסוך פתרון- אסור להקים מדינה פלסטינית וגם חייבים להיפרד מהפלסטינים במיידית. גם הימין הישראלי וגם השמאל הישראלי צודקים שאם המצב לא ישתנה המדינה תיהיה במשבר לאומי שיסכן את המשך קיומה. הספר מפרט בצורה מפורטת מאוד את טיעוני הימין והשמאל מהיבטים שונים ומדגים את הפורודוקס שבו אנחנו כלואים מאז מלחמת ששת הימים, הניצחון הכי גדול שלנו שהוביל למשבר הכי ארוך שלנו. הספר מאוד ממולץ לאלו שרוצים להבין את הסכסוך לעומק ולהבין את השיקולים הרבים שעומדים בפני הצדדים השונים שאמורים להכריע על גורל הסכסוך.

החלק השלישי והכי פחות מוצלח לטעמי מנסה להציע פתרונות אפשריים לצמצום וניהול הסכסוך על מנת להוריד את רמת הסכנה ולהבטיח את המשך קיומה של המדינה לצד הסכסוך. העיקרון הבסיסי לצמצום הסכסוך הוא נכון, לדוגמה הסכמי אברהם בין ישראל לעולם הערבי (למרות חוסר ההתקדמות מול הפלסטינים) עשוי לעזור במציאת עמק השווה לחיים שקטים במזרח התיכון.

הסופר מיכה גודמן מביא את הרקע והגורמים (חלקיים בלבד יש לומר) של הסכסוך ישראלי-פלסטיני, כאשר ההתמקדות היא בתוצאות של מלחמת ששת הימים והגדלת שטחי המדינה, עם התייחסות יחסית מועטה למלחמת השחרור.

הספר נפתח בהסבר על ההיסטוריה של השמאל והימין בישראל ואיך שהם התפתחו לכיוונים שונים ממה שתוכננו.

החסמים הדתיים, חברתיים, בטחוניים, גיאוגרפיים ודמוגרפים שמוצגים לנו לאורך הספר מייצרים מלכוד משולש בין הימין, השמאל והפלסטינים - בשיח פוליטי אלים, בחוסר הקשבה והתעלמות מהצד האחר שנובעת מהיצמדות לאידיאולגיה, סכסוכים קרביים ועוד.
הספר עושה כמיטב יכולתו על מנת להעביר את המידע בצורה אובייקטיבית ללא היצמדות לנטייה פוליטית כזאת או אחרת ולהציג לנו את הפתרונות שנראים לו ראויים להפוך את הסכסוך כלשונו, ממחלה קטלנית למחלה כרונית אך לא קיומית.

בספר אין שום התייחסות לרצועת עזה שכן לרשות הפלסטינית אין שום יכולת השפעה על החמאס.
כל המידע המועבר בספר מתייחס לרשות הפלסטינית ולשטחי C.

ישנו ניסיון, שבעיניי הוא מוצלח, להציג את התפיסה הפלסטינית בצורה רחבה יותר ממה שמוצגת לצרכן התקשורת הישראלי הממוצע.

אין בסקירתי שום הטייה פוליטית לצד כזה או אחר אלא התייחסות לספר בלבד.
אנו חיים את הסכסוך יום-יום במישרין ובעקיפין, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכנינו ובעקבות כך אני ממליץ על קריאת ספר שבעיניי הוא ראוי.

על הספר שמעתי כבר שנים מאז שאני חניכה במדרשת עין פרת שם הכרתי את מיכה גודמן, כבר קראתי על ''חזרה בלי תשובה'' ואת ''הנאום האחרון של משה''
הספר הזה פותח צוהר לעולם הפילוסופיה הפוליטית והפתרונות הכיצד ניתן ליישב את מחלוקת מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית ואת הסכסוך יהודי פלסטיני. הוא מציע פתרונות, לא בטוח שכולם יעמדו על הפרק אבל מאוד מעניין לדון בנושא. מעניין מאוד לכל מי שאוהב דיונים פילוספים ופוליטיקה על הדרך.

בספרו "מלכוד 67" (הוצאת דביר, 2017) ניסה הד"ר מיכה גודמן ראש מדרשת "עין פרת — המדרשה באלון" לבחון המחלוקת על עתיד שטחי יהודה ושומרון שמטלטלת את ישראל מאז כיבוש\ שחרור השטחים ביהודה ושומרון במלחמת ששת הימים (1967). לטענת גודמן, כתוצאה מהטלטלות שעברה ישראל ב–50 השנים שחלפו מאז, הפך השיח הציבורי הישראלי לכזה שבו "הימין החדש והשמאל החדש הם מעין תמונת ראי. השמאל החדש כבר לא טוען שהנסיגה תביא שלום, אלא שהמשך הנוכחות בשטחים יביא לקטסטרופה; הימין החדש כבר לא טוען שהמשך הישיבה בשטחים יביא לגאולה, אלא שהנסיגה מהם תביא לקטסטרופה" (עמוד 60). מצב זה שבו לא מתקיים שיח אמיתי וכן על אחת המחלוקות הקשות ביותר שהיו כאן מוגדר על־ידי המחבר כמלכוד. מטרתו של המחבר אם כן, צנועה. הוא מציע שלא לפתור את הבעיה אלא לצאת מהמלכוד במטרה להבריא את השיח הישראלי.

אבל, כפי שציין במאמרו המדויק ב"הארץ" ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, הסימטריה שיוצר גודמן בין טיעוני הימין לאלו של השמאל, על־פיה "מתברר שכולם צודקים. ומכיוון שכולם צודקים, כולם ממולכדים" (עמוד 111), אינה קיימת במציאות. ברק דחה את טענת הסימטריה הזו מכל וכל. לדבריו, "המזרח התיכון הוא סביבה קשה והאיומים קיימים. אולם ישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור, והסימטריה הזו שגודמן מתאר איננה קיימת. הוא משווה בין איום קיומי ודאי על עתיד המפעל הציוני לסיכונים טכניים צבאיים (התייצבות כוח עוין ממערב לירדן בעתיד או טילים וטרור מבחוץ או מבפנים בטווח המיידי), שאף על פי שאסור לזלזל באף אחד מהם, אינם מאיימים על קיומה של ישראל, ויש להם יותר ממענה אחד (בין השאר, בטכנולוגיה, בהצטיידות או בתפישת הפעלה).
הקטסטרופה שמתאר השמאל — "מדינה אחת, שתוביל לרוב ערבי ולמלחמת אזרחים מתמשכת, או לחלופין, למשטר אפרטהייד שקוע באלימות ותחת איום מתמשך של קריסה" — הצגתה היא, להוותנו, אמת. לעומת זאת, הקטסטרופה שמתאר הימין אינה מאותו סדר גודל. היפרדות מהפלסטינים אינה איום קיומי, והטענה שבעקבות היפרדות זו לא ניתן יהיה להגן על ישראל אינה נכונה. רוב אנשי הביטחון של ישראל לדורותיהם, המאמינים בביטחון לפני ומעבר לכל שיקול אחר, רואים בהיפרדות מהפלסטינים ביהודה ושומרון תוך הבטחת שליטה ביטחונית בכל השטח לכל טווח נראה לעין חלק מכל הסדר ביניים; והם רואים ב"פשרה טריטוריאלית" ו"שתי מדינות לשני עמים" חלק מכל הסדר קבע, לכשיבוא. אם לא נשכיל לשקול פשרה טריטוריאלית אנו ניצבים בפני סכנה, לא רק לאופיה של המדינה ולמעמדה בעולם, אלא קודם כל לביטחון. כולל למאבק בטרור" (מתוך המאמר "ההבדל בין שמאל לימין — כמו בין מאמצי האבולוציה למכחישיה" מאת אהוד ברק, הארץ, 11.05.2017).

גודמן כותב נהדר והספר שווה קריאה ולו רק משום שהמחבר פורס יפה יפה את טענות שני הצדדים במחלוקת. אבל הסימטריה הזו מסוכנת כי היא מציגה את הטענות כשוות ולא כך הוא. מומלץ לקרוא את הספר, משום שהוא מציג באופן קולח ונהיר את המחלוקת אולם אסור לקבל את מסקנותיו ואת "נוסחת הפלא שלו", שכן הצגת הטיעונים כשווים היא היא המלכוד. ברור לי שזוהי טענה מוטה, ואולי אפילו מתנשאת שכן היא מבטלת את טיעוני הצד השני. לא זה המצב. חששות הימין מוצדקות, שכן הטרור הוא איום ממשי והטופוגרפיה של גב ההר אכן חיונית לביטחון המדינה. אולם אני משוכנע שרה"מ לשעבר ברק צדק: הסכנות שבהמשך השליטה בשטחים שמציג השמאל אכן חמורות מאיומי הטרור שמפניהם מזהיר הימין. הספר אם כן, הוא קריאת חובה לכל ישראלי, אך מומלץ להדפיסו במהדורה מחודשת שכוללת כנספח את מאמרו של ברק.

למי הצבעת בבחירות האחרונות?

למרץ? בוגד. ליאיר? חסר אופי. לכחלון? פרייאר. לבנט? חשוך. לביבי? מטומטם.

עם חשיפת הצבעתי הפוליטית, אנשים מגדירים את זהותי, קובעים את רמת האינטליגנציה שלי, הרקע והערכים. בעידן הפוסט-אידאולוגי, בחירה פוליטית שוות ערך כביכול לחשיפה עצמית. במציאות זו, ניכר היעדר השיח. וכאשר זה כבר מפציע, לרוב הוא רדוד, אישי ומתלהם.

לכך מתייחס גודמן בספרו. הוא לקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית – לשקם את השיח הישראלי, ובתוך כך, אולי גם לאחות את הקרע שחולל בחברה.

הספר עוסק במחלוקות על שטחי יהודה ושומרון ומחולק לשלושה חלקים – סקירה היסטורית של האידיאולוגיות במחנה היהודי (מראשית המאה הקודמת ועד הלום), עלייתם ומפלתם של הטיעונים הפוליטיים של העשורים האחרונים, והמעבר משיח עיקש והרסני לשיח פתוח ומעשי.

בכל תחנה משמעותית בחיים, אני משתדל לאסוף לי מספר חברים. מהצבא אספתי שניים, שדומים ושונים ממני. כל אחד מאיתנו משתייך למחנה פוליטי אחר, וזה כל היופי - דיונים יכולים להתחיל כמחלוקת, אך להסתיים כהסכמה. הם יכולים גם להיוותר בגדר מחלוקת, אין זה משנה. העיקר שכלל העמדות נהגו, כלל הצדדים הקשיבו והראייה של כולנו הפכה רחבה. אני מברך על קבוצת הווטסאפ הקטנה שלנו, שמונעת התנוונות מחשבתית (על אף שעות ארוכות של חפירה).

תמיד היו מחלוקות, ותמיד יהיו מחלוקות. אולם נדמה שמאז שנות התשעים אנו במדרון חלקלק של מתיחת הגבול בין המחנות השונים עד לקרע. ומי שמושך הם פלגי הקיצון (משני הצדדים), אלו שהשתלטו על השיח, וכפו את קולם על חשבון אחרים.

כשגודמן מתייחס לימין הדתי ודעותיו (לפחות בתחילת הספר), עליו להיות מדויק יותר. קיים הבדל משמעותי בין התורה הדתית-לאומית לבין התורה החרדית-משיחית, ומי כמוהו יודע.

גודמן מנמק את פרק ההערות הנרחב ברצונו לאפשר חווית קריאה חלקה, אך פעולתו עשתה בדיוק את ההפך - פגעה בשטף הקריאה. היה עדיף לטעמי, לו היה משתמש בהערות שוליים הן עבור הפניה למקורות, והן עבור הסתייגויות/דיוקים (שיכלו לקבל מקום גם בגוף הטקסט לדעתי). בכל אופן, היה צריך להפריד בין הפניה למקורות ובין הסתייגויות חשובות, כך היה שומר על שטף הקריאה.

הספר כולל מספר עובדות מפתיעות אודות אישים היסטוריים מוכרים. להלן מספר דוגמאות -
זאב ז'בוטינסקי – פסימסט, חשדן ומעין חוזה עתידות (הבגידה הבריטית, הסכנה הגרמנית והסכסוך היהודי-ערבי). הוגה מורכב – מבחינה דמוגרפית רצה רוב יהודי, מבחינה גיאוגרפית שאף כי הרוב יתקיים משני עברי הירדן, ומבחינה ליברלית דרש למיעוט שוויון זכויות מלא. כיום, מדובר בסתירות שיש לתת עליהן את הדעת, אולם בזמנו, נדמה היה כי מדובר בצירוף דעות שיש בו מן ההיגיון.
דוד בן גוריון – סירב בתוקף להצעת קציני צה"ל לכבוש את יהודה ושומרון במלחמת העצמאות. הבין את הבעייתיות במימוש רעיון ארץ ישראל השלמה, כאשר ציבור ערבי חי עליה (סכנה למדינה הדמוקרטית). בדילמה שבין מיעוט יהודי בארץ השלמה לבין רוב יהודי בארץ החלקית, בחר בן גוריון ברוב היהודי (לא עזר, השטחים נכבשו מהירדים במלחמת ששת הימים)
גולדה מאיר – בתחילת שנות השבעים סירבה ממשלת השמאל בראשותה להסכם שלום שהציעו המצרים.
הרב קוק – במצולות הציונות החילונית קיים סוד – הציונות החילונית היא תנועה משיחית, אשר אנשיה, הם דתיים ללא ידיעתם.
הרב חנן פורת – מבחינה מטפיזית בלתי אפשרי שתתרחש נסיגה מארץ ישראל (גם אם בפועל נמסרו שטחים).
הרב עובדיה יוסף – אם יתגלה שנסיגה מהשטחים בארץ ישראל תביא ביטחון ותציל חיי אדם, אז לא רק שהנסיגה מותרת, היא מחויבת מבחינה הלכתית.

אי אפשר להתייחס לסוגיות בוערות ואקטואליות תוך שמירה על אובייקטיביות. על מנת לכתוב על כלל העמדות תוך העמקה והפנמה, אי אפשר לנתק את העצמי ודעותיו. אבל אם יש אדם שצלח את האתגר באופן ייחודי זה מיכה גודמן. מלבד מספר מקרים (לרוב בהערות) הוא שמר על אובייקטיביות מעוררת השראה.

הספר מאופיין לעיתים במין פשטנות וקצרנות היסטורית, אולם ברור כי אלו הכרחיות עבור הנגשתו לציבור הרחב (ייעוד היצירה).

הצדקת דחיית הסדר השלום בשל הסיבות הקמאיות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא פשרנית בעיניי, ותואמת את השקפת עולמו של המחבר. לא בטוח שהיא עומדת במבחן המציאות (ההישרדות הקיומית כיום של הפלסטינים).

כמו כן, פחות התחברתי לטענתו כי ויתור על חלקים מהמולדת היהודית הוא גם ויתור על חלקים מהזהות היהודית. אישית, ויתור על שטחי יהודה ושומרון לא ירגיש כפגיעה בזהותי היהודית-לאומית (ברור לי, כי קיים ציבור שלם שחש אחרת).

נקודה שגודמן היטיב לשכנע – השטחים בגדה המערבית אינם כבושים (נלקחו מידיים ירדניות כחלק ממגננה ישראלית, לא מתקפה, וההצעה להחזירם כחלק מהסדר נענתה בסירוב). לעומת זאת, העם החי בשטחים אלו, הוא עם כבוש (תחת שלטון צבאי – נטילת החירות).

לפי הנרטיב הפלסטיני, הפלסטינים הם הקורבן של ישראל, בעוד לפי הנרטיב הישראלי, הישראלים הם הקורבן של הפלסטינים. כלומר, בראייתם, שני הצדדים הם קורבנות שווי מידה (כך טוען גודמן, מסיבות שאיני נוטה להסכים עמן). אני חולק עליו, בראייה אובייקטיבית ומפוכחת, אין בעיניי ספק מי הקורבן הגדול יותר (לפחות מאז קום המדינה).

גודמן מציג פתרון לשיקום השיח הישראלי-הפלסטיני - פתרון דתי. מדובר ברעיון מעניין, אך לא ישים במיוחד (לא רק מהסיבות שציין, אלא גם מאחר שלא כל האוכלוסייה היהודית הינה גם דתית).

המלכוד היהודי בארץ ישראל מורכב מאוד. גודמן אינו מציע פתרונות קסם, אלא מציג בצורה יוצאת דופן את נקודת המוצא היסטורית ונקודת המוצא העכשווית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בנהירות ייחודית ואובייקטיביות מרשימה, הוא משאיר פתח למימוש חזונו – השבת השיח התרבותי/מעשי אל לב החברה.

בחלקו האחרון של הספר, מציג גודמן שתי תוכניות מדיניות המושתתות על ריאליזם, ולא על אידיאליזם (המעבר המחשבתי המתבקש לדידו), זאת תוך הרחבה עליהן (והבעיות הכרוכות בהן) ועל מנת להפרות את השיח בחברה.

ניתן להרחיב כל אחד מהמלכודים לכדי ספר עב-כרס. אולם אין להמעיט מרמת ההתעמקות בספר הנ"ל.

לבוא עם ראש פתוח ועין ביקורתית,

השכלתי, מומלץ.

אם פעם חשבתי שעשבים יש לעקור, לנכש או להכחיד, היום אני מבין שעשבים תמיד יהיו, והשאלה היא רק באיזה מינון והאם היחס בינם לבין מה ששתלתי אני הנו סביר ומתקבל על הדעת.

מה הקשר לספר מלכוד 67? להרגשתי ספר זה מביא תובנות דומות. החידוש שבו הוא שאינו מציג פתרון למורכבות הפוליטית, הגיאוגרפית והמדינית. אין דרך נכונה וסופית, יש להמיר להצעתו של המחבר את השאיפות למציאות אידיאלית עם שאיפות מציאות פרגמטית.

להישאר עם מה שיש אך לארגון מחדש של התפישה לגבי זה. הספר כתוב באופן שמייצר הכללות שהן לדעתי מעט משטחות את המורכבות הקיימת בכדי שתתקבל בהירות בנוגע לרעיונות שהספר מציג.

כמו כן קיימת באופן הכתיבה משהוא שמעט מטריד בכך שהכותב בתחילה באמצע ובסוף כל פרק חוזר על הרעיון, ולפעמים יחזור על זה גם בסוף הפרק הבא למקרה ששכחנו ולא נבין את הסמיכות. החזרה הזו גורמת לתחושה של מעין חזרה על מנטרות ושכנוע עצמי בכדי שלא ניתן יהיה להימנע מלהסכים עם המחבר.

עם כל זאת המחשבה שמאחורי הדברים אכן מעניינת ומרעננת וכן הייתי ממליץ לקרוא ולו בעבור החשיבות לכך שרצוי תמיד לבחון תבניות מחשבתיות שאימצנו לעצמנו וכשהן אינן תורמות, יש יתרון ביכולת להגיע למקומות חדשים וטובים באמצעות שחרור מאותן התבניות וארגון מושכל שייטיב עמנו ועם הסובבים אותנו.

האמת היא שקצת כעסתי בתחילת הספר.
מיכה גודמן - האיש שאני מנצל כל הזדמנות לשמוע אותו ובכל מדיה (טלוויזיה, רדיו) - מספר לי את מה שאני יודע? מספר לי מה עמדות השמאל והימין? בשביל זה קניתי את הספר???
אבל אז קראתי שוב כמה דפים אחורה והבנתי את הגישה שלו. הטענה שלו שאנחנו במלכוד. אם נגדיר את המצב כבעיה - נתחייב למצוא פתרון. למלכוד לא תמיד יש פתרון. אבל עיקר העיקרים - המלכוד הוא אבסורד בלולאה. קשה להתמודד עם טענות לא מבוססות על מנת לפתור בעיה. וכאלה יש לנו הרבה.
עכשיו חזרתי וקראתי שוב את ההסבר שלו על טיעוני הימין והשמאל.
עכשיו הבנתי את טענתו ועמדתו.
הספר הוא טוב כי הוא מראה היבט חדש על הסכסוך. הוא מאכזב כי הוא לא נותן לנו מתכון מנצח על מנת לפתור את הבעיה. ובנוסף לזה הוא מציג לנו את האיומים והסכנות באי פתרון הבעיה. התרגלנו "להביא פתרון" ואת זה גודמן לא מספק לנו. אולי הבעיה היא בנו ובציפיות שלנו.
הספר בהחלט שווה קריאה וחשיבה, למרות שלקראת סופו הוא מתחיל לחזור על עצמו.

ספר נהדר בעיניי, מכיוון שהוא מצליח לעשות בדיוק את מה שהוא מתיימר לעשות - להעמיק את השיח על אודות כמה מהסוגיות הבולטות בשיח הפנים ישראלי. הציר סביבו מתארגן הספר הזה, שהוא מעין מסה רעיונית, הוא מה שגודמן מכנה "מלכוד 67". זהו מכלול הרעיונות, הטיעונים והבעיות שמעסיקים את החברה הישראלית כשהיא באה לדון בתוצאות מלחמת 67. אך לא רק, הספר עוסק בשורשים האידיאולוגיים והרעיוניים של המחנות השונים בחברה הישראלית, ועושה זאת באופן נהיר ומאיר. המהלך אליו קורא גודמן הוא מהלך של העמקת השיח הישראלי, של דיון שלא מוותר על מורכבות אך גם נחלץ מהבוץ המעיק של הטחת האשמות הדדית על בסיס פרסונלי או זהותי. באתגר הזה, לטעמי, הוא עומד ובתוך כך הוא מדגים כיצד דיון אחר, מעמיק וקשוב יותר לכל קשת הטענות,יכול להשמע.