גיל העשרה הוא כזה גיל באמצע. הוא הגשר בין הילדות לנעורים, או אם תרצו לבגרות מוקדמת. אפשר לשחק במגרש של הגדולים, ומדי פעם לקחת צעד אחורה. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או לכרסם ממנה רק קצת. אבל לא הנערים מהספר הזה. ילדי הפנימייה הזו, או כי שהם מכונים- הפנימיסטים, אין להם בית שהם חוזרים אליו בסופו של יום, ששם מחכים להם הורים אשר אפשר להתרפק עליהם ולחזור, ולו לרגע קט להיות ילד קטן. רק ילד נטול דאגות.
לא.
הנערים האלו גמרו מזמן להיות ילדים, לחלקם לא היתה ילדות בכלל. הם כמו החיות בטבע. כל אחד שומר על הטריטוריה שלו. אתה צריך לשמור על מקומך, ולשמר את מעמדך. ואתה צריך להישאר דרוך כל הזמן, ולנחש מאיפה תבוא הסכנה. כי בטבע כמו בטבע, אם אתה לא טורף- אתה נטרף. ככה זה כשהחיים הם סרט רע ואתה השחקן הראשי.אין מי שיצעק קאט, ואין אפשרות לצילום סצינה חוזרת.
הסיפור המסופר בגוף ראשון, מביא את סיפורו של נער המגיע לפנימייה, ולא אחד כזה שבא ממשפחה הרוסה. ההורים נסעו לשליחות בחו"ל, והנער (שהוא נטול שם עד לסופו של הספר)אינו מצטרף להוריו ואחיו הצעיר ממנו מכיוון שלא רוצה להשאיר את הכלבה המשפחתית- ניקה- לבדה. וכך הוא מגיע לפנימייה. לכאורה המקום שאמור להיות הכי בטוח עבור הנערים והנערות האלו. אלא שבדיוק ההפך.הם נחשפים לכל החרא שבחיים (לא מצאתי מילה יותר הולמת, סלחו לי.)הכל כולל הכל. כל החבילה: אלכוהול, סמים, ניצול מיני, אונס, אלימות, הרס עצמי, ועוד...
בשפה שלא מכבירה במילים (ודווקא בגלל זה ) הספר הזה כל כך מטלטל. לא רק הנושא הקשה, הכתיבה הישירה שכל מילה של הסופרת צולפת, ופוגעת בבטן הכי רכה, היא לא חסה על הקורא ולא עושה הנחות.ניכר בכתיבה שיש לסופרת רקע בחינוך, התיאורים בספר אמינים, מעבירים תחושות בצורה מקסימלית.
ספר מטלטל, עוצמתי, מייאש, עוכר שלווה רציני, שאי אפשר להניח מהיד עד לסופו המר. לא ציפיתי לסוף כזה, ונשארתי חסרת אויר ומרוקנת. ממש. הספר הזה הוא בין הבודדים שממש גרם לי לתחושות פיזיות. לעיתים הרגשתי שאני לא יכולה להכיל. שאין בי מספיק מקום לכל התחושות שהספר עורר בי. וזה ספר ביכורים. אני בציפייה לבאים.
ומילה לגבי הכריכה: מושלמת! שלושת הנערים, העמידה שלהם, ויותר מכל- המבט בעיניים, הכי מתכתב עם התוכן.


















