ביקורת ספרותית על וזרח הלילה מאת אילה בן-פורת
ספר מעולה

---

"העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן" (עמוד 9)

ככה נפתח לו הספר שתמונת הכריכה שלו (עם כמה מטרידה שהיא) ועוביו לא מעידים על הסערה שמתחוללת בתוך דפיו. מהעמודים הראשונים הקורא מבין כי גיבור הספר נמצא בשיקום נוער כלשהו, שם הוא מוכרח לדבר אל מול הקבוצה, להתחרט על מעשיו שאיננו מבינים כעת מה הם בדיוק ולנסות להרגיש את הסביבה שבה הוא נמצא. הפתיחה הזו עוזרת לסופרת להטביע אותנו אל תוך סיפורו של גיבור הספר.

להטביע... מילה קשה שמכילה בתוכה זעם בלתי נדלה. השימוש שלי במילה הזו אינה אקראית שכן זעם בלתי נדלה זה רוב החומר ממנו עשוי גיבור הספר, שאת שמו אגב אנו לא יודעים לכל אורך הסיפור, ואנו, כחלק מהסיפור מוטבעים בים אי הוודאות והכאב שלו. הוא עצמו טובע בתוך יגון לא מוסבר, בתוך בלבול אדיר שאופף את כל חייו ולא מקבל מנוח עד שהוא לומד לחתוך את עצמו בשביל להיטיב עם מצבו לרגעים ספורים.

כששומעים סיפורים כאלה, בחדשות או בשכונה בדרך כלל מדובר באותו סיפור – נער או נערה ממשפחה קשת יום, אלימות במשפחה, מחלות נפשיות כאלו ואחרות ועוד על אותו המדד. בן פורת החליטה לשבור את הסטיגמה הזו ולהביא בפנינו סיפור על נער שהגיע ממשפחה מכובדת, אב שליח של המדינה, אמא ספרנית מלומדת, מגורים בשכונה טובה וללא כל חוסר כלכלי במשפחה. עם זאת, אלמנטים של משפחה מעט מעורערת כמובן שלא חסר גם בסיפור זה: האם לא ביטאה עצמה כל השנים, חלתה בסרטן והנישואים של ההורים היו על הסף תקופה מסוימת. אך אף אחד מאלו לא נותן לנו את ההרגשה שאלו היו הטריגרים שגרמו לנער להרגיש מושפל, חסר ביטחון, אובד עד כדי החלטה להישאר בארץ בפנימייה ולא לעזוב לארה"ב עם המשפחה.

ההחלטה שלו הנוגעת למעבר שלו לפנימייה הרסה את חייו. הסביבה הכל כך רעה שמתוארת בפנימייה - האונס הקבוצתי, האלימות, הרוע, חוסר המשמעת והחינוך, חוסר במבוגרים מתפקדים ומחנכים מגלגלים את כדור השלג הזה לאבדון עד התנפצות שאין ממנה מנוס. גיבור הספר, עם כל השקט החיצוני שלו, לא מצליח להישאר מחוץ לצרות. עד הרגע המכריע בו הוא עושה מעשה יחד עם חברו לחדר שסוגר לנו מעגל על הפתיחה של הספר.

הספר הזה בעיקר משאיר עם חלחלה בגוף והמון שאלות קשות; מה גורם לנער מהמעמד הבורגני להגיע לפנימייה, לבצע מעשה נתעב שמוביל אותו לשיקום נערים? אילו מהלכים אפשר לעשות על מנת למנוע מבני נוער להיחשף לקושי יום יומי הן בשכונות בהם הם גדלים ובכלל במהלך חייהם החל מילדות ועד הגעתם לגיל בגרות? כיצד ללמד אותם אחריות מה היא? האם חינוך בית ספרי מספיק? האם חינוך הורי מספיק? או שמא יש כאן השפעה סביבתית מוחצת שמאד קשה להתעלם מקיומה...?

שכונות מצוקה, נערים בסיכון וסביבה קשה אינם זרים לי. אומנם אני הצלחתי, בזכות חינוך נפלא של הוריי ובזכות סביבה קרובה נורמלית, לא להיכנע לאלכוהול מופרז, עשיית סמים קשים, אלימות וכו' אבל כן נחשפתי לאלו. לא גדלתי בענן ורוד שבו הכל יפה ונחמד אלא הייתי מודעת, גם בתור ילדה, מה יכול לקרות ולאילו מצבים אנשים יכולים להגיע. כשהתבגרתי ונחשפתי לעולם הצילום אהבתי להסתובב במקומות לא נעימים (בלשון המעטה) ולצלם ואני חושבת שבמובן מסוים זה חישל אותי להבנה שרע קיים בעולם. בדיוק בשל כך אני מוחה על מה שאומרת העובדת הסוציאלית לגיבור הספר – כן קיימים אנשים רעים ולעיתים עם כל הכאב צריך להודות בכך. אין פה עניין של אמונה בטוב פנימי של האדם אלא באמת כפי שהיא.
הספר הזה גרם לי לכאב עמוק עוד יותר שלרוב חבוי אי שם בתת המודע.

כאב שבו אני מבינה שכל יום נערים ונערות נקלעים לקשיים כאלה ואחרים, גדלים במקומות קשים וכנראה שלרובם לא יהיה עתיד אם מישהו לא יספיק למשוך אותם לדרך המלך. את גיבור הספר כנראה שלא הצליחו למשוך בזמן.
ספר קשה, מעורר מחשבות, חשוב, חשוב, חשוב. מעבר לכך שהסופרת הצליחה להתעלות על כל ספר ביכורים ישראלי שראיתי היא גורמת לי לחשוב על הכתוב גם ימים אחרי שסיימתי לקרוא. אל תפספסו.

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על וזרח הלילה