ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 12 בינואר, 2017
ע"י מורי
ע"י מורי
ספר קודר, מדכא לעיתים, קורא לתקווה וזו אין.
דמבו, כינו אותו, את הגיבור נטול השם, המספר בגוף ראשון את הסיבה לכינוי – אזניו הבולטות. הכינוי פגע בו, אבל לא נגע בו. זה סיפור חייו, שהוא נפגע שוב ושוב, אבל זה לכאורה לא נוגע בו. הדבר היחיד החשוב לו בחיים זו כלבתו ניקה, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו.
לאילה בן-פורת זהו ספר ביכורים. אין בספר שמץ זיוף, אין נפילת מתח, אין שומנים מיותרים ואין סנטימנטליות מיותרת. למרות זאת, הנשימה נעתקת. השפה בה משתמשת אינה ירודה ואינה מנסה להידמות לשפת ביבים ישראלית מצויה. היא שומרת על שגיאות מקובלות והאותנטיות נשמרת.
ומה רקחה לנו בן-פורת? המספר הנו נער בן 16, לומד בכיתה י', בבית ספר המאפשר גם אופציה פנימייתית. למספר אח קטן בן 5 והוריו הם מהסוג של אב נובח ואם המנסה להסתתר מפני הנביחות. אלא שיום אחד מתגלה שהאם חולת סרטן, הכל משתנה ובהמשך מתקבלת גם הצעת עבודה בקולורדו לאב. ברור למספר שהוא לא מצטרף למשפחה הנוסעת והפתרון הוא השארות בפנימיה וחזרה בסופי שבוע. במשך השבוע סטודנטית תשמור על הבית והכלבה.
החיים בפנימיה אינם קלים, אבל נסבלים. למספר אין קשר עם שאר שוכני הפנימיה והם אינם מטרידים אותו. אז מגיע אלכס ואחותו אירה. אלכס חולם לחזור לאוקראינה ורוצה שאחותו תהיה רופאה. הוא היחיד המצליח להיות חברו של המספר, חברות שאם עד עתה הספר היה קודר ומדכא, הסוף מכה בבטן ולא מביא להקלה ונחמה.
אפשר לגשת לסיפור מכמה בחינות. אפשר לגנות את מערכת החינוך, אבל זה לא יהיה נכון למקרה שלפנינו. אפשר לומר שהוא, הגיבור, לא מאובחן על הקשת האוטיסטית. גם לא ממש. אפשר למחות על הקלות בה הנוער משיג סמים ואלכוהול, אבל הרי לא כולם ממש משתמשים למרות הקלות. בכל פעם שמתגלה קצה חוט, בא כיוון מפתיע, לפעמים נפילה חדשה, לפעמים תקווה קלושה.
כך או כך, זה מסוג הספרים הלא ארוכים, שלא מניחים מהיד. עוכר שלווה אמיתי.
ומשהו לגבי העטיפה: לכאורה, מי שמצולם אמור להיות בערך בן דמותו של המספר. אבל המספר אינו ילד יפה, אינו מושך, אינו מתחבר, ואזניו הן הרי אוזני דמבו. הדיסוננס בין העטיפה לבן דמותו של המספר חריף ומבקש איזון. בהמשך כבר פחות מוטרדים.
לומר שהספר מהווה המלצה חמה למטפלים, ליועצים חינוכיים, פסיכולוגים ומורים זה לעג לרש. המספר מצוי כלקוי בכל כך הרבה דרכים, זועק זעקות רבות כל כך, שהוא לגמרי נופל בין כל הכסאות האפשריים. הסוף סותם את הגולל לגמרי.
24 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
מורי
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
ההצקות והכינויים היו כשהיה קטן. דווקא בפנימיה היה לו שקט.
|
|
|
בת-יה
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
תודה. ספר שהזכיר לי נשכחות, כי גם אני, אי שם בשנות ה-60 למדתי בפנימיה חקלאית. וגם אצלנו
היו ילדים שנשארו בפנימיה כשהוריהם נסעו לחו"ל. ועד כמה שזה נשמע מוזר היו ילדים שההורים שלהם רצו לקחת אותם אבל הם החליטו להישאר, אמרו שבפנימיה יותר טוב. ובאשר להצקות ולכינויים אני חושבת שלכל אחד יש בעיה כזו בזמן מסויים. השאלה היא איך מתמודדים עם זה.
|
|
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
פנימיה-
רבים רואים בפנימיה מקום "חשוך" -ולא היא! לבטח לא כפרי הנוער ובן שמן היה אחד מהם. היו לנו בכפר 2 פנימיות- האחת לילדים מגיל 6 ועד 12 והפנימייה הבוגרת עד גיל 18. 450 חניכים שנבחרו בקפידה! בכפר הם מצאו בית של ממש, חום, אהבה, אנשים שמאמינים בהם, שמגנים עליהם, שמקדמים אותם בלימודים ובחברה, שמלמדים אותם להיות אזרחים טובים, רודפי צדק, וערכיים. יהודים, ערבים, צרקסים- כולם היו שם ולא היה כל הבדל ביניהם. רובם שומרים על קשר עם הכפר, קשר מיסטי כמעט, עד יום מותם. כולם אמרו שהמקום הוא שעיצב את אישיותם, שבנה אותם שהפך לבית במלוא מובנה הרחב של המילה. יש אנשים שגם בגיל 80 עדיין נותנים מלגות לחניכים על שם המדריכים שלהם לפני שבעים שנה, אחד מהם, ד"ר יעקובסון, מככב בספר שלי, הוא היה מנהל פנימייה, גיבן, מעוות, שמראהו הרתיע את האחרים ברגע הראשון, אבל אחר כך נשאבו לתוך העיניים החמות שלו והאהבה הגדולה שהייתה בו לחניכים. מספרים שנהג לשבת עם כל חניך תחת עץ שקמים גדול שעמד ברחבת הכפר ושוחח אתו שעות, עד ששפך את כל מר נפשו. אני עצמי הייתי חניך בבן שמן כשהייתי נער, והגעתי לשם מבית חם ואוהב, ואני יכול להעיד שאהבתי מאוד את המקום והיה לו תפקיד מרכזי ושחוב בעצוב האישיות שלי. |
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
כבוגר פנימיה, לפנימיה כמו כדורי היגיעו גם ילדים מבתים הרוסים, אם כי תמיד היו בפנימיה צדדים ממש חיוביים.
|
|
|
שרית
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
מסקרן.הביקורת נפלאה.
|
|
|
מורי
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
תודה לי, דני ואירית.
|
|
|
אירית פריד
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
חזק !!!!!
זועק, קשה, מטריד, מקרה חסר תקנה, נופל בין הכיסאות, מכה בבטן, לא מביא להקלה ונחמה, גבר נובח, חולי וסרטן ברקע, פנימייה... מרכיבים בהחלט עוכרי שלווה ! ביקורת מעולה, לספר שכנראה יכביד עלי. בפרט כשהמצוקה היא של ילדים ... תודה (-: |
|
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת חדה, נוקבת וכואבת.
|
|
|
לי יניני
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת נהדרת. לספר שאני גם קראתי ואחריו לקחתי פסק זמן של כמה שעות
ספר זועק וקשה!
|
|
|
מורי
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
תודה מסמר וחגית.
|
|
|
מסמר עקרב
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
הספר עוכר שלווה,
הביקורת עוקרת הרים, ומחשבות - סיני ועוקר הרים.
מצוין, כרגיל. |
|
|
חגית
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת נפלאה.
|
|
|
מורי
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
תודה, יעל. אכן, מקרה חסר תקנה ומטריד.
|
|
|
yaelhar
(לפני 8 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מצויינת.
אני חושבת שלא לכל מחלה יש תרופה. ולא כל כשל מחייב ועדת חקירה. ולא כל ועדת חקירה מביאה פיתרון. מעניין מאד מה שכתבת. |
24 הקוראים שאהבו את הביקורת
