גיל העשרה הוא כזה גיל באמצע. הוא הגשר בין הילדות לנעורים, או אם תרצו לבגרות מוקדמת. אפשר לשחק במגרש של הגדולים, ומדי פעם לקחת צעד אחורה. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או לכרסם ממנה רק קצת. אבל לא הנערים מהספר הזה. ילדי הפנימייה הזו, או כי שהם מכונים- הפנימיסטים, אין להם בית שהם חוזרים אליו בסופו של יום, ששם מחכים להם הורים אשר אפשר להתרפק עליהם ולחזור, ולו לרגע קט להיות ילד קטן. רק ילד נטול דאגות.

לא.

הנערים האלו גמרו מזמן להיות ילדים, לחלקם לא היתה ילדות בכלל. הם כמו החיות בטבע. כל אחד שומר על הטריטוריה שלו. אתה צריך לשמור על מקומך, ולשמר את מעמדך. ואתה צריך להישאר דרוך כל הזמן, ולנחש מאיפה תבוא הסכנה. כי בטבע כמו בטבע, אם אתה לא טורף- אתה נטרף. ככה זה כשהחיים הם סרט רע ואתה השחקן הראשי.אין מי שיצעק קאט, ואין אפשרות לצילום סצינה חוזרת.

הסיפור המסופר בגוף ראשון, מביא את סיפורו של נער המגיע לפנימייה, ולא אחד כזה שבא ממשפחה הרוסה. ההורים נסעו לשליחות בחו"ל, והנער (שהוא נטול שם עד לסופו של הספר)אינו מצטרף להוריו ואחיו הצעיר ממנו מכיוון שלא רוצה להשאיר את הכלבה המשפחתית- ניקה- לבדה. וכך הוא מגיע לפנימייה. לכאורה המקום שאמור להיות הכי בטוח עבור הנערים והנערות האלו. אלא שבדיוק ההפך.הם נחשפים לכל החרא שבחיים (לא מצאתי מילה יותר הולמת, סלחו לי.)הכל כולל הכל. כל החבילה: אלכוהול, סמים, ניצול מיני, אונס, אלימות, הרס עצמי, ועוד...

בשפה שלא מכבירה במילים (ודווקא בגלל זה ) הספר הזה כל כך מטלטל. לא רק הנושא הקשה, הכתיבה הישירה שכל מילה של הסופרת צולפת, ופוגעת בבטן הכי רכה, היא לא חסה על הקורא ולא עושה הנחות.ניכר בכתיבה שיש לסופרת רקע בחינוך, התיאורים בספר אמינים, מעבירים תחושות בצורה מקסימלית.

ספר מטלטל, עוצמתי, מייאש, עוכר שלווה רציני, שאי אפשר להניח מהיד עד לסופו המר. לא ציפיתי לסוף כזה, ונשארתי חסרת אויר ומרוקנת. ממש. הספר הזה הוא בין הבודדים שממש גרם לי לתחושות פיזיות. לעיתים הרגשתי שאני לא יכולה להכיל. שאין בי מספיק מקום לכל התחושות שהספר עורר בי. וזה ספר ביכורים. אני בציפייה לבאים.

ומילה לגבי הכריכה: מושלמת! שלושת הנערים, העמידה שלהם, ויותר מכל- המבט בעיניים, הכי מתכתב עם התוכן.

וככה זה מתחיל:

"העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו יש כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים, ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן.
"תנסה לחשוב," היא אומרת לי, "מה היית צריך לעשות אחרת בשביל שכל זה לא יקרה?"
"לא יודע."
היא מנסה עוד פעם. "נגיד שהייתי אומרת לך שאתה יכול לחזור בזמן ולשנות דבר אחד, לאיזה רגע היית חוזר?"
שאלה טובה. כל הזמן אני חושב עליה ולא מצליח לענות. אני מגלגל את הכול אחורה כמו סרט, ואז עוד אחורה, ועוד קצת, עד שפתאום הסרט נגמר לי. כל פעם זה ככה."
את הספר הזה סיימתי לקרוא לפני שתי יממות, ושלא כמנהגי לקחתי לעצמי פרק זמן לעכל אותו. המשפט שהדהד בראשי במשך היומיים האלה היה: "מה זה משנה?" כן, זה משנה!

כל הסיפור מגולל על ידי נער שחיי בתוך בועת סבון. סופה של בועת סבון ידועה לכולנו, הבעיה היא שבספר הזה, הבועה כל הזמן מרחפת ומסתובבת סביב עצמה. היא תתפוצץ? היא התפוצצה? ומה יהיה כאשר תתפוצץ?

השאלה שלא נותנת מנוח לקורא היא: "מה היה יכול להיות אחרת?"

הספר הנוכחי הינו ספר ביכורים, שנכתב על-ידי ד"ר אילה בן-פורת. בכתיבה ייחודית היא מעבירה לקורא, את עולמו וחוויות העולם הפנימי של נער "בלי שם", ולא לחינם "בלי שם"...

מה יש בכל זאת בתוך הבועה הזו שמרחפת מעל עמודי הספר?

"סחיבות" מהמכולת של יואל, משטרה, בריחה מהבית לכל הלילה, עישון אסור, בקבוק של מים מינרלים שמכיל וודקה, חברה טובה-ניקה הכלבה, סכין יפנית, ריח של דבק וטיפקס... כן, כן,... זה מה שיש!

איפה ההורים? טסו לשליחות לקולוראדו, ובגלל סירובו של ה"בלי שם" להצטרף אליהם הפתרון: פנימייה. ומה בסופי שבוע? בילוי בבית בחברת הכלבה האהובה עליו-ניקה. ארוחות סופ"ש? לבד עם בירות, פיצה, וודקה ולקינוח-ריחות של טיפקס או גו'ינט.

שלא תבינו לא נכון, הנער גדל במשפחה סוציו-אקונומית שכסף לא היווה בעיה. האב עבד במשרד החוץ, האימא ספרנית ואח צעיר ממנו. הכול בסדר... אבל...

ד"ר אילת בן-פורת מזינה את הסיפור בכמויות גדושות של סדיזם, רוע לב, אכזריות, אונס, רצח, אלימות וכל מה שלא ...

כבר בגיל צעיר הנער התבודד ונמנע מחברה אנושית. רק ניקה הכלבה הייתה כל עולמו. והוא? חי לו מסוף שבוע לסוף שבוע כדי לפגוש את ניקה. משך השבוע היה בשבילו גשר שעליו היה לחצות.

החברים הראשונים שהוא מצליח ליצור עימם קשר בפנימייה: אלכס ואירה. אח ואחות שהועברו לפנימייה מסיבות שונות. מה עושה לו הקשר הזה? האם הוא מצליח להתברג לעולמם? האם כל שלושת המוסקטרים הללו מצליחים לפוצץ את הבועה או ש...

אחת הסצנות שמדגישה את עולמם של הנער ואלכס, לקוחה מהבילוי הלילי בבריכה כששניהם ב"קריזה" משליכים את כל מה שמצאו מסביב לבריכה: כסאות, שולחנות, שמשיות, פחים ועוד... וכשנגמר המלאי מה קורה? עמוד 210: "... אני מושיט לאלכס את הבקבוק ואנחנו יושבים ומסתכלים על הבריכה. חלק מהדברים שקעו במים וחלק צפים למעלה כמו סירות משונות."... האם הוא יצליח יחד עם אלכס לצוף כמו אותן סירות?

בפנימייה הוא לא מתגעגע למשפחתו. מבחינתו מהרגע שהם טסו לחו"ל הם לא קיימים עבורו... "כשאני נזכר בהם מיד פעם זה כמו להיזכר במשהו שהיה מזמן..." (עמוד 52)

הסיפור הקשה הזה נוטע בליבו של הקורא מגוון של רגשות ולא נותן מנוח. הנושא מייגע, ומגולל במעברים בין זרעי "עבר", לתוצאה בהווה והשאלה היא: "ל-א-ן?"

לא לחינם ד"ר אילה בן-פורת לא השמישה שם לגיבור הסיפור... מה זה משנה בעצם? מי צריך שם בכלל?

הספר מחולק לחלקים, וכתוב בהווה עם הבזקים לזמן עבר, הכוללים את מערכת היחסים והתנהלות המשפחה בדלת אמותיה.

ד"ר אילה בן-פורת מעבירה תחושה שהגיבור מתהלך בינינו "כחי – מת". הוא פוצע את עצמו בסכין היפנית שברשותו, ורק ואז הוא מרגיש "חי".

הכתיבה מיוחדת ומעציבה כאחד. אין כאן מטאפורות סיפרותיות, נופים קסומים וירוקים, מעגלים סגורים, שמחת חיים, אהבה, סליחה, נחמה, צבע, פשוט כלום! יש כאן רק צבע אחד שקוף או אפור!

בסיכומו של יום, ולאחר שחשבתי לא מעט, לא הייתי ממליצה על הספר הזה לנוער. למה? משום שהעוגה הזו מכילה במקום קמח, ביצים וסוכר רעיונות וטרגדיות עם הרבה מלח...

מאידך גיסא, כן ממליצה לכל ההורים, אנשי החינוך וכל בוגר להרחיב את שדה הראיה שלו ולהביט גם לשוליים.

הנער הזה הוא "השול של כביש החיים". (לצערי, ולצער כולנו לא רק הוא...).

איפה טעינו? האם טעינו? מה לא ראינו? האם אפשר לעשות הכול אחרת? כן? לא? ואם כן? איך?

בשורה התחתונה: ספר שואב, מטלטל, מצמרר, פוצע ועוצמתי שמותיר גוש בגרון!

לי יניני

רוב הזמן אני דווקא אוהבת את הבועה שלי.
אני אוהבת את העובדה שהחיים שלי נוחים, שיש לי בית עם המשפחה שלי וחדר משלי שבו אני מסתגרת כשאין לי כוח אליהם. שיש לי מחשב נייד שאני יכולה לשמור בו את כל הקבצים שלי כדי שאף אחד לא יראה כשמישהו משתמש במחשב בסלון. אני אוהבת לגור באזור שנחשב לאזור טוב יחסית. אני אוהבת את המעגל חברים המצומצם שלי, אני אוהבת שיש לי חברה הכי טובה שנמצאת במרחק הליכה של חמש דקות ממני ואני יכולה ללכת לבכות אצלה או לצחוק אצלה כשמתחשק לי. נוחה לי העובדה שההורים שלי יכולים להרשות לעצמם לעזור לי לממן את שיעורי הנהיגה ואני לא צריכה להתמודד עם זה לגמרי לבד. שאני לא עשירה, אבל גם לא חסר לי שום דבר מוחשי, ואם חסר אז אני טוחנת קצת משמרות בעבודה ומשיגה מה שאני רוצה. לא כמו ס' שעובדת איתי וגרה בכפר ערבי עני, שאמא שלה לא בריאה ואבא שלה בכלא ויש לה שלושה אחים ואת המעט שהיא מרוויחה היא נותנת להם, וכשהיא מצליחה שמה קצת כסף בצד ללימודים. שהחיים שלי רגילים ועומדים על מסלול יציב בסך הכל. שגם כשקורה משהו רע תמיד יש יד מנחמת ואנשים שאוהבים אותי ורוצים לעזור, וגם אם יש ימים חסרים שאני מרגישה בהם ריקה, או סתם עצובה, גם הם עוברים. וגם כשיש קשיים הם מותאמים למידות שלי.
וכל המקרים הרעים כמו רצח או סמים קשים או אלימות פיזית קשה או התעללות מינית, כל הדברים האלה קורים רחוק רחוק מכאן, ביקום אחר. שומעים עליהם רק בחדשות, מקשיבים כמה דקות ומזפזפים לערוץ הבא. כאן אין אנשים רעים, לכל היותר לא נעימים או גסי רוח, והכל באמת ממש בסדר. ואם לפעמים יש סדקים בבועה, ואם לפעמים נפער בה חור, עוברים יומיים שלושה וגם ממנו אפשר שוב, בבטחה להתעלם.

כשאני קוראת ספרים קשים כמו הספר הזה אני מרגישה אשמה על הבועה שלי. מרגיש לי שאם הרוע והאכזריות בעולם היו מתחלקים שווה בשווה בין כל האנשים, אולי אותן דמויות היו מצליחות ליצור לעצמן חיים יותר טובים. כי אולי בספר הן דמויות, אבל אילה בן פורת כותבת על אנשים אמיתיים. על נערים ונערות שנמצאים במצוקה אמיתית ומתמדת, כי העולם שהם מקימים להם בפנימיה מלא אכזריות ופשע, ברוטליות וסדיזם מהסוג הגרוע ביותר וחסר כל מוסריות. הם אבודים ומחפשים את עצמם, בלי איש שיכוון אותם הם בוחרים את הבחירות הגרועות ביותר.
גיבור הספר, ששמו לא נחשף לנו, דווקא לא בא מרקע בעייתי. המשפחה שלו אומנם מעורערת אך לא הרוסה. הם לא מצליחים ליצור איתו קשר וגם לא מנסים יותר מידי. למעשה, אף אחד לא מצליח. הוא כאילו ניתק את עצמו מהחברה, מהחיים, ומאז הוא מטשטש את עצמו לדעת ורק הסכין עוזרת לו להרגיש שהוא באמת קיים. על הכל הוא צופה מהצד, מסרב להשתתף.
החברות שהוא יוצר עם צמד האחים, אלכס ואירה, בפנימייה, גם היא מעוותת בדרכה. לאורך כל הספר אתה רק רוצה לקרוא לו, לנחם, אך היד קצרה מלהושיע, ולו אין גאולה.
קשה לכתוב ספר כזה בלי ליפול לקילשאות המוכרות, ואיכשהו בן פורת מצליחה. אומנם יש כאן, כמו שהיינו מצפים, מנה גדושה ואולי מוגזמת של אלימות מכל הצבעים, אבל יש כאן גם כנות, וחדות, וכאב גדול. זה ספר קשה ומדכא וגם אמיתי ונכון, ואין בו נקודות אור. התקוות בו קטנות כל כך וגם הן נגדעות באיבן. הזעקה שלו גדולה ונוראה וסופו עוד יותר.

לאורך כל הספר חוזר הגיבור על המילים "זה לא משנה". לו זה כבר לא משנה ואולי לא היה אף פעם, איך הכל מתחיל ובמה מסתיים. אבל לנו הקוראים זה צריך להיות משנה. לי זה משנה, משנה לי מאוד. למרות שנדמה שלבועה שלי זה לא כל כך אכפת.

בשנה האחרונה צפיתי בעונה השניה של "שקרים קטנים גדולים". (אל תדאגו, זאת לא ביקורת טלוויזיה.)
מה שתפס אותי מאוד חזק שם, היה הבלבול שחוויתי לאורך כל העונה בין הדמות הרעה לדמות הטובה. אף פעם לא היה ברור שם מי טוב ומי רע. ולפעמים הגיבורה היתה רעה, ולפעמים האנטי-גיבורה היתה טובה. ברגע השיא של העונה, בפרק האחרון, פתאום הכל התבלבל, ולא ידעתי בעד מי אני. הלוואי ששתיהן ינצחו. הלוואי ששתיהן יפסידו.

נדמה לי שככה גם החיים. קשה מאוד להצביע על אדם רע, וקשה מאוד להצביע על אדם טוב. כולנו קצת רעים וקצת טובים. טובים עם הבזקי רוע. פועלים מתוך מניעים טובים אך בצורה רעה. הכל מבולבל.

בשנה האחרונה גם זכיתי לעבוד עם נערים בסיכון, על הרצף הפלילי בין העבירה שהם ביצעו לבין העונש שהם מרצים. ותאמינו לי, הם לא רעים. והם גם לא טובים. הם בלבול. הם גם וגם.
בדיוק כמוני.

לצערי 'וזרח הלילה' במובן הזה חוטא לאמת. נכון, הגיבור מתואר בו כמערבולת בין טוב לרע, ולעיתים שנאתי את הבחירות שלי ולעיתים הרגשתי אמפתיה כלפיו.
אבל מה שחרה לי במיוחד, היה התיאור של אבא שלו. כל כך רדוד, כל כך קל, לתאר אותו כאבא לא טוב. כמתעלל באשתו. כאיש בעייתי. כאילו אין בו צד טוב בכלל, כאילו הוא המקור לכל הבעיות של הבן שלו, הגיבור שלנו. כאילו לא יכול להיות שהוא פשוט לא מצליח להיות האבא שהוא רוצה. כאילו צריך רק לשנוא אותו.
בדיוק ההפך מהמציאות.

זה כל כך הפריע לי, שלא הצלחתי לתת לספר דירוג מצויין או טוב, למרות שאהבתי בו חלקים רבים.
אבל מה שהוריד עוד יותר את הציון של הספר בעיניי, הוא פסקה אחת, שולית לחלוטין, שלא ברור למה העורך לא הסיר אותה. מתוארת בו- בלי ספוילרים חלילה- אינטרקציה משונה ודרמטית בין הגיבור לבין חברו, אלכס. אף מילה בהמשך הספר לא מתייחסת לפסקה הזאת, לא מנסה להסביר מה ולמה זה קרה, לא מציפה את התגובות של הגיבור, לא משנה את ההחלטות שלו. כלום. התעלמות. כאילו זה נכתב בטיוטה ובטעות הוכנס לספר.
ועם כל הכבוד לסופרת, זה השאיר טעם פגום בפה. טעם של ריק.

אולי קצת כמו הספר הזה. מזעזע לעיתים, מעורר אמפתיה לעיתים, אבל ריק מאמירה או מעומק.

"העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן" (עמוד 9)

ככה נפתח לו הספר שתמונת הכריכה שלו (עם כמה מטרידה שהיא) ועוביו לא מעידים על הסערה שמתחוללת בתוך דפיו. מהעמודים הראשונים הקורא מבין כי גיבור הספר נמצא בשיקום נוער כלשהו, שם הוא מוכרח לדבר אל מול הקבוצה, להתחרט על מעשיו שאיננו מבינים כעת מה הם בדיוק ולנסות להרגיש את הסביבה שבה הוא נמצא. הפתיחה הזו עוזרת לסופרת להטביע אותנו אל תוך סיפורו של גיבור הספר.

להטביע... מילה קשה שמכילה בתוכה זעם בלתי נדלה. השימוש שלי במילה הזו אינה אקראית שכן זעם בלתי נדלה זה רוב החומר ממנו עשוי גיבור הספר, שאת שמו אגב אנו לא יודעים לכל אורך הסיפור, ואנו, כחלק מהסיפור מוטבעים בים אי הוודאות והכאב שלו. הוא עצמו טובע בתוך יגון לא מוסבר, בתוך בלבול אדיר שאופף את כל חייו ולא מקבל מנוח עד שהוא לומד לחתוך את עצמו בשביל להיטיב עם מצבו לרגעים ספורים.

כששומעים סיפורים כאלה, בחדשות או בשכונה בדרך כלל מדובר באותו סיפור – נער או נערה ממשפחה קשת יום, אלימות במשפחה, מחלות נפשיות כאלו ואחרות ועוד על אותו המדד. בן פורת החליטה לשבור את הסטיגמה הזו ולהביא בפנינו סיפור על נער שהגיע ממשפחה מכובדת, אב שליח של המדינה, אמא ספרנית מלומדת, מגורים בשכונה טובה וללא כל חוסר כלכלי במשפחה. עם זאת, אלמנטים של משפחה מעט מעורערת כמובן שלא חסר גם בסיפור זה: האם לא ביטאה עצמה כל השנים, חלתה בסרטן והנישואים של ההורים היו על הסף תקופה מסוימת. אך אף אחד מאלו לא נותן לנו את ההרגשה שאלו היו הטריגרים שגרמו לנער להרגיש מושפל, חסר ביטחון, אובד עד כדי החלטה להישאר בארץ בפנימייה ולא לעזוב לארה"ב עם המשפחה.

ההחלטה שלו הנוגעת למעבר שלו לפנימייה הרסה את חייו. הסביבה הכל כך רעה שמתוארת בפנימייה - האונס הקבוצתי, האלימות, הרוע, חוסר המשמעת והחינוך, חוסר במבוגרים מתפקדים ומחנכים מגלגלים את כדור השלג הזה לאבדון עד התנפצות שאין ממנה מנוס. גיבור הספר, עם כל השקט החיצוני שלו, לא מצליח להישאר מחוץ לצרות. עד הרגע המכריע בו הוא עושה מעשה יחד עם חברו לחדר שסוגר לנו מעגל על הפתיחה של הספר.

הספר הזה בעיקר משאיר עם חלחלה בגוף והמון שאלות קשות; מה גורם לנער מהמעמד הבורגני להגיע לפנימייה, לבצע מעשה נתעב שמוביל אותו לשיקום נערים? אילו מהלכים אפשר לעשות על מנת למנוע מבני נוער להיחשף לקושי יום יומי הן בשכונות בהם הם גדלים ובכלל במהלך חייהם החל מילדות ועד הגעתם לגיל בגרות? כיצד ללמד אותם אחריות מה היא? האם חינוך בית ספרי מספיק? האם חינוך הורי מספיק? או שמא יש כאן השפעה סביבתית מוחצת שמאד קשה להתעלם מקיומה...?

שכונות מצוקה, נערים בסיכון וסביבה קשה אינם זרים לי. אומנם אני הצלחתי, בזכות חינוך נפלא של הוריי ובזכות סביבה קרובה נורמלית, לא להיכנע לאלכוהול מופרז, עשיית סמים קשים, אלימות וכו' אבל כן נחשפתי לאלו. לא גדלתי בענן ורוד שבו הכל יפה ונחמד אלא הייתי מודעת, גם בתור ילדה, מה יכול לקרות ולאילו מצבים אנשים יכולים להגיע. כשהתבגרתי ונחשפתי לעולם הצילום אהבתי להסתובב במקומות לא נעימים (בלשון המעטה) ולצלם ואני חושבת שבמובן מסוים זה חישל אותי להבנה שרע קיים בעולם. בדיוק בשל כך אני מוחה על מה שאומרת העובדת הסוציאלית לגיבור הספר – כן קיימים אנשים רעים ולעיתים עם כל הכאב צריך להודות בכך. אין פה עניין של אמונה בטוב פנימי של האדם אלא באמת כפי שהיא.
הספר הזה גרם לי לכאב עמוק עוד יותר שלרוב חבוי אי שם בתת המודע.

כאב שבו אני מבינה שכל יום נערים ונערות נקלעים לקשיים כאלה ואחרים, גדלים במקומות קשים וכנראה שלרובם לא יהיה עתיד אם מישהו לא יספיק למשוך אותם לדרך המלך. את גיבור הספר כנראה שלא הצליחו למשוך בזמן.
ספר קשה, מעורר מחשבות, חשוב, חשוב, חשוב. מעבר לכך שהסופרת הצליחה להתעלות על כל ספר ביכורים ישראלי שראיתי היא גורמת לי לחשוב על הכתוב גם ימים אחרי שסיימתי לקרוא. אל תפספסו.

לאחר האסון בו טבעו שלושת בני הנוער בכנרת, הוצפנו בתובנות הנוער של היום, שותה משתכר מסניף מבלה נהנתן. נוער הכנרת, זרוקים על החוף מוזיקה בקולי קולות ואלכוהול. אז מגיע "הוא" - אין לו שם בספר, לפנימיה, ושם יש הכל בכל מכל בקלי קלות והרחק מעיני ההורים, אלכוהול הסנפות דבק סכינים ומה לא? הוא מגיע מבית נורמטיבי סו קולד, אבא כוחני, אמא רכה אח צעיר וכלבה שהיא כל עולמו.
ההחלטה ללכת לפנימיה נפלה כשהאבא קיבל משרה בארה"ב אבל הוא לא היה מוכן להתלוות למשפחה הרי ניקה הכלבה נשארת אז גם הוא.
הסכין היפנית מלווה אותו לכל מקום ומוצאת עצמה חותכת, רק מידי פעם את הבשר החי, להרגיש? להיות נוכח? לקרוא לעזרה?.
הוא מכיר את אלכס ה"רוסי" חברו לחדר ואחותו אירה, נפשו נקשרת בנפשם.
האמא חלתה והאלכוהול תפס מקום נכבד בחייו, החיים בפנימיה "תוססים - כולם מסתובבים שיכורים הבנות עושות מעשה, מצולמות כשהן שיכורות, כדורים נמצאים בכל מקום... זה פני הנוער, אבל רק צד אחד, אני מכירה צד אחר לגמרי, נוער מתנדב מדריך מוביל יוזם יוצר.
חבל לי על בני הנוער אילו ולא רק בין בני הפנימיות אפשר לפגוש אותם בכל מקום, כן בעיקר בכנרת.

עם ביטולו של חוק הספרים, יש הצפה של ספרי ביכורים, מה שהיה צפוי. מה שלא צפוי זו האיכות שלהם. לעיתים מדובר בספר טוב אפילו מצויין. וזרח הלילה הוא ספר ביכורים והוא ספר חזק מאד. מלבד הסיפור עצמו, לתחושתי, הוא כתוב בשפה המתאימה במדוייק לגילה של הדמות. לא מדובר בקיצורים או ב”עברית מדוברת” אלא של ילד בן 15 שמדבר ומספר בצורה בוגרת.

כל הספר מסופר ע”י הדמות ששמה אינה מוזכר אפילו פעם אחת לכל אורך הספר.הוריו מחליטים לנסוע לארה”ב לאורלנדו. אביו מקבל שם עבודה וזאת לאחר שאמו החלימה מסרטן, התפטרה מעבודתה והחליטה לשנות את חייה מן הקצה אל הקצה וזה כולל גם את הפסקת ההתעללות המילולית של האב בה ובילדים. לאחר שהיא מאיימת להתגרש, האב מסכים ללכת ליעוץ ונראה שהחיים מתייצבים גם אם המספר אינו מאמין בכך. הוא אינו מסכים לנסוע איתם ויש לו סיבה – ניקה הכלבה. הוא אינו מוכן לעזוב אותה כאן. הוא אינו מוכן לעזוב את כל מה שמוכר לו ולנסוע רחוק גם אם אין לו כאן חברים. שם הוא יצטרך גם ללמוד את השפה. את הפתרון מספקת אמו ורושמת אותו לפנימיה הצמודה לבית הספר בו הוא לומד ואת סופי השבוע הוא יוכל לבלות בבית עם הכלבה. היא מאמינה שכך הוא לא ישאר ללא השגחה, מה שבמילא בלתי אפשרי בגילו. אביו משאיר לו את כרטיס האשראי שלו והוא יכול למשוך כסף או לרכוש בו ככל העולה על רוחו. פתאום הוא מבין שהמשפחה הבעייתית שלו עוזבת. עוזבת אותו לבד וגם הילד הסגור והמופנם הזה מבין שאף אחד לא שאל אותו וגם כשהביע את דעתו אף אחד אפילו לא שקל את הבעד והנגד. ההחלטה התקבלה בלעדיו והיא תבוצע איתו או בלעדיו.

במהלך הקריאה, שמו של המספר אינו חשוב כל כך היעדרו אינו מורגש רק בבואי לכתוב את הסקירה אני נאלצת לחשוב איך להציג אותו כאן. רוב הסיפור מתרחש בפנימיה שם הוא רוכש לעצמו די במאולץ שני חברים אלכס שותפו לחדר ואחותו אירה שלומדת גם היא בפנימיה. אלכס ואירה הופכות לדמויות מפתח בשגרה היומיומית. כבר בגב הספר אנחנו למדים איך נראים חייהם של בני הנוער בפנימיה, אלכוהול, סיגריות, דבק וגז מזגנים. שני מדריכים שאינם מצליחים לעקוב ולחנך קבוצה של בני נוער סוררים. אונס קבוצתי, חוסר היגיינה אישית ובעיות נפשיות שאינן בטיפול, כי אף אחד לא מודע להן. גם כשהוא לא יוצר קשר אינטרנטי עם משפחתו כפי שסוכם, עדיין אף אחד לא מגיע לארץ לבדוק מה קורה איתו או לכל הפחות פונה להנהלת המוסד לצורך העניין. לאורך הסיפור אנחנו מגלים שיש לו ערכים שונים מאלו של הילדים האחרים עד שמשהו נשבר בתוכו ושובר אותו וככל שאדם כזה חזק יותר, כך הנפילה שלו קשה יותר בעיקר אם מדובר בגיל הנעורים וללא כל תמיכה. הרבה פעמים אנחנו נתקלים בקושי לספר, לבטא את המחשבות שלו או את הכוונה שלהם והרבה מהפרקים הקצרים מסתיימים במילים “לא משנה”, אבל מה שכן נאמר נאמר ברור. ברור מאד ואשר לשאלה מה יכול היה לקרות אחרת, זה באמת כבר לא משנה כעת. לשאלה הזו היה צריך לדאוג כשעוד ניתן היה לשאול מה יקרה עכשיו או מחר או בשבוע הבא.

הספר הזה קשה, כואב, מנותק ונדמה כחסר כל רגש הוא גם די קצר, אבל בדיוק מספיק כדי לתאר חיים של ילד אחד בודד ועזוב. אורך היריעה שלו מתאים בדיוק לילד שמספר אותו והתאורים שבו מתאימים לא רק לילדים עזובים כמוהו שנשארו לבד. את הסיפורים האלה אנחנו שומעים גם בחדשות והם קורים גם לילדים שההורים שלהם מגדלים אותם ואינם חיים בפנימיה. נדמה שבגלל זה שמו של המספר אינו חשוב כי הוא יכול להיות כל אחד מהילדים האלה.