משהו בספר הזה קרא לי מלכתחילה, מסתכל עלי מהמדף מחכה שאקרא בו.
ואכן מהרגע שפתחתי את הספר נשאבתי פנימה. זה אחד הספרים המכוערים ביותר קראתי בחיי (וזו המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת).
הדמויות מכוערות, השפה מכוערת, הנוף מכוער, החיים מכוערים וזה היופי שבספר.
ספרים שבהם הגיבור חולה בדמנציה יש אינספור ולרוב ממה שיצא לי לקרוא הספרים הללו הם לא מובנים, חידתיים, אפלים וקודרים.
ובספר הזה הכל זרם, חי, פרח, עצב במתערבב עם צחוק, החיים כפי שהם בלי שום תוספת או מגרעת נפרסו על דפי הספר והיוו תענוג מסריח שחילחל לנימי גופי ונשמתי.
הספר הזה מרתיע, אם מבחינת השפה, הקפיצות בזמנים ובין מציאות לדמיון, הדמויות והגורל שלא האיר להן פנים. אבל יש משהו כ"כ אמיתי וכואב בספר הזה, שהייתי ממליץ לכולם להיכנס ולחוות ולצאת בסוף הקריאה מזוככים.


















