איך מתחילים בכלל לכתוב על ספר שכזה?
אוקי. כולנו מסכימים שכוחו של הסיפור נמצא בדמיון.
כבר נאמר שסופר טוב הוא לא זה שיודע מה לכתוב, אלא זה שיודע מה למחוק. מה אפשר להשאיר לדמיונו של הקורא.
כשאתה קורא את המשפט :"הם ישבו מסביב לשולחן העץ העתיק, אור השמש השוקעת צבע את החדר בכתום עז", מיד עולות בראשך תמונות. חלק נובע ישירות מהתיאור וחלק מגיע מדמיונך האישי, ממה שאתה תופס כ"שולחן", "עתיק", או אפילו "כתום".

הספר המדובר, בעברית - "כריש זכרון", לוקח את זה צעד אחד קדימה.
לא רק הדימויים, אלא עצם העלילה - נתון לגמרי לצורה שבה אתה בוחר לפרש חלקים מהסיפור. למה שאתה בוחר להאמין.

כל אחד חווה את הספר בצורה אחרת, יש כאלה שיחוו אותו כסיפור פנטזיה מלא תקווה, יש כאלו שליבם ייקרע לשניים מצער.
אז נכון, לא סיפרתי לך כמעט דבר על הספר - כי בינינו, על הדברים השגרתיים אין מה להרחיב - העלילה בנויה היטב, הסיפור קולח, הדמויות אמינות ובעלות עומק.
אבל כל זה לא באמת משנה, זה מה שהופך ספר לספר טוב, אבל פה יש לך צאנס לקרוא משהו אחר, ספר מיוחד. ספר מסוג שלא נתקלת בו עדיין. לא תנסה?

ומילה קטנה לסיום - א. התרגום בעברית לא רע, אז אם אנגלית לא עושה לכם את זה, אפשר גם בעברית.
וב. אל תתנו להתחלה לבלבל אותכם, זה ספר ערמומי. הוא לא תוקף מיד, אלא נותן לכם להירגע ולהרגיש בנוח בזמן שהוא סוגר עליכם לאט לאט...

דבר ראשון לפני הכל:
** אסור לדפדף בספר **
(ואל תנסו לדפדפף "בדווקא" כי התבקשתם שלא לעשות זאת).

אם עוד לא יצא לכם לקרוא את "כריש זכרון" אבל משהו בו משך
אתכם (חצי המלצה מחבר, כריכת הספר, כמה כוכביות כאן הוא
קיבל), תסתפקו בזה ו(מה שנקרא)לכו על זה.

רוב הסיכויים שלא תתקלו (כי בטוח לא נתקלתם) בספר שכזה שוב.

קשה לספר מה היא העלילה מבלי לחשוף את סודותיו.
ננסה משפט קצר אחד: בחור צעיר מתעורר מעילפון ומוצא מכתב
עם הוראות מאד מדויקות למעשה הבא שלו שמישהו שלח אליו.
כמה שזה ישמע מוזר - הבחור לא זוכר שהוא עצמו שלח את המכתב הזה.

זהו.
אין פה מסע בזמן, אין פה אח תאום מעוות מהעבר הרחוק,
ואין כאן חייזרים או יצורים ביוניים.
תסתפקו בזה ועכשיו לכו לקרוא את הספר הכה מיוחד הזה.

דרישות:
ראש פתוח
דמיון
עוד קצת דמיון
התנתקות מהסביבה
שנורקל
שאיפת גדולה של אויר – והופ לצלול! (לתוך הספר)

מומלץ ביותר – כי לא תתקלו במשהו דומה לזה.
תהנו!

אופן הקריאה המקוטע שלי (ולא אכנס שוב לנושא האוטובוסים) לא עשה חסד עם הספר הזה.
נראה לי שיכול להיות לו אפקט מצטבר, שאצלי לא ממש הצטבר.
אמנם הוא מזכיר במשהו עשרות ספרים וסרטים, אבל מצליח ליצור עולם משל עצמו. עולם מתוחכם ומבריק.
קיימים בספר מוטיבים של סיפור מסע קלאסי, כמו הקוסם מארץ עוץ, שאף מאוזכר בו ישירות, שבו חבורת 'לא יוצלחים' חסרים יוצאים לגיבושון.
קיימים בו אפילו מוטיבים של רומן רומנטי.
אבל המוטיבים הלכאורה בנאליים האילו מחזיקים את העלילה המטורפת כמו עוגן, כדי שלא תעוף גבוה מדי, או לחילופין, אם להתחשב בנושא הסיפור, תצלול למעמקים.

וכיאה לספר מוזר
התייחסות מוזרה- המורכבת מציטוט, הגיג ואנקדוטה.

ציטוט-
'אם אתה רוצה שהבומרנג שלך יחזור, אתה חייב קודם להשליך אותו'
'אבל.מה אם אני רוצה להשאיר את הבומרנג אצלי ולא- לא לאבד אותו בבור אפל וגדול?'
'ההשלכה והחזרה הן הבומרנג, גאון הדור. בלי זה אתה פשוט סוחב איתך חתיכת מקל עקום.'
(אני יודעת שזה נשמע קצת כמו 'חכם סיני עתיק אמר ש..' אבל לפעמים החכמים הסינים העתיקים אומרים בדיוק את מה שאתה צריך לשמוע)

הגיג-
גם אם הייתי חיה עוד מיליון שנה, לא הייתי אפילו מתקרבת ללהמציא סיפור כזה מה שאומר, אולי, שאנחנו, בני האדם, בכל זאת שונים זה מזה ואולי, כפי שנטען בסיפור עצמו, באמת אדם הוא יותר מרעיון עטוף בעור וכימיקלים.

ואנקדוטה-
בזמן קריאת הספר, לאחר מסיבת יום הולדת רעשנית, קיבלו שני ילדי, כהפתעה, דגי זהב. לאחר מחשבה, החליטה בתי שבעל הזנב השחרחר יהיה של אחיה הקטן, ויקרא אלון ובעל/ת הזנב הלבן תהיה שלה ותקרא סיגלית. לרוע המזל, ולמרות שדאגתי להם למיכל מרווח ומזון, סיגלית נאספה אל אבותיה אחרי יומיים.
כשסיפרתי על כך בזהירות לבתי, היא שאלה אם עכשיו אלון יכול להיות סיגלית ולהיות שלה.
הסכמתי.
וזה הכי קרוב שהגעתי לדג רעיוני, או לפחות לדג בעל מגדר רעיוני.

לא הבנתי. זו היתה המחשבה הראשונה שלי כאשר סיימתי את הספר. ואז בדרכי הביתה מהספסל התורן הבנתי. או אני חושב שהבנתי.
הזכרון הוא דבר מדהים. העובדה שאינו אבסולוטי, שהוא יכול לבגוד בנו או לשמש נגדנו,שהוא מגדיר מי אנחנו וגם מי נהיה הציתה את דמיונם של הרבה סופרים וכותבים
בספרות ובסרטים. מגייסון בורן לממנטו מבית הבובות עד ל50 הדייטים של דרו בארימור ולשמש הנצחית בראש צלול המצויין ועוד.
המציאות היא יותר אפורה ואכזרית ולצפות באדם שזכרונו ואישיותו נאכלים ממנו לאט לאט הוא דבר נורא.
כריש הזיכרון מנסה לתקוף את אובדן הזיכרון ושימור העצמי מכיוון חדש ויחודי. אם תרצו שמש נצחית בגרסא האפלה יותר.
בהמלצת הספר כתוב שהוא מטריקס פוגש את מלתעות פוגש את צופן דה וינצי. לי זה היה יותר מורקמי ( עם ציטוט בספר והרעיון שמאחורי הוילון יש עולם אחר ) פוגש את הרלן קובן פוגש את הזקן והים\מובי דיק . וזה לא מפגש חלק. הספר כאילו כתוב בשלושה חלקים :
הראשון מניח את יסודות העולם והאמונה של הספר – מיוחד אך גם מבלבל ולעיתים מתיש.
השני כתוב כספר מתח לכל דבר – יש את המוטיבים העל טבעיים הייחודיים לספר, אבל התשתית היא ספר מתח לכל דבר.
השלישי: הטבע האדם הקטן והאמונה.
יש בספר סצינה שמועברת כמעט ללא מילים שכאשר קוראים\רואים אותה חשבתי מה לעזא..... וכשהיא הסתיימה שמתי לב שעצרתי את הנשימה וממש חוויתי את המתואר מבלי משים . רק על זה מגיע לסופר מחיאות כפיים בעמידה.
דבר נוסף שאהבתי בספר זה התיחסו לזכרון של אדם שאינו יותר: המספר מתאר שהזכרון שיש בידו אינו שלם כיוון שלאט לאט זוכרים את הדברים הטובים או אלו שרוצים לזכור או איך שאנו בוחרים לזכור אבל האדם שאבד היה יותר מזה - היה בו קטנוניות ורוע וטוב ושלומיאליות ועוד ואי אפשר לשמרו\לזכרו במאה אחוז כפי שהיה.
מישהו יכול להסביר מה מוזר בשם איאן לחתול?
הרעיון הוא טוב אבל מעט חלש בביצוע. מבלי לראות את הגרסא המקורית באנגלית אני יכול להגיד שהתרגום היה טוב ולקח בחשבון את משחקי המילים אבל יתכן שהספר היה מרגיש יותר טוב אם הייתי קורא אותו באנגלית שכן הוא משחק עם השפה .
ספר כזה צריך להפיל מהרגליים והוא לא.

צריך לנמק את הקריאה והביקורת על הספר הזה בגישה של הקורא לספרי שנוטפים בבדיוניות. אצלי אין הרבה סבלנות לספרים בדיוניים שהחוט המקשר בינם למציאות הולך ופוחת ככל שהעלילה מתקדמת, אבל הכתיבה החסרת-פשרות והמאוד סוחפת של סטיבן הול די השאירה אותי בתוך הספר הזה עד סופו. ואחרי שאתה מתרגל להזיה הזו בתוך הראש של אריק סנדרסון אתה כבר לא מצליח לראות לצדדים.

כבר נכתב פה משהו על התרגום, כי הספר מאוד מילולי וברור שמה שנכתב באנגלית הוא לא בדיוק מה שעבר לעברית, אבל אני יצאתי עם הרגשה שקיבלתי את החוויה המקורית של הסופר. וזה די חשוב.

יש בסיפור הזה משהו מאוד אנושי וקורע-לב, אבל צריך לשרוד שכבות על שכבות של דמיון מופרע ומקורי (מקטע הנורה, מר אף-אחד, האל-חלל, הפרופסור, הכריש, מיקוסופט וורד, הסיום על הספינה) כדי להגיע אליו. לפחות באמצע יש הרבה קטעים שנונים, איאן החתול וכל דו-שיח בין אריק לסקאוט פשוט היה נפלא.

ניסיתי באמת ניסיתי לסיים את הספר אבל ללא הצלחה.
הגעתי עד עמוד 70 ופשוט החלטתי לפרוש.
לדעתי הספר לא מובן בכלל, הזוי לחלוטין, פשוט לא הבנתי מה הסופר רוצה ממני.
מי שהצליח או מצליח לסיים את הספר מברוק עליו:)

"מה זה היה אמור להביע?" זה מה שחשבתי אחרי העמוד האחרון שקראתי בספר "כריש זיכרון".

הגעתי אליו בעקבות המלצה ולה מצורף המשפט "תשתמשי בדמיון".

עם העמוד הראשון בספר אנחנו נחשפים לאריק סנדרסון שמתעורר בדירה ומגלה מכתב הכתוב ע"י אריק סנדרסון הראשון.
מאותו רגע והלאה הגיבור יוצא למסע עם עליות וירידות אל הלא נודע.

מדובר בספר בדיוני שזור באיורים, אותיות ודברים רבים שמעלים את העניין בו.

אז ללא ספק צריך דמיון רחב בשבילו וחובבי המדע הבדיוני יהנו במיוחד.

לי קתת הפריע הספר קצת הלך והסתבך מרוב "דברים שלא קיימים במציאות" אבל עדיין ממליצה לתת לו צ'אנס.

תהנו!

ואו... קשה לכתוב על ספר כזה...

קודם כל- הדבר הראשון שיש לי לאמר עליו זה שזה ספר מאד מאד מאד שונה ומיוחד!
זה לא "סתם" עוד ספר מתח. זה לא "סתם" עוד ספר מד"ב. זה קצת קצת מכל ז'אנר.

הבעיה היחידה בספר הזה היא ההתחלה שלו. די משעממת, היתי אומרת. אבל מהר מאד הוא מגביר קצב והופך להיות ספר שאי אפשר להניח מהידיים. בשלב מסויים מתחילים לחשוב פעמיים אם ללכת להתקלח או שאולי עדיף לקרא עוד פרק.

הרעיונות שמובאים בספר מאד מרתקים והמרדף/ בריחה בספר לא סתמיים(כמו שקורה הרבה פעמים בספרים או סרטים). להכל יש מטרה.

(וכמו שמישהו פה אמר לפני, עם כל הסקרנות, ממולץ מאד שלא לדפדף...)

וכמובן אין אפשר שלא להתחבר לספר שיש בו חתול? (:

בהחלט ספר עם פוטנציאל להיות שנוי במחלוקת. או שתשנא או שתאהב. לדעתי זהו ספר מעולה ואיכותי. הזוי מאד.

אני מסכימה עם כל הביקורות המצויינות שנכתבו לפני. רק בזכות המודעות והיכולת של הסופר לדלות ממוחו סיפור כל כך לא קונבנציונלי הוא שווה קריאה.

היו קטעים בספר שנכנסו לי ממש לנשמה. הרגשתי כאילו הסיפור בא לי בשלב מדוייק בחיים ומאד הזדהתי עם חלקים ממנו - תחושות, חוויות ושאלות קיומיות.

היו קטעים קצת מפחידים ולפעמים אפילו חלמתי על הספר.

הוא ריתק אותי מאד, עורר בי מחשבות, ליווה אותי במשך היום וקראתי כל מילה מתוך התכוונות ושימת לב.

אהבתי גם את הדמויות, האווירה, המסרים הסמויים וסגנון הכתיבה.

מומלץ מאד.