“הגר, ילדה חרדית, שקיבלה את שמה המיוחד והמקולל ע"י סבה השנוי במחלוקת - חרדי שלחם בפלמ"ח, עומד בצפירה ולא ככ מתחשב בדעת "הציבור". הוא משכנע את הגר ששמה כלל לא מקולל, ואכן היא נישאת לבחיר ליבה.. ולא אמשיך כדי להימנע מספוילרים.
הדמויות בסיפור עוברות מהפכות בעיניי הסופרת (והקורא), לעיתים לא ממש אמינות, אבל זה לא העיקר, ולדעתי ע"י מהלך כזה הסופרת דווקא באה להדגיש את הדברים החשובים.
העלילה מיטלטלת בין החרדי לחילוני לציוני ומה שביניהם. ערכים, מוסר, רגשות, אהבות, סיפורי תנ"ך, החכמים ושירת רחל, הכל מתערבל בסיפור מרגש, מטלטל, קורע לב, בלתי נשכח ורלוונטי היום כמו שהיה רלוונטי לפני עשרות שנים בקום המדינה.”

“אוי השעה הזאת מול הפסיכיאטר. הוא, בלי שום צדק, פשוט מצליח לפורר את הנפש מבפנים. זורע תחושה כאילו אני המצאתי את החולשות האנושיות. וכאילו שכורסה וקליניקה, משקפי-קריאה וקרחת, נותנים לו יתרון, או מצליחים להעלים את החולשות הקטנות שלו. אבל לא זה העניין.

באחד הרגעים על הספה, הבנתי שהבעיה היא עם הרגע הזה "שאתה פשוט מתקשה לשלוט בסוגרים", (הדימוי הגריאטרי במקור). "אתה יודע שזה לא בסדר מה שאתה אומר, אבל אתה פשוט לא מצליח להתגבר". הראש המהנהן הסכים איתי. זה עלה 500 ש"ח. ויש כיסוי חלקי מהקופה.

זה כבר מאובחן. השליטה בסוגרים לא משו. אם ככה זה תמיד, יש את הרגעים העדינים האלו שהפיל מממש את הקלישאה ומטייל בחנות חרסינה בגמלוניות, אין הרבה סיכויים לשלוט בתוצאות. ברור שיהיו נפגעים. אבל מה לעשות, הוא כבר נכנס. הדרך החוצה תעלה ביוקר. הוא מנסה להתגמש, לפגוע מה פחות.

קראתי ספר. כל החומרים קרובים אל לבי. מתח בין שמרנות לסקרנות. תמורות ושינויים סוציולוגיים פנים מגזריים. הכל היה שם. גם הכותבת המהוללת הייתה שם. היא גם יצאה. מכירה היטב את המסדרון הזה, או "הגשר" כמו שהפוליטקלי-קורקטיים יעדיפו, שמוביל החוצה ופנימה. ועכשיו היא הקדישה ספר שלם.

ועכשיו הקטע של הסוגרים: גברת, יש לך מה לומר. אוקיי. אבל למה את צורחת?! מה יש לך?! למה אי אפשר לדבר בנחת. מאיפה הבאת את כל האמוציות המטורפות האלו. ועוד משהו, אחרי ספר אחד 'שבע אמהות' לא מרגיש לך מוכר לספר עוד הפעם את הסיפור של הגר? ככה לרוקן את כל התחמושת בבת אחת? ואם כבר צועקים, למה לעשות ספוילרים לספר 'הפרדס של עקיבא'? אם כאן תטחני כאן דמויות תלמודיות, מקראיות, משנהאיות לא תשארי כלום לפעם הבאה.

ובתוך השלשול הוורבאלי הזה, אני חייב להעז משהו שובניסטי מחריד. זהו ספר מחזור. במובן הגס של המילה. צריך להיות במצב מאוד מסוים כדי לקרוא אותו. (ולכתוב אותו). בשלהי גיל ההתבגרות הייתי מוצא כאן עומק רגשי, ידע פנומנלי ועוד הרבה מעלות. אבל הפעם זה תפס אותי ממש לא במקום.

עברו 5 דקות. בדיוק כמו שההוא מה-500 שקל צפה. נרגעתי. אני קצת מתבייש במה שכתבתי. חייב התנצלות. תקשיבי גברת. אני יודע, אני אשם. זה אני. כי קראתי קודם את הספרים המאוחרים שלך, שקצת מבליטים את הבוסריות שביצירה הזאת. אבל משהו אחד כדאי לפעם הבאה. ואצלך תמיד יוצאים ספרים. תנמיכי. אפשר לומר את אותם דברים בלי כל כך הרבה כאב שהופך אותם לדביקים קיטשיים ומשייך אותם לגיל ההתבגרות.

אני מבטיח להמשיך להקשיב.”

“הדבר הראשון שתפס אותי בספר הזה הוא השפה. הדמויות של ברנדס מדברות עברית שכולה קודש. כל משפט הוא פרפרזה על פסוק או תפילה למשל נתקע לי בראש "המבדיל בין קודש לחול חטאותיה הוא ימחול" או "הכל היה כאבק פורח וכחלום יעוף". בשבילי רק לזהות בכל משפט את המקור היה תענוג. זה בוודאי נובע מכך שיש לי את הרקע לזה, אבל אני חושב שלכל מי שיש רקע מסוים תהיה ההנאה הזו, אולי לא באותה עוצמה.
למי שמצפה למבט עמוק על החברה החרדית אני חושש שנכונה אכזבה. הדמויות הן דמויות קיצון וקשה מהיוצא מן הכלל ללמוד על הכלל. אבל זה כמובן מה שמושך בדמויות האלו, העובדה שהן יוצאות מן הכלל. מה שכן מאוד מוחשי בספר הוא התפקיד הקריטי של "הציבור" שהוא דמות ראשית ועיקרית בספר וגם בחברה המתוארת. אם כבר, אני חושב שהמחברת ממעיטה בכוחו ואולי כך היה בימים עברו.
מקור קבוע עבורי להנאה מספריה של ברנדס הוא הפרשנות שלה לגופי תורה. בספר הזה יש בעיקר פרשנויות מעניינות על היחס בין הגר ואברהם (ושרה) שסביב הפרשנויות השונות לסיפור מסתובב חלק לא קטן מהעלילה. הסיפור גם מתקשר עם רבי עקיבא, רבי ישמעאל וסיפורים אחרים.
הספר מאוד קריא, מרתק וקולח. מתחילתו עד סופו אולי עצרתי פעמיים ובכמה שעות קצרות הוא נגמר. בשום שלב לא הרגשתי שהסיפור נתקע ואין ספק שברנדס יודעת איך לקצוב את הספר שלה. 289 עמודים זה לא המון אבל זה גם לא ספרון דקיק והוא בהחלט הרגיש קצר הרבה יותר עבורי.
מה שמאוד קשה לקבל הוא את ההחלטות הקיצוניות של הדמות העיקרית. אני לא הרגשתי ששינויי המטוטלת שעוברת הדמות העיקרית מוצדקים. הדמות נבנית בצורה שלי נראתה מאוד מדויקת ולכן זה עוד יותר מפתיע ואולי אפילו מקומם. אני מניח שזו בדיוק הייתה הנקודה שניסתה המחברת להעביר, אחרת לא הייתה שום דרמה, אבל אני הרגשתי שזה מוגזם ולא אמין.
אז נשאר עניין השורה התחתונה. בהחלט הרבה יותר אהבתי את הפרדס של עקיבא, מלכים ג' ואפילו שבע אמהות. הספר הזה קומם אותי אבל מצד שני אי אפשר להגיד שלא נהניתי, אז אני נותן לספר שלושה כוכבים, אבל למי שיש עניין במה שכתבתי לעיל, בהחלט שיראה את הסקירה הזו כהמלצה.”

“זהו אחד הספרים עבורי שגם שהקריאה בו מסתיימת התוכן שלו נשאר לי חרוט בבטן ובמחשבה.
עם הספר הזה עברתי חוויה רגשית מטלטלת ובלתי שיפוטית על הגר שיולדת בן עם תסמונת דאון,ומרגע הלידה חייה מתחילים לעבור טלטלה ושינוי שפשוט אי אפשר להיות שיפוטים לגביה ולגבי חייה.
ציפיתי לסוף קצת אחר אך הבנתי את החלטותיה.
העין לא נשארה יבשה כי הספר נגע לי בכל מיתרי ליבי.
וזהו אחד הספרים הטובים ,אם לא המעולה שבספריה של הסופרת יוכי ברנדס.
לקרוא ולהנות.
ספר כאוות נפשי.”