ביקורת ספרותית על שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי מאת ג'ואנה קאנון
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 9 ביולי, 2018
ע"י yaelhar


#
אנשים אומרים "כשאהיה בפנסייה". כלומר "כשאהיה זקן/ה". אז אלמד, אקרא, אסע לחוץ לארץ, אגנן... היום, כשאני עוד לא בפנסייה, יש לי דברים יותר חשובים לעשות. ובכן מה קורה כשאתה הופך זקן? תשאלו את ג'ואנה קנון. היא כתבה על זה ספר.

כשאתה זקן אתה חי ב"דיור מוגן" בעל שם קופירייטרי מושך כלשהו. חיים שם הרבה זקנים כמוך, המופשטים ממה שצברו כל חייהם: מאפשרות בחירה (של ריהוט, ביגוד, מזון, פעילות.) כשאפילו להחלטה להיות לבד הצוות שותף וקובע. בנוסף הזקנים מופשטים מהכבוד שצברו כאנשים בוגרים. "הצוות" מחליט "לטובת הזקן", כמובן. וכמו בכל מוסד דומה – על התנהגות לא נאותה יש סנקציות. הסנקצייה הסופית – העברה למוסד של "סיעודיים", בו מרווח המחיה מצטמצם מאד, ואפשרויות הבחירה מצטמצמות עוד יותר.

כמו בספר הביכורים שלה שקראתי - "הצרה עם עזים וכבשים" - גם פה הסיפור מסופר בכל פרק על ידי דמות אחרת. הגיבורה היא פלורנס קלייבורן בת 84, שמחשבותיה מסתחררות לה בלי שליטה, הזיכרון הוא רק רמז למה שהיה פעם, המסקנות שלה תלויות בשברי הזיכרון ובעיקר באישיותה שכל חייה היתה רודפת צדק (והיום היא "עושה צרות" לדעת צוות הדיור המוגן)
גם בספר הזה, כמו בקודם, יש תעלומה כלשהי, שהגיבורה (יחד עם אלזי, החברה הכי טובה שלה ועם ג'ק, ידיד נוסף) מתגייסת לפתרונה. גם פה נעשה שימוש ב"חוכמת חיים" הנאמרת כאילו כלאחר יד, כדי שנבין עד כמה עמוקה היא החוכמה המתגלגלת מפיה של פלורנס שמשפטים קלישאתיים מייצגים אותה ("אתה יכול למצוא את השגיאות אם תדע איפה לחפש", לדוגמה) כמו מלחמה בשרירות המימסד המוסדי. ההבדל בין שני הספרים של הסופרת הוא בגיל הגיבורים, הבדל שחשבתי שאינו סיבה טובה לכתוב את אותו ספר פעמיים.

חשבתי על "אליזבת איננה" של אמה הילי. הסופרת היתה בת 24 כשכתבה את ספר הביכורים הזה ולא קראתי תיאורים מדוייקים ממנו על זיקנה ושיטיון, בלי התנשאות ובלי לעשות עם הקורא קואליציית רחמנות. בעצם, במחשבה שנייה – אל תקראו אותו. לו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה גם אני לא הייתי קוראת אותו. יש מצבים שעדיף להגיע אליהם בלי הכנה מוקדמת, כדי לא להכפיל את הסבל מהם. כמובן זה שלא תקראו ספרים על הנושא לא ימנע פגישה עם התופעה אצל אדם אהוב, ואז תסבלו שבעתיים ותפחדו פי ארבע. ככה זה.

הספר הזה – שלזכותי ייאמר שלא הבחנתי שהוא ספר של אותה סופרת – שיעמם אותי יותר מקודמו. הטכניקה דומה מאד. קאנון רחומה ומחבבת את גיבורותיה ומה שיוצא זו חמלה והתנשאות על דמויותיה חסרות הישע הישישה מלאת העזוז נלחמת במציאות ללא כלים ועם יכולת שכלית – זיכרון והסקת מסקנות – פגומה בגלל הנסיבות. הוא קיבל את הכוכב השלישי – אם תהיתם – בזכות זה שהיא גרמה לי להיזכר ברע וברע יותר. וזה מכניס אותך לפרופורצייה.


*



38 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, נצחיה.
אכן מניפולציות. זה לא סותר את העובדה שכוונותיה של קאנון נראות טובות.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, רויטל
החלטה נכונה, לדעתי.
נצחיה (לפני שבוע וחצי)
גיל הפנסיה וגיל זקנה אלה שני מושגים רחוקים זה מזה. יש כעשר שנים או חמש עשרה שנים ביניהן, והן טובות מאוד.
הספר, אני מודה, קצת פחות טוב. בסדר כזה. יש בו מניפולציות שאני לא אוהבת.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
לא שחשבתי לקרוא
(בגלל הספר הקודם) - אבל חיזקת את דעתי:)
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
צב השעה - גם אני התבלבלתי...
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, חני
הסיבה שכולם אומרים "כשאהיה בפנסייה" מקורה באי הבנה עמוקה של המצב. הם טועים לחשוב שהם יהיו בפנסייה כמו שהם לפניה, כלומר לא זקנים.
לפעמים אנשים כמהים לחופשה הגונה וחושבים שכאשר לא יעבדו חייהם יהיו חופשה. אבל חופשה מתקיימת רק כשאתה עובד. כשאתה לא עובד - זו לא חופשה, אלה החיים. וכמו כל שיגרה - גם זו נמאסת.
צב השעה (לפני שבוע וחצי)
יעל, זה באמת היה מבלבל. מה שכתבת בפיסקה השנייה, באמת חשבתי שאת מייצגת את עמדתה של קאנון בויכוח.

אז תודה על ההבהרה וסליחה על התוקפנות בדבריי. אני מעביר את הטענות שלי לקאנון...
חני (לפני שבוע וחצי)
יעל אהבתי את הסקירה והדיון. כמעט כל יום אני שומעת את המשפט " אשמור לי לפנסיה" מעבר למשמעות המילולית יש קול אחר
בראש שאומר שהלוואי ויכולתי להפסיק
לעבוד ויהיה לי מספיק כסף לכייף ולעשות את כל
הדברים שאני חולם לעשות. לא בטוח שאם נחכה לפנסיה יהיה לנו אמצעים להגשים.לכן
זה סוג של חלום רטוב. ומי שחווה הורה שנמוג
מהמחלה הארורה הזו יודע שהטיפול הסזיפי
בנקיון הגוף של החולה הוא הדבר העיקרי
שמקשה על המשפחה הקרובה לטפל בו.
צב אולי בתקופה הראשונית של המחלה
פעילות חברתית עוזרת אך ככל שהמחלה
מתקדמת אין טעם והחולה עדיף לו בבית
במקום שהוא מוכר.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
למען הסר ספק -
מה שכתבתי בפיסקה השנייה הוא תאור הסיפור המופיע בספר. רק עכשיו שמתי לב שאני המייצגת עבור צב ההשעה את עמדתה של קאנון בויכוח (-:
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
צב השעה ואפרתי:
אני מכירה את הנושא רק דרך מקרה פרטי. כמו שכולם יודעים מדגם קטן מייצג רק את עצמו.
לעצם העניין - כשאמא שלי החליטה לעבור לשם, היא היתה פעילה ובמלוא שיכלה ונהנתה כמה שנים מהחיים שם. אבל זקן/ה צפוי/ה להרעה במצב.

אין לי ספק שיש אוכלוסייה גדולה שיכולה להינות ממה שמציעים מוסדות כאלה. אבל יש לזכור שהמקום אינו סתם "דירה" ומי שאינו מתאים לגישה הרווחת יהיה לו קשה. ותמיד צריכה להיות תוכנית ב' במקרה שהרע מכל מגיע, כדי לאפשר לזקן/ה הרגשה של חיים בכבוד.
אפרתי (לפני שבוע וחצי)
צב, הזקנה לצערנו היא נושא כאוב. אמי, שתהיה בריאה, עצמאית יחסית (יש לה מטפלות, אבל לא כל היממה) היא חכמה ואינטליגנטית ואשת שיחה מרתקת. אבל גם ככה זה עול נפשי כבד שאני משתדלת למלא על הצד הטוב ביותר. וכשאני שמה את עצמי בנעליה אני מבינה עד כמה הקשיש מפוחד וחושש ועד כמה הזקנה קשה.
צב השעה (לפני שבוע וחצי)
אפרתי, סיכמת את הנושא בצורה מבריקה.
הדמנציה היא באמת נושא מורכב וקשה, בעיקר כשיש דיירים שהגיעו צלולים לגמרי והמחלה התפתחה במשך הזמן.
אנחנו, ואני בהחלט זוקף את זה לזכותנו, מאפשרים גם לדיירים כאלו, וגם לדיירים שהפכו במשך הזמן לסיעודיים מבחינה פיזית - להמשיך להתגורר במקום.
אפרתי (לפני שבוע וחצי)
אני איתך, צב. האמת העגומה היא, שאמנם טוב לזקן בביתו שלו, אבל עובד זר אינו יכול להוות עניין חברתי מספק לקשיש שבטיפולו. בני משפחה אינם יכולים למלא את כל היום הארוך והלילה הקצר, וקשיש שמצבו המנטלי טוב סובל משעות רבות של ריקנות.
בבתים של דיור מוגן ברמה גבוהה, הקשיש מוקף באנשים במצב חברתי דומה, בהשגחה רפואית טובה ובהרבה הרבה תוכניות ותרבות שמהם הוא יכול רק לבחור.
אולי במקרה של אמך, יעל, זה פשוט לא התאים, אבל ברוב רובם של המקרים זה פשוט מעולה.

כשמצבו המנטלי של הקשיש רע והוא סובל מדמנציה, אולי אז עדיף לו בבית (אם כי גם אז אני בספק).
צב השעה (לפני שבוע וחצי)
יעל יקרה, למה את סבורה שהחופש האישי והבחירה שלהם נגזלים מהם? אני מכיר קשישים, גם כאלו שחיים בביתם, וגם וכמובן - מאות שחיים בדיור המוגן, שהעצמאות שלהם, החופש שלהם, הבחירה האישית שלהם - הכל נשמר בצורה מוחלטת ומלאה. יותר מזה, אנו משתפים אותם בקביעת התכנים של האירועים, הטיולים וההרצאות בצורה משמעותית ביותר באמצעות נציגות הדיירים, אותה הם עצמם בוחרים.
הדיור המוגן מאפשר להם ליהנות מכמות עצומה של יתרונות שלא פוגעים בכלל בעצמאות ובחופש הבחירה שלהם אלא להפך - רק משפרים אותה ומרחיבים ומאפשרים להם מגוון עצום של אפשרויות שלא קיימות בדירה או בבית פרטיים.
וכך יוצא שהדיירים נהנים משירותים כמו שירותי אחזקה וניקיון שוטפים וקבועים, רופא ואחות צמודים 24 שעות, מכון פיזיוטרפיה, עובדת סוציאלית, מינימרקט צמוד, קפיטריה בלובי הכניסה, ספרייה, בית כנסת, חדר אוכל ומסעדה, בריכה, חדר כושר, סאונה וג'קוזי, מספרה ומכון יופי - הכל בתוך מתחם הבית שלהם, וחוץ מזה טיולים, כנסים, הרצאות, קונצרטים, חוגי העשרה, מסיבות ועוד ועוד.

הלוואי עלי.
yaelhar (לפני שבועיים)
תודה רבה, אלון
גם אני הכרתי כאלה שנהנו בדיור מוגן, שהחיים בו התאימו להם. ברור לי גם שמבין דיירי המוסד הזה יש יותר אנשים שהחיים בו מתאימים להם, מאלה שלא.

אין בכלל ספק שדעתי האישית צובעת את ההתייחסות שלי לעניין. ולא מדובר, אני חושבת, בחרדה מהזדקנות (אם כי לא נראה לי שיש לצפות לה בכיליון עיניים...) מדובר במה שנגזר על זקנים להיות: החופש האישי והבחירה שלהם נגזלות מהם, על חשבון "מה שטוב לזקן". אבל אנשים - גם כשהם זקנים - יש להם העדפות שונות, טעמים שונים. ומדרך הטבע כאשר הם נמצאים במוסד מהסוג הזה - המכנה המשותף שולט, ומידת הסובלנות לרצונות אישיים תלוייה בסובלנות של המוסד. מן הסתם מידת הסובלנות של המוסד לרצונות אישיים תלויה במשאבים. זה כל הסיפור.

סביר להניח שהרגישות שלי לעניין תעבור לי עם הזמן, ואוכל לדון בעניין באופן יותר אובייקטיבי. ואם לא - אז לא.
אלון דה אלפרט (לפני שבועיים)
אולי אני משוחד, אבל אני מכיר באופן אישי כמה וכמה מבוגרים שחיים נהדר בדיור המוגן שלהם.
חווייה היא עניין סובייקטיבי כמובן, אבל רואים שהחרדה האישית שלך צובעת את הביקורת, ואת החיים בגיל השלישי כפי שהם נראים מבחינתך, בצבעים קודרים.

לא ממליץ לך על ספר מעולה של פיליפ רות' - כלאדם.
yaelhar (לפני שבועיים)
תודה רבה, אפרתי
אם אהבת מאד את עזים וכבשים, אני מניחה שתאהבי גם את זה. הם מאד דומים.
yaelhar (לפני שבועיים)
תודה רבה, לי יניני.
עם מה את מסכימה?
yaelhar (לפני שבועיים)
צב השעה - זו הדגמה מצויינת ליחסיות.
אותה תמונה נראית שונה לחלוטין אם מסתכלים עליה מזוויות שונות.

אפרתי (לפני שבועיים)
קניתי את הכבשים והעיזים ואהבתי מאוד קניתי את אלזי, ונראה.
צב השעה (לפני שבועיים)
צר לי מאוד על המקרה של אמך.
כמובן שגם אני לא אובייקטיבי, ומקרים כמו שאת תיארת מוכרים לי מהצד השני כשדיירים רוצים לעזוב ואנו נלחמים על כל דייר ודייר מבחינה עסקית לאור התחרות הקשה בענף וריבוי הדיורים המוגנים. כמובן שאצלנו לא מכריחים את הדיירים לעשות דברים שהם לא אוהבים ולא רוצים לעשות והכל נעשה בצורה נעימה ותומכת עם גיבוי, ליווי ותמיכה. אבל שוב, כמובן שאני לא אובייקטיבי.
yaelhar (לפני שבועיים)
צב השעה:
ההיכרות שלי עם מוסד מהסוג הזה היא דרך אמא שלי ששהתה בו בערך עשר שנים, עד כשנתיים וחצי לפני מותה, אז עברה להתגורר בבית עם מטפלת.

זו היתה החלטה שלה לעבור לדיור מוגן, והיא גם עשתה לבד את כל הסידורים. במקום היו כל מה שתיארת והיא די אהבה לחיות שם, כל עוד היתה במלוא שכלה ופעילה מספיק. אבל כשכל אל הלכו ודעכו, "הצוות" ניסה לשכנע אותה לחזור לתלם. כולל המלצות - "לטובתה, כמובן" לעשות דברים שהיא לא אהבה ולא רצתה לעשות. בשלב מסויים החלטנו לשנות את חייה וההחלטה הזו נתנה לה עוד שנתיים וחצי של חיים נעימים, בלי הרגשה שדוחפים אותה לעשות את מה שהיא לא רוצה לעשות.

כמובן אני לא אובייקטיבית ויש דרכים רבות להסתכל על מה שקרה.

ותודה מקרב לב על ההתייחסות.
לי יניני (לפני שבועיים)
אני נוטה להסכים לצב השעה... תודה
צב השעה (לפני שבועיים)
במקצועי אני מנהל של דיור מוגן לאוכלוסיה מבוגרת.
מדובר במקום שוקק חיים, עם המון פעילויות תרבות - כולל הרצאות, קונצרטים, מסיבות, וגם טיולים - אפילו לחו"ל.
יש לנו בריכה וחדר כושר ובית כנסת וספרייה ומסעדה ומינימרקט צמוד.
כל הדיירים הם עצמאיים, למעט כאלו שהפכו לסיעודיים במשך הזמן ולא מנענו מהם את המשך השהייה במקום.
יש לי דיירים בני תשעים שמנהלים אורח חיים תוסס יותר מאשר שלי, כשהייתי בן עשרים.

נראה לי שזו הפעם הראשונה שאני חולק עלייך.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ