ביקורת ספרותית על שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי מאת ג'ואנה קאנון
ספר בסדר

---

מה שמעתי הדיבור עכשיו זה שסקירות באתר לא חייבות להיות סקירות או ביקורות, או קשורות בדרך זו או אחרת לספר שעליו הן כתובות. האתר הוא אמנם "סימניה", אבל הכל הולך גם אם זה בלוג אישי, או טקסט שכתוב בזרם תודעה על פי האסוציאציות החופשיות והאישיות בלבד של הכותב. וזה ממש יפה בעיני, כי נראה לי שכל הקונספט של תקשורת הוא קצת אובר-רייטד בימינו. למה לטרוח להסביר את עצמי לאחרים אם אפשר לא? למה לעבוד קשה ולייצר קונטקסט, היגיון, הקשרים, סיבות ותוצאות, אם אפשר פשוט ללחוץ "רקורד" ישירות מהראש אל תוך המקלדת בלי שום סינון? הרבה יותר פשוט וקל ככה.

וזה מתקשר בצורה מאוד יפה אל הספר הזה, שהכנסתי פעם לרשימת "להשלים סקירה" ומאז קצת שכחתי ממנו. הכי אני אוהבת לסיים קריאה ומיד לכתוב את ההתרשמות מהספר, כל עוד החוויה טריה. זה יוצר לי עוגן לעתיד כשאני רואה סקירה של מישהו אחר ומנסה להיזכר מה בדיוק אני חשבתי על אותו הספר. אבל לפעמים מרוצת החיים היא כזאת שאין פנאי להתיישב ולסדר את המחשבות ולכתוב מיד אחרי הקריאה או לפחות בפרק זמן סביר אחריה. ואז הספרים החדשים שקראתי דוחקים את הרגליים של הספרים הישנים יותר, וכל מה שיש זה להכניס לבוידעם שנקרא "להשלים סקירה" ולקוות לטוב.

וזיכרון, זה דבר מתעתע. מה אנחנו זוכרים? ממתי? עד איזו רמה של פרטים? זה תלוי בחוויה ובעוצמה שלה, וזה תלוי גם באדם הזוכר ובתכונותיו האישיות. וגם, לא נעים לומר, אבל גם בגיל. אני חושבת שאני זוכרת טוב דברים, גם מגילים מוקדמים מאוד, שאנשים בדרך כלל לא זוכרים מהם. עדיין יש הזדמנויות שבהן "זכרתי" דברים שלא היו ולא נבראו. אני עדיין לא קשישה, אז מאמינים לי בדרך כלל, ואם זה מאוד עקרוני אז מתווכחים איתי. די ברור שבגלל זיקנה עם הדמנציה המשתלטת יהיו יותר ויותר הזדמנויות שיקרצו מאחורי הגב שלי ויזרמו איתי כלפי חוץ, רק כדי לחסוך לי את חוסר הנעימות מכך שלא זכרתי משהו, או שדווקא זכרתי, אבל בדרך שונה ממה שאחרים זוכרים או יודעים.

זה גם מה שקרה לפלורנס. טוב, אני נסחפת לפרט את עלילת הספר על אף ההצהרה שלי בהתחלה. בכל זאת קשה להתגבר על הרגלים של שמונה מאות ומשהו סקירות לאורך כמעט שתים עשרה שנים. אז פלורנס היא זקנה, או קשישה, הטרמינולוגיה די קשורה להשקפת העולם הכללית שלכם. היא מתגוררת בבית אבות, או בעצם "דיור מוגן" וגם זו טרמינולוגיה שמכבסת השקפת עולם ומנסה להקנות לדברים חזות יותר יפה ויותר אלגנטית מכפי שהם באמת. בכל מקרה פלורנס מתגוררת שם, במבנה הזה, השייך למוסד ובו מכנסים יחד אנשים שעוברים גיל מסויים, על מנת לטפל בהם ולדאוג להם ולתופעות הכרוכות בגיל המתקדם מאוד שבו הם גרים. ויום אחד מגיע לשם רוני בטלר. או זה מה שפלורנס יודעת, כי שאר דרי המקום קוראים לו בשם אחר ורק פלורנס יודעת שזה בלתי אפשרי כי זה רוני ורוני מת לפני כמה עשרות שנים. מזלה של פלורנס זה שאלזי שהיא חברתה הכי טובה של פלורנס מאמינה לה, ויחד הן יוצאות לסוג של חקירה בלשית.

יש המוני ספרים בעולם. אלפים יוצאים מדי שנה. בחלקם רעיונות שחוקים וישנים, בחלקם רעיונות ותיקים שמטופלים בדרך חדשה, ובחלקם רעיונות שסופרו כל כך הרבה פעמים שכבר הפכו לקלישאה. לא תמיד קל למתוח את הקו ולומר מתי רעיון מסוים לסיפור הוא מקורי ויפה ותואם לעלילה ומתי הוא גימיק. בספר הזה התחושה שלי היתה שהכל גימיקים. כתיבה על קשישים בצורה נחמדה ומגניבה היא גימיק שכבר היו כמותו. הכנסת עלילה בלשית לבית אבות היא גם גימיק קיים, וגם זהותה של אלזי כפי שמתברר לבסוף, או לפחות הדבר השלישי שצריך לדעת עליה גם הוא גימיק שכבר קראנו כמותו. עם זאת הספר הוא בסיס למחשבות על מציאות ועל דימיון ועל הקו הדק והמתעתע שמפריד בין משהו שקרה ובין הדרך שבה אנחנו זוכרים אותו, ולכן בסיכום הוא ספר חביב. או ככה נדמה לי שאני זוכרת את חווית הקריאה שלו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי