ביקורת ספרותית על השקט הנפשי מאת אהוד בן עזר

---

חזרתי לנחל ניצנה, היכן שחלוקי הנחל מתחרים בלובן העננים ששטים במנוחה מעליהם. חיפשתי את הקרקליסטית עם האזנים המצויצות והעיניים הירקרקות; הייתי חייב לפגוש אותה בשנית. כמעט הרמתי ידיים ואז עשיתי ניסיון אחרון: עצרתי את הרכב ושלפתי ממעמקי הציוד הזרוק טורטית בעטיפה ירוקה ובצעתי אותה לשניים.
'לקח לך הרבה זמן לשלוף אותה' שמעתי קול נהימה רך ושם היא הייתה, נחה על הסלעים הלבנים והחמים, גחונה נושק ללבנונית ועיניה הירוקות סומרות אבל זיק של ספק לגלוג, ספק חיוך ריצד בהן.
זרקתי לעברה את מחצית החטיף ומבלי להסיר את מבטה ממני נגסה בו והמבט בעיניה הפך לסקרן. 'אז מה בן אנוש? חזרת שוב כדאי לסקר את השיחה בננו ולהכפיש את שמי בביקורת הספרים הבאה שתכתוב?'
'הייתי חייב לחזור' השבתי לה, 'סיימתי לקרוא את הספר השני של אהוד בן עזר ובפעם הקודמת שקראתי ספר שלו, את שימשת לי כהקדמה לא רעה לכתוב עליו ביקורת. וכעת אין לי מה לכתוב כפתיח ואני רוצה לשחזר את המפגש בננו. חוץ מזה זה עורר סקרנות מסוימת ונשאלתי שאלות לגביך'.
'כזכור לי' היא נהמה 'נשאלת ע"י קוראת אחת לגבי הקשר בין ההקדמה לעלילת הספר וענית בגמגום רב. לא הרבה קוראים התייחסו לביקורת הנלוזה שכתבת והצגת אותי, אצילה מדברית כחתולת רחוב ואשפתות, גסת רוח וצמאה לדם. ומאיפה שלפת את השורה על יום ההולדת שלי? זה בכלל לא השיג את המטרה אליה כיוונת'.
'תקשיבי, לא באתי לריב אתך. אני בתקופה טובה עכשיו. אני פורח מבחינה יצירתית וכמויות המבקרים והצופים בביקורות הספרים שאני קורא לא הן שמשפיעות על סגנון כתיבתי. אני נהנה מחברתך הדמיונית, את מעשירה את ידיעותיי וכעת גם נתת לי מספיק נפח לכתיבת הביקורת'
'טוב, טוב' היא הפטירה, 'הבנתי שממך לא יצא שי עגנון הבא, אבל אם אתה מתכוון לחזור על המנהג הביזרי שלך ולשלב התייחסות לשיר במהלך הביקורת אז לפחות תבחר במשהו עניני ומוכר ולא במשהו אפל שגורם לקוראים ולקוראות שלך צמרמורת ולהרים גבה...'
משכתי כתפיים במבוכת מה נוכח הביקורת הגלויה והבטחתי לשקול את העניין בכובד ראש וכך נפרדתי ממנה והתפניתי לכתיבת הביקורת.
גיבורי הספר 'השקט הנפשי' הינם חבורת גברים ונשים, תושבי תל אביב בתחילת שנות השמונים, בודדים בנפשם אשר מחפשים את הדרך לשקט הנפשי ולאושר שיגאל אותם מחייהם המגעילים. מגעילים כתבתי? אכן מגעילים כי מהרגע הראשון אנחנו נחשפים לתכונות אנושיות גופניות שבדר"כ סופרים נמנעים לכתוב עליהם אבל הם חלק בלתי נפרד מפעילות אנושית יומית: פלוצים מרובים (בעברית היפה של בן עזר הוא משתמש במילה 'נפיחות') שהגיבורים משחררים בקול תרועה, גרפסים, פיצוץ פצעונים, הזעת גוף מרובה ומסריחה, אוננות, מחשבות זימה, משגלים על כל אחד ואחת שהיד משגת (או שמה אבר אחר).
גיבורי הספר עלובים במראם החיצוני ובהתנהגותם, שאיפותיהם חסרות מעוף ואינם בוחלים בלערוג אחד על השנייה.
בן עזר לא חוסך מהקורא את רגעי התקופה של תחילת הסכם השלום עם מצרים ויחסים בין שמאל וימין על רקע ניסיון של מקצת הגיבורים להצטרף להתנחלות כושלת אי שם בשומרון.
למרות שהצד הימני הפוליטי לא זוכה לבמה ראויה בעלילת הסיפור אז השמאל האינטלקטואלי מוצג בצורה מגוחכת, בזויה ונילוזה שכל מה שמעניין את נבחריו זה כיבוש מיני נוסף ובדר"כ זה מכוון כלפי אחת מגיבורות הספר שהינה דמות מינית מוכרת בקרב הבוהמה האינטלקטואלית בתל אביב של תחילת שנות השמונים.
נגעלתי במהלך קריאת הספר ולא אחת התפתיתי לנטוש את הספר ולא לחזור אליו אבל כפולני גאה שגדל בבית בו לא משאירים אוכל בצלחת גם אם הוא מגעיל אז חונכתי לא לנטוש ספר במחציתו גם אם הוא לא לרוחי, וכך חשקתי שיניים והמשכתי בקריאה עד הסוף וטוב שכך; נחמה והנאה מצאתי בעברית המהנה והמצחיקה בה עושה שימוש בן עזר, סופר של פעם שאינו חוסך את שוטו וביקורתו על הלכי החברה הישראלית וטוב שכך. לא לחינם אינני מוצא משיכה בעיר תל אביב (יסלחו לי הקוראים התל אביבים), היא לחה, יש בה חלקים מטונפים ומאז ומעולם הצטיירה בעיני כבועה או חממה שפויה אבל מנותקת מהטירוף שסובב אותה.
במהלך הקריאה צץ לי זיכרון נעורים משיעורי ספרות שם קראתי את 'המחצבה' ונזכרתי שכבר אז לא אהבתי את נושאי הכתיבה והירידה לפרטים קטנים בתכונות הגופניות של גיבורי הספר.
במהלך הקריאה חיפשתי שיר שיתאים את עצמו לביקורת ובהמלצת הקרקליסטית, שבדיתי בדמיוני, לא יכולתי להימנע מלחשוב על השורה
All the lonely people
Where do they all come from?
All the lonely people
Where do they all belong?
אני מאמין שאין קורא אחד שאינו מכיר את השורה, את השיר ואת הלהקה המבצעת.

» ביקורות נוספות של ישי
» ביקורות נוספות על השקט הנפשי