• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
החטוף (וולט דיסני)

החטוף (וולט דיסני)

מאת רוברט לואיס (לואי) סטיבנסון

הביקורת של ישי

תמונה של ישי
ביקורת נבחרת
החטוף (וולט דיסני)

החטוף (וולט דיסני)

מאת רוברט לואיס (לואי) סטיבנסון

הביקורת של ישי

ביקורת נבחרת
תמונה של ישי
הוצאה לאור:שלגי
0
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/2
ביקורות על החטוף (וולט דיסני)
הבאה
פרל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 9 שנים

“עלילת ספר ההרפתקאות "החטוף" מאת רוברט לואיס סטיבנסון (הוצאת מסדה, 1970) מתרחשת בסקוטלנד של המאה ה-18”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•2 דקות קריאה

אם הייתה לי האפשרות לבחור היכן להוולד אז סקוטלנד ההררית הייתה ניצבת בראש הרשימה; הרים גבוהים חשופי אבן וצמחייה דלילה, ערוצי מים שוצפים, פרות עם פוני אדמדם שמכסה את עיניהן, עלמות בריאות וגברים חסונים, עבי שרירים ההולכים בחצאיות משובצות צבעוניות.
זכיתי לפני יותר מעשור לתייר בסקוטלנד ההררית, עד מהרה סיגלתי מבטא סקוטי כבד שגרם אפילו לזקנים שפגשתי להרים גבה בתימהון רב ולשלוח לעברי משפטים מהירים בגאלית מתובלת בצרחות, טיפסתי על הבן נוויס בחיפושי אחרי קונור מקלאוד, איש הנצח ההייגלנדר וספרתי רכבות חולפות כמחווה לרנטון וסיקבוי מטריינספוטינג.
בשנים האחרונות עלה שאלת היפרדותה של סקוטלנד מממלכת בריטניה ובאופן פרדוקסלי מצאתי את עצמי שב לקרוא את 'החטוף'; עלילת הספר סבה על רקע התקוממות היעקוביטים בסקוטלנד וניסיונם של נאמני צ'ארלס צ'רלי היפה, לבית סטוארט, להחזיר את השלטון בממלכה הבריטית לידיהם מידיו של המלך ג'ורג השני. דויד בלפור הוא צעיר סקוטי, איש הלוולנדס אשר במסעו להחזיר לעצמו את נכסיו המשפחתיים, נחטף לעבדות ובמנוסתו הוא פוגש את אלן ברק משבט סטוארט, איש ההייגלנדס ומתומכיו של צ'רלי היפה. במנוסתם מ'אדומי המעיל' הם נקלעים למצוקות גופניות ונפשיות וזאת על רקע נופיה ההררים והקשים של סקוטלנד.
רוברט לואיס סטיבנסון שכתב את 'אי המטמון' ו - 'ד"ר גקיל ומר הייד' המצוינים, ממשיך 'בחטוף' את אותו קו מתח מפתיע שהתווה בספריו הקודמים.
בשנות השמונים הקרינה הטלוויזיה החינוכית את הסדרה המצויינת שהופקה בשנת 1978 והכילה שחקנים מצוינים כמו דויד מקלאום בתפקיד אלן ברק סטוארט ואקהרדט בלה בתפקיד דויד בלפור, נעימת פתיחת הסדרה שנקראה 'david song' ונכתבה ע"י ולדמיר קוסמה מעבירה בי צמרמורת מידי פעם שאני שומע אותה.
בשנת 1983 שחררה להקת רוק סקוטית בשם big country שיר שנקרא כשם הלהקה in the big country:
I thought that pain and truth were things that really mattered
But you can't stay here with every single hope you had shattered
לחיי סטוארט אדמסון ז"ל, ג'ימי הנדריקס הסקוטי...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
י
ישי
תמונה של גריפין
גריפין
תמונה של רץ
רץ
תמונה של מסמר עקרב
מסמר עקרב
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של נעמי
נעמי
תמונה של yaelhar
yaelhar
14קוראים|גיל ממוצע46|50%נשים

על המבקר

תמונה של ישי

ישי

ותיק
חבר מזה 16 שנים
73 ביקורות•4 נבחרות•1,157 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של ישי
ישי
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות73
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל1,157
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית19ספרות מתורגמת12מתח ריגול והרפתקאות8

דיון על הביקורת

5 תגובות
נעמי
נעמי•לפני 7 שנים
=) יש לי חברה שלומדת איקידו, לא זכרתי שזה עם חצאית (או שמא הבנות עם מכנסיים?) אני כזאת עירונית, לצערי, שהמוח שלי תיקן אוטומטית ל"זבובונים" והתפלאתי איזו הנאה יש לצפות בהם... יחי ההבדל...
י
ישי•לפני 7 שנים
עמיחי, אכן נעימה מצמררת :)
י
ישי•לפני 7 שנים
נעמי, אמנם קילט סקוטית טרם יצא לי ללבוש אבל חצאית שאני כן נוהג ללבוש בתדירות גבוהה הינה חצאית לחימה של אייקידו.. בדומה לשרוואל, כיף ללכת לבוש בה בשש בבוקר בגינתי המדברית, יחף, ולצפות בזנבנים מקפצים שיכורים מריח טל הבוקר...
עמיחי
עמיחי•לפני 7 שנים
בזכותך מצאתי ביוטיוב את נעימת הפתיחה של הסדרה. מזכיר נשכחות ומרגש. תודה!
נעמי
נעמי•לפני 7 שנים
בתור לובשת חצאית כרונית, אני ממליצה לך להישאר עם מכנסיים
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ישי

בין חולות וכחול שמיים

בין חולות וכחול שמיים

נחום גוטמן

באחד מזיכרונות הילדות שאני אוחז בהם התבוננתי בארון הספרים בבית הורי וזיהיתי ספר שהכריכה הקשיחה שלו תפסה את תשומת לבי; צבעי אדמה ושמים ושתי דמויות לבנות חסרות פנים רצות ומצביעות לכיוון הקרקע. אני זוכר שאחת משתי הדמויות תפסה את תשומת לבי בכובע הברט שחבשה וקראתי את שם הספר 'שביל קליפות התפוזים' מאת נחום גוטמן וזה היה עבורי, ילד קטן בבית הורי, המפגש הראשון שלי עם ספר מספריו של נחום גוטמן. במקביל לצמיחתי גדלה ההיכרות שלי עם ספריו וחותמו האומנותי של גוטמן: איורים לספרי ילדים של ביאליק, ספרי ילדים של גוטמן: כשגרתי ועבדתי במרכז הייתי נוסע לאורך הירקון, מחפש את ביצות פתח תקווה וחורשת האקליפטוסים ובתל אבי נסעתי ברחוב הרצל הלוך ושוב וחיפשתי שרידים שמעולם לא יכולתי למצוא לבניין גימנסיה הרצליה.
לאחר שנים שהקשר הספרותי ביני לבין גוטמן התרופף הגיע למקום מגורי בקיבוץ דרומי מאיר שלו והרצאתו הנוכחית עסקה בגוטמן ובחלק מספריו. ההרצאה הציתה בי מחדש זיקה לקרוא מחדש את ספריו של גוטמן ובצירוף מקרים בעת ששהיתי בספריה וחיפשתי אחר ספר מסוים של אהוד בן עזר 'פגשתי' מחדש את הספר בין חולות וכחול שמים' שעל כריכתו חבוקים יחדיו נחום גוטמן ואהוד בן עזר...
גוטמן ובן עזר? קימטתי את חריצי החשיבה במצחי, מה הקשר? קראתי בעודי ילד את הספר הנ"ל ולא זכרתי קשר כזה בין שני סופרים שאני מוקיר וקראתי הרבה מספריהם.
'בין חולות..' בצד היותו ספר ילדים ככל ספריו של גוטמן הוא מסמך לתולדות א"י בשלושים שנה הראשונות של המאה העשרים. אמנם הוא ספר אוטביוגרפי של גוטמן הכתוב בצורה מליצית וחברותית לעיניהם של ילדים אבל בד ובד הוא כולל מידע היסטורי, גיאולוגי, גיאוגרפי, מגדרי ותרבותי לתולדות אחוזת בית היא תל אביב בתחילת ימיה ובית ספר בצלאל לאומנות בהובלתו של בוריץ ש"ץ. המחנה המשותף הוא גוטמן הילד שעולה עם משפחתו לא"י לאחר פרעות קישינב (גוטמן מתאר אירוע פוסט טראומתי של ביאליק שנסע לסקר את הפרעות עם אביו של גוטמן בן ציון), מתיישב באחוזת בית ובשלב מתקדם עובר לבצלאל, מגורש מתל אביב, מתגייס לגדוד העברי בצבא הבריטי וחוזר לא"י בחיל הכיבוש הבריטי.
חשתי כאילו אני למד בחוג לתולדות א"י באונ' בר אילן, סופג את כל המידע והתחומים האפשריים שגוטמן סיפק וכדאי לסגור פינה של אי הבנות נוכח המילה הכתובה אז הוא גם סיפק ציורים ואיורים 'גוטמניים' טיפוסיים.
גוטמן נותן במה גדולה לאישים שיהפכו לאבן יסוד בתרבות העברית ועם התחכך לאורך שנות ילדותו וגדילתו: ביאליק, כמובן ושי עגנון שהיה מזכירו האישי של אביו שנים רבות, ברנר ומאיר דיזינגוף וכמובן בוריס שץ מורו וידידו מימי בצלאל.
קינאתי בערגה בעת שתיאר את ירושלים של לימודיו בבצלאל, כל כך בתולית, כל כך הררית וקוצנית, כל כך ירושלמית כמו שאני זוכר. לו יכולתי לנדוד במכונת זמן, כמו דוקטור הו, הייתי מרחף מעל חבורת 'הבצלאלים' ומנסה לספוג את רוח הקולקטיב או שאולי במחשבה שנייה הייתי בוחר להגיע לטווח שנים מאוחר יותר לתל אביב ולפגוש את גוטמן הבוגר יושב 'בקפה הונגרי' או 'קפה תמר' ולגנוב אתו כוס קפה או שיחה על שביל קליפות התפוזים (שנים תהיתי מי הוא 'הבחור').
נשאר לי פינה אחת לסגור והיא שיוכו של אהוד בן עזר לספר – מסתבר שהספר אמנם הוא אוטוביוגרפיה ציורית של גוטמן אבל לא נכתב על ידו אלא נכתב ע"י בן עזר בסדרה של ראיונות שלו עם גוטמן, בעודו בא בימים, וכל דבריו הם ציטוטים נאמנים למקור. תם ונשלם.

לפני 4 שנים•ישי
למלך אין בית

למלך אין בית

חגי דגן

למלך אין בית ולמען כולם עדיף שככה זה ימשך; מי העלה בדעתו שמפגשם של שאול המלך והמעלה באוב מעין דור לא יסתכם בטקס סיאנס חובבני אלא ימשיך למשגל סוער שבסופו יקום זרע ממשיך לבית שאול והעמלקים. ומה עם זרע שאול הידוע לאור, צאצאי מפיבושת שנמלטו וברחו מאימת חרבם של בני צרויה?
הבסיס הרעיוני לספר מעניין: יחידה ספק ביטחונית ספק ציגלגרית שיושבת היכן שהוא במשרד הביטחון או ראש הממשלה?! ובין חוסר מעש לחוסר מעש עוקבת אחרי מרצים 'מסוכנים' ודווקא היא, מכל שירותי הבטחון הישראליים, נחשפת לקנוניה של צאצאי בית שאול המפוזרים על פני כתות וסטיות, ברחבי העולם ובתוך ארץ ישראל, להכחיד את בית דויד – אבות אבותיהם של המתנחלים בני ימינו, ולהכתיר את היורש הנבחר למלכם. העלילה מתפרשת על פני יישובים ביזריים ברחבי ישראל וערים במזרח ומרכז אירופה ומחברת בין קבוצות קטנות שרואות את עצמן משתייכות בצורה כזאת או אחרת לאותו מפגש בין שומר האתונות, בית המלוכה המקורי לבין אותה נסיכה ומכשפה המשתייכת לבית המלוכה העמלקי, המאמינה באלילים ומנהגי פולחן מגוחכים.
עד כאן הכול טוב למרות הקריצה מאוד משמעותית לכיוונים של דן בראון (צופן דה וינצ'י), ג'יימס רולינס (אספן העצמות) ואפילו דויד מורל ('מסדר האבן' ו'מסדר האש')... אבל אוסף של בעיות מתחיל מהמסגרת והן רק הולכות ומתמשכות: הכתיבה העלילתית מאד חובבנית ולא רצינית: כל ילד בן 16 שקרא קצת ספרי ריגול בינלאומיים וישראלים וראה סדרת מתח אחת או שתיים בערוץ כאן 11 (או ערוץ 1 בתקופת כתיבת הספר) יודע ששירותי הביטחון הישראלים הם טיפ טיפה יותר רציניים ומקצועיים מתיאוריו של דגן; התארגנות חמושה של כתות נסתרות שאף אחד לא יודע על קיומן מאות שנים ורק קבוצת חוקרי 'אקדמיה' חסרי מעוף ומוטיבציה הם היחידים שעולים על קיומם?! נו באמת.
הדמויות מאד רדודות מבחינת תוכן ואופי ועומדות בסתירה לבקיאותו של הסופר באירופה 'הארית' או בסיפורי היסטוריה – שלא תבינו אותי לא נכון, מאד אהבתי את הבסיס ההיסטורי והשזירה והתפירה שדגן עשה למעשיות ופולקלור תנכי ואירופאי יהודי אבל איך צרח יורם ארבל במשחקי מוקדמות המונדיאל בשנת 1989? 'ככה לא בונים חומה'!!! אז אני אגיד: ככה לא כותבים ספר!
האינטימיות הסיפורית כל כך דפוקה, הסופר מעדיף להתמקד בפעולות אכילה ולעיסה חסרות משמעות ולרדד פעילות חברתית משמעותית עד כדאי ליצור דמויות חסרות אופי שהתקשורת האישית שמאפיינת אותם יכולה להיכתב טוב יותר על ידי סטודנט מתחיל בחוג לספרות. הוא משלב פרטי ביוגרפיה אישיים בקורות חייו של הגיבור הראשי עילם קריגר?! והמחקר הגיאוגרפי בארץ ישראל העכשווית יכול היה להיות מוצלח יותר מלפתוח מפת ישראל ולתאר מקומות מומצאים; מספיק לבלות סופ"ש אחד בהתנחלות או בשיחה אינטלקטואלית כדאי להבין כיצד מתנחלים מדברים, חושבים ומתלבשים ולא לנסות ולשחזר סטיגמות מכתבות של עיתון מאד ידוע לאנשים שחושבים... עלבון לאינטליגנציה, גם אם איני מתגורר בהתנחלות ודעותיי אינם עולות בקנה אחד עם דעות של חלקים מהם.
לאורך כל הספר, והאמינו לי שלא היה לי קל לקרוא אותו בשוויון נפש, קיננה בי התחושה שדגן נמנה על אסכולת אנשים מסוימת שקיים בה הדחף לנסות את מזלם במקצוע אחר ממה שבחרו והצליחו בו, סוג של הגשמת חלום אישי ומקצועי וחלקם מצליחים בשינוי אבל חלקם גם לא ומסרבים לראות את אי התאמתם לתחום: בשורה התחתונה הספר משעשע, הייתי מאד שמח ליטול חרב דמיונית וספרותית, לו הייתה בידי, ולערוף את ראשיהם של הדמויות ההזויות, הסוגדות לפסלים ולפולחנים זרים, משוקצות ומגולגלות ומקריבי קורבנות אדם בגיא בן הינום.
לא כל היסטוריון או כותבת טור בעיתון 'לאשה' יכול/ה לכתוב ספר עלילתי/רומנטי כפי שלא כל טאלנט (עוד מילה משוקצת שנכנסה לשפה העברית בעקבות כל חסרי הכישרון שבכוח מנסים להיות כישרוניים)/קולבית יכול/ה להנחות תכנית בטלוויזיה, להיות שחקנ/ית או זמר/ת, כפי שלא כל עיתונאי/ת יכול/ה להיות חבר/ת כנסת (למה הם מתעקשים לעבור לפוליטיקה? הם כל כך גרועים!).

לפני 4 שנים•ישי
נוירומנסר

נוירומנסר

ויליאם גיבסון

אלוהים ברא את האדם, והאדם המציא את המכונה וכשהמכונה פיתחה בינה ומודעות לעצמה התחילו הבעיות...
הפתיחה הזאת יכלה ויכולה לשמש עשרות פתיחות לסיפורים ולסרטים אפוקליפטיים אבל לכל יש ההתחלה, יש רובד שורשי והתוצר הוא עולם דיסטופי; עולם שנשלט, בתום מלחמות עולמיות ומחלות נגיפיות בעלות תמותה רבה, על ידי תאגידים תעשייתיים וקיברנטים שבראשם עומדות משפחות חזקות, סוגדות לתרבות המזרח וחיות לפי קוד הציות המשפחתי היפני אבל זורעות אנרכיה, כאוס ואלימות. פיליק ק. דיק הטיב לתאר את הסביבה בספר 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?' והסרט שבא בעקבותיו 'בלייד ראנר' היה השראה בולטת על גיבסון בעת שכתב את נוירומנסר.
קייס הוא קאובוי קיברנטי, מילה מוקדמת למה שאנחנו מכירים כהאקר מחשבים. הוא מוכשר מאד ומרוב שהוא מוכשר וכישרוני הוא נענש כי הוא נהיה חמדן וניסה לגנוב את המעבידים שלו וכעונש הושתל בו פגם שמונע ממנו להשתזרק או לגלוש.
קייס חי בעיר הלילה בצ'יבא; מרחב לא מוגדר באזור יפן ששם חיים אנשי השוליים שסוחרים בכל דבר על רקע מסכי ענק של תשדירים, רטיבות ואובך.
בצ'יבא יש מרכז מרפאות חוקיות ושחורות שעוסקות בסחר אברים והשתלת שתלים ומערכות עצביים ואם יש לך את כמות היינים הנכונה אז בצ'יבא תוכל לבנות את עצמך מחדש, כולל שינוי DNA. קייס, ג'אנקי מסמורטט ועלוב, חי על הקצה ועל סמים אלכימיים מתקדמים בשאיפה להרוג את עצמו, הוא פוגש במולי גרסה עתידנית של לוחמת סמוראי נשית, שדמותה היוותה השראה לטריניטי מהסרט 'מטריקס'; לבושה שחור ומשקפי שמש שחורים מולחמים לעיניה, אשפית הרג בסכינים שנשלפים מתוך אצבעותיה. במקביל לזה שמולי שומרת ומזדיינת עם קייס, היא שוכרת אותו עבור ארמיטאג', איש מסתורין חסר הבעה, ישות שהושתלה באיש צבא שנבגד ושרד את המלחמה הקרה העתידנית ושמציע לו החלמה תמורת פריצה קיברנטית שתהיה הפריצה הגדולה שכל הקאובוים ידברו עליה. כשניסיתי לדמיין את מראהו החיצוני של ארמיטאג', חשבתי על מורפיאוס מהמטריקס.
על ידי גניבת תוכנת תודעה של קאובוי חונך מהעבר של קייס והשתזרקות במטריצה (קל להבין כשאשתמש במילה נרדפת המטריקס) ושימוש בתוכנות נוספות, כפונדקאי רשת, אמור קייס לפרוץ לליבו של תאגיד קיברנטי קדום, לגנוב ולאחד בין שתי חלקיה של בינה מלאכותית שמהווה מרכז הכוח של התאגיד.
איחוד בינות מלאכותיות מהווה הפרה של כל קוד וחוק סייברי במשרעה (מילה כללית לעולם בן ימינו) ובדרך מתמודד קייס עם רוחות רפאים קיברנטיים מעברו, הוא נחשף לעולם הדאב הרסטפארי של ציון - תחנת חלל מעברתית של פליטי ראסטפרים ומייצר עבור הקורא עולם סייבר פאנק שאת עיקר השפעתו ניתן לראות בסרטים כמו טרינולוגיית 'המטריקס' (השפעת הספר זועק בבולטות ובנראות לאורך כל עלילת הסרטים ובדמויות), 'גוני נמוניק' ( קיאנו ריבס שמגלם את גוני נמוניק מגלם את ניו – הגיבור של המטריקס) שנכתב כספר גם על ידי גיבסון ומהווה כסיפור לווין לעלילת נוירומנסר ומבליח לשנייה כסיפור שמולי מספרת לקייס בשתי שורות בעת שהוא משתזרק לתודעה שלה והיא מודעת לקיומו.. ואפשר להוסיף לערמה גם את 'שליחות קטלנית', 'זיכרון גורלי' ואפילו את 'האלמנט החמישי' של לוק בסון.
בפעם הראשונה שקראתי את נוירומנסר לקח לי מעל חודש לסיים את הספר; מצאתי את הזמן לקרוא רק בלילות, בתום ימים מוטרפים של עומס נפשי וגופני והרבה לא הצלחתי לקלוט מהמילים המרצדות למול תודעה כהה ומזוגגת. כשסיימתי לקרוא, הבנתי שאיני זוכר דבר מעלילת הספר ועל כן התחלתי מיד בקריאה שנייה והפעם האותיות והמשפטים קיבלו משמעות של עלילה והיגיון ותוך פחות ממספר ימים השלמתי את הקריאה השנייה ואז גם גיליתי את העניין בעולם הדיסטופי והקיברנטי של נוירומנסר; עולם ללא בעלי חיים וללא אזכור של ילודה ביולוגית ולולא קייס היה מזדיין פה ושם עם מולי ועם עוד פרטנרית מהעבר עוד הייתי חושב שגיבסון לוקה במוסריות ושמרנות או שבעתיד האפוקליפטי שהוא ניבא לנו בני אדם, מושתלים ככל שיהיו, יהיו חסרי דחף מיני.
תיאור הדמויות הפאנקסטרימיות הזכיר לי תמידית את 'מקס הלוחם בדרכים' ואפילו את המידברן אליו נחשפתי בשנים האחרונות; באחת הפעמים ששהיתי במידברן זמן רב ממה שתכננתי ראיתי חבורה של אנשים רוקדת אפופה באוויר לח ואובך שהושפרץ ממאוורי ענק. אחת הבחורות שרקדה לבושה בבגדי עור בסגנון אפוקליפסה והרכיבה משקפי טייסים ישנים בואקום לעיניה תפסה את תשומת לבי בזה שהתקרבה אלי במחול התפתלויות לצלילי מוזיקת טראס עד שפרצופינו כמעט נפגשו ואז היא אמרה לי: אתה לא שייך והמשיכה בדרכה..
הספר נוירומנסר, שנכתב בתחילת שנות השמונים, מאד מושפע מתרבות המזרח שניבאו לה השתלטות תעשייתית ותרבותית על העולם; צ'יבא היא חלל של מסכי ענק על גורדי שחקים עם פרסומות יפניות, מכוני ההשתלות מנוהלים על ידי טכנאים יפניים וסיניים, אנשים ישנים בבניינים מרובי דרגשים – אותם חללים קטנים להשכרה בהם אתה יכול רק לישון על מזרום קלקצף ולדחוף את התיק שלך,
מיצובישי???!!! היא התאגיד השולט העיקרי ביפן! משהו בסגנון מייקרוסופט או פייסבוק בעולם הסייבר של ימינו – אם אתה עובד באחד מהם אז אתה נחשב...
ושומרי הראש מכונים סמוראים לעומת שכירי חרב/רוצחים שמכונים ידאו או נינג'ות.
אהבתי את הספר למרות שלא היה קל לי לקרוא ולהבין – היכרותי עם הסרטים שנעשו בהשפעת הסגנון וגם הספר, ואותם ציינתי בסקירה, הקלו עלי להבין פחות או יותר את מרחב האירועים הקיברנטי שתופס מקום רחב בעלילת הסיפור. היה חסר לי מוזיקה קודרת ברקע של הסיפור, משהו בין ג'וי דיוויזן לגארי ניומן, או פרודיג'י ואולי אפילו פייתלס ובסוף החלטתי על Visage - Fade To Grey
https://www.youtube.com/watch?v=UMPC8QJF6sI

לפני 4 שנים•ישי
הנסיך הקטן (1981)

הנסיך הקטן (1981)

אנטואן דה סנט-אכזיפרי (אכזופרי)

הנסיך הקטן חי בתוכנו במדבר.
הוא לא פגש, למיטב ידיעתי, טייסים צרפתיים שנחתו נחיתת אונס באמצע המדבר ועמלו על תיקון מטוסם.
הוא לא נולד על כוכב בשמיים, הוא לא הכיר עצי באובב אבל בוודאי הכיר עצי שיטה ואקליפטוסים ואולי גם עצי אלה אטלנטית כי מי שנולד במדבר לומד ראשית לטפס על עצים ולהיזהר מעקרבים ונחשים.
הוא ראה את שקיעת השמש מאות, אם לא אלפי פעמים, כשלבו עצוב אבל לבטח ראה את זריחת השמש מאות, אם לא אלפי פעמים, כשלבו שמח.
בדומה לגיבורנו הספרותי גם בחייו הייתה שושנה אחת גנדרנית ויפיפייה שמילאה את חייו באושר ואלי גם מלך יחיד ומיוחד במינו.
הוא פגש רברבנים, ושיכורים, ואנשי עסקים וגיאוגרפים אבל אני בספק אם פגש מדליק פנסים למרות שבתוכו פעם פנס אחד מרהיב שהאיר את הדרך לכל מקום בו הוא צעד.
הנסיך הקטן יכול להיות משל ואגדה לכל אדם ואיש, הוא יכול להיות סיפור מסעות וגילוי עצמי; הדרך לבחור חיים ייעודים.
אולי אם הספר 'הנסיך הקטן' היה נכתב על ידי סופר ישראלי לקראת סוף המאה העשרים אז היינו קוראים לו 'בדולינה' אבל הנסיך הקטן בסוף היה ילד עם רעמת שיער שהיה גדול מהחיים אבל הרגיש שהחיים גדולים ממנו.

https://www.youtube.com/watch?v=-4UoJ47SzjA
לזכר הנסיך הקטן שנפל חרש וקול נפילתו לא נשמע בגלל החול הרך.

לפני 4 שנים•ישי
סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי

סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי

דאגלס אדאמס (אדמס)

ברוכים הבאים ליום המגבת הבינלאומי הידוע בשמו הלא פופולרי סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי.
נחווה רצף אירועים אקראיים בעלי סבירות נמוכה להתרחש בזה אחר זה רק כדאי לגלות שרצף האי הסתברות שהם יקרו זה הדבר הכי הגיוני שיוביל לפתרון התעלומות העמוקות של היקום; בסיסו של המאורע הוא ששני אירועים בלתי אפשריים לכאורה, ורצף של אירועים מוזרים ביותר קורים כולם לאותו אדם, שכעת חשוד ברצח מוזר ועל הבלש דירק ג'נטלי, המנחה של היום, מוטלת המשימה(שאף אחד לא הטיל עליו והוא התנדב לקחת אותה על דעת עצמו) לחפש את הפתרון בקשר שבין האירועים הללו.
נחלק מגבת בחינם לכל משתתף במטרה להתעטף בה ולחמם עצמך בעוברך דרך ירחיה הקרים של ג'אגלאן ביתא; את או אתה, או גם וגם, תוכלו לשבת עליה בחופי חולות השיש הבוהקים של סנטראגינוס 5, בעודכם שואפים את אדי הים המשכרים; אתם יכולים לישון, מכוסים בה, מתחת לכוכבים הזורחים זריחה אדומה כל כך בעולם המדבר של קאקראפוּן; תוכלו להשתמש בה כמפרש למִינִי דוברה במורד נהר עש האיטי והעצום; להרטיבה לצורך שימוש בקרב יד-אל-יד, לכורכה סביב ראשכם כדי להימנע מאדים מהבילים או ממבטה של "מפצפצת החרקים הרעבתנית מטְראאָל".
כמובן שתמיד תוכלו להצליף לעצמכם עם המגבת בישבן רק כדאי שתקבלו לחלוחית בעיניים (את אפקט הלחלוחית בעיניים אפשר גם לקבל מחיבוק כלבים, מחיבוק עצים ומחיבוק עצמי).
אני אישית מאד עייף.. אני נשכב על המגבת שלי, כל מגבת באשר היא, בכל מקום שאני בוחר ואני פשוט רוצה לעצום עיניים ולישון.
הספר אינו מיועד לסקפטיים, לחסרי ההומור והסרקזם.
נוח בשלום ארתור דנט, ארצי אחרון בחלל...
אני מתגעגע למייג'ור תום שנינטש מאחור בכותנת משוגעים – מזמן לא מייצרים מוזיקה כזאת.
תמסרו ד"ש לדולפינים וזכרו שכל אדם הנוסע בטרמפים לאורכה ולרוחבה של הגלקסיה, מסתפק במועט, מבקר בפרבריה, נאבק לנוכח סיכויים אפסיים, מנצח ועם זאת יודע היכן המגבת שלו, הוא בבירור אדם שאין לזלזל בו.
היו שלום ותודה על פאי פקאן

לפני 5 שנים•ישי
בלב הים

בלב הים

נתנאל פילבריק

"בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן וְאָמַר לוֹ:
רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵן וְכָל מָה שֶׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תַּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
ביום חמישי ה – 12 באוגוסט 1819 הרימה עוגן ציידת הלוויתנים אסקס ויצאה מנמל הבית שלה באי ננטאקט לכיוון כף הורן והאוקיאנוס השקט בדרכה לקטול ראשתנים.
ב – 20 בנובמבר 1820 הוטבעה האסקס על ידי ראשתן ענק וכך החל מסע ההישרדות של עשרים אנשי הצוות בחזרה לציוויליזציה.
כדאי להבין את סיפורם של אנשי צוות האסקס צריך להכיר את הרקע להשתלשלות האירועים והסופר נתנאל פילבריק חושף בפני הקוראים מבלי להסתיר פרט.
אנשי ננטאקט נמנו ברובם על עדת הקוויקרים, קהילה נוצרית שדגלה בשלום ובאי אלימות אבל זה לא הפריע לה, בביקורתו הגלויה של פיבריק, לצבור ממון כאוות נפשה ולהיות חבורת רוצחים פציפיסטיים שעשתה את ממונה משפיכת דמם של לווייתנים בים הפתוח, וננטאקט הופכת להיות בירת ציידי הלוויתנים.
דומה שאזרחי ננטאקט עשו דין לעצמם ופרשו את פסוקי התנך כסוג של שליחות מאלוהים עצמו שהתיר להם לצוד ולהשמיד את אוכלוסיית הלוויתנים בעולם, ולשם מה? לעשיית שמן.. ומצד שני מי בכלל חשב על מודעות ושמירת החי והצומח בכדור הארץ ועובדה שגם מאתיים שנה מאוחר יותר, אנשים בעלי ממון צדים חיות בר באפריקה וכורתים עצים בדרום אמריקה. האם מי מכם הקוראים זוכר או יודע שעד תחילת המאה העשרים עוד הסתובבו דובים סורים חומים במורדות החרמון ושתנינים שרצו בנחלי חדרה? ומה עם אזנית הנגב? ועם פרס? והנמרים? את כולם הכחדנו בשם הקדמה והטכנולוגיה וזכותנו הטבעית עם תוקף דתי לשלוט בעולם ולמלוך בעולם החי וזה לא המקום (אולי בביקורת ספרים אחרת) לדון בצייד שכל תכליתו הוא ספורט בלבד.
לפני מספר שנים הייתי באנטרטיקה, במסגרת טיול אישי, וכפי שהגבתי באחת הביקורות שנכתבו על מובי דיק של הרמן מלוויל (וגם אליו נשוב בהמשך) הגעתי למפרץ בו נהגו ציידי הלוויתנים להביא את צידתם ובדודי ענק מנחושת היו מבשלים את שומן הלוויתנים והופכים אותם לשמן.
חוץ מחווית השחייה במים הקרים קרח ומהלילה הלבן הנצחי, אני זוכר בעיקר את אותם דודי ענק וסולד מהמחשבות שהם אלו שמשו את התעשייה שהכחידה כמעט את אוכלוסיית היונקים העצומה שחיה על פני כדור ארץ.
בתקופה שאסקס וחברותיה שטו במימי האוקיאנוסים ועסקו בטבח, היו הלוויתנים הניצודים מובאים לסיפוני האוניות ושם היו נחתכים ושומנם היה מבושל בדודים עד הפיכתו לשמן שהיה נאגר בחביות ענק.
מפגש אמוציונלי עם לוויתן ראשתן שש אלי קרב, שחש לסייע ללהקה שלו שאנשי אסקס היו עסוקים בצידתם, הוביל ריסוקה והטבעתה של האסקס.
אנשי הצוות ששרדו את האירוע נאלצו במסע שארך מעל תשעים יום, עם מנות מזון ומים קצובות ומכשירי ניווט דלים על גבי סירות רעועות למצוא את דרכם באוקיאנוס הפתוח ובתחינה שיגיעו ליבשת מאוכלסת או שיאספו במדבר האינסופי של מים על ידי ספינה תועה.
במהלך הצגת סיפור הישרדותם המזוויע של הצוות שכלל מוות וקניבליזם משולב עדויות וסיפורים של מסעות הישרדות אחרים – רואים שפילבריק עשה עבודת מחקר היסטורית ואנתרופולוגית רצינית, ומצא טיעונים מוסריים שיצדיקו את הישרדותם של אנשי צוות אסקס גם במחיר של איבוד צלם אדם ואיבוד הנפש.
כשקראתי את הספר חשבתי על מסעו לקוטב של שקלטון על גבי האונייה אנדיורס (עליו כתבתי ביקורת בעבר) שהפך למסע הישרדות קשה אבל עם תוצאה חיובית ודומה שפילבריק חשב כמוני מכיוון שהוא השווה במספר שורות את מסע ההישרדות האסקס למסעו של שקלטון אבל (ואני מצטט במילותי את פילבריק) בעוד ששקלטון יצא למסע בשביל האתגר והכבוד ולקח בחשבון שהישרדות וטרגדיה יהיו מנת חלקו, אנשי האסקס בסך הכול התפרנסו למחייתם והתרחיש בו ראשתן, שאמנם הוא יונק עצום בגודלו אבל עדין וביישן, יתקוף את ספינתם לא נלקח בחשבון..
סיפור טביעתה והישרדותה של האסקס היווה השראה להרמן מליוול שכותבו את מובי דיק וחלק מגיבורי המסע ששרדו באו לידי ביטוי בדמותו ובאופיו של אחאב, קברניט הפיקוויד ובוודאי בהתנהגותו של מובי דיק.
מאד נהניתי לקרוא את הספר; בחודשים האחרונים אני עובר תהליך של קריאת סיפורי מסעות שבאים לידי ביטוי בביקורות שכתבתי ופרסמתי באתר זה, ובצורה כזאת או אחרת הם קשורים ישירות אחד לשני, או מהווים השראה ו/או מודל להשוואה.
תהליכים פיזיולוגים שחוו שורדים בספרים אחרים שקראתי לדוגמא בספר 'עד קצה העולם' עזרו להבין יותר מה חוו שורדי וניצולי האסקס וחבל שלא הכרתי בשלב מוקדם בחיי שעת שחוויתי דבר משלי.

ואם שרדתם את הביקורת ויש לכם טעם של עוד אז מוזמנים ללחוץ על הלינק, להתרווח לאחור בכורסא ולהקשיב.
https://www.youtube.com/watch?v=Q0PtQVXKFg8

לפני 5 שנים•ישי
מסעות עם אתון בחבל סוון

מסעות עם אתון בחבל סוון

רוברט לואיס (לואי) סטיבנסון

בקיץ האחרון הייתי אמור לצעוד לאורכו של West Highland Way אשר בסקוטלנד. השביל שאורכו 152 ק"מ מאד פופולרי בקרב טיילים ממגוון גילים שונים ומידי שנה צועדים בו בקטגוריות שונות.
המסלול מתחיל צפונית לגלזגו ומסתיים בפורט ויליאם ובמהלכו עוברים הצועדים בו נופים הררים, אגמים, דרכים כפריות ישנות ובקיצור הרבה סקוטלנד.
לאורך המסלול מגיעים לנקודות לינה מסודרות, אכסניות, פונדקים ומקומות בהם אפשר לעצור ולהתרענן.
נערכתי מבעוד מועד למסע, שהיה אמור להיות מסע משפחתי; הזמנתי מקומות לינה לאורך המסלול, חידשתי ציוד טיולים והשלמתי מידע על הטרק וכולם היו מוכנים למעט מרפי שאותו לא טרחתי להזמין אבל הוא הגיע ללא הזמנה וכבונוס הביא חבר טוב שלו ושמו קורונה..
לסקוטלנד לא טסנו....
את הטרק לא צעדנו....
מהקורונה לא נפטרנו...
כמאה ועשרים שנה מוקדם יותר הגיע רוברט לואיס סטיבנסון הסקוטי לתחתית החבית של מפח הנפש ומצב רוחו לגבי כיצד חייו האישיים התנהלו דאז: חייו המקצועיים כעורך דין כשלו, הוא אכזב את משפחתו בדפוס חייו האתאיסטי ואהובתו הנשואה נטשה אותו וחזרה לארה"ב. הוא מחליט לשוטט, ללא מטרה וללא יעד כראוי לאדם הצועד בעקבות גורלו ולערוך מסע בן 12 ימים בחבל ארץ פראי ששמו סוואן בדרומה של צרפת.
הוא מייצר לעצמו ציוד טיולים כששיאו הוא יצירת שק שינה – כפי הנראה התיעוד הספרותי הראשון של שק שינה ורוכש לעצמו אתון, בה עוד נדון במהלך הסקירה, ששמה הוא מודסטין והוא יוצא לדרך.
לא הלאה רבות בעניין זה רק אכתוב שלדעתי האישית סטיבנסון הוא מטייל לא שגרתי: מצד אחד הוא לא מפסיק לרטון ולקטר בכתיבתו לאורך המסלול: המסלול הקשה ולא
נגיש, על האתון העקשנית, על מזג האוויר, על המקומיים הכפריים שמלגלגים ומשחקים בו, על איכות הפונדקים בהם הוא לן לאורך המסלול. פולני לא קטן או סקוטי רתחן..
ומצד שני הוא משקף בכתיבתו את המציאות של נופים פראיים וקשים לצעידה אבל בתוליים ביופיים, אוכלוסייה כפרית גסה ומפולגת בין מיעוט קתולי אליטיסטי ומלוכני - פרק שלם הוא מקדיש לניסיונם של קתולים חוזרים בתשובה להטביל אותו, כמעט בכוח במנזר בו הוא מתארח, לקתוליות כי סטיבנסון הוא פרוטסטנטי, לבין רוב פרוטסטנטי וקנאי לעצמו ולאדמה שלו. הוא אינו יכול להמנע מהשוואה בין עמק הסוון ותושביו המפולגים דתית לבין יושביה ומסלוליה של סקוטלנד ולדעתי האישית אם הוא היה טורח לעשות את מסעו ורשמיו בסקוטלנד אז הרווח שלנו כקוראים ושלו כטייל היה כפול ומכופל.
חלקים נכבדים מקדיש סטיבנסון לעימותיו התמידיים עם מודסטין האתון, סובבת אותו, מתנגדת לו ומביאה אותו למצב שהוא נאלץ לכפות את עמדתו עליה בכוח הזרוע עד שכל פעיל ופעילה מארגוני צער בעלי חיים היו מגלגלים את אישוניהם וסופקים ידיים.
בעוד שסופרים ישראליים כמו נחום גוטמן ואפילו מאיר שלו לקחו את דמות החמור ובנו סביבו סביבה בידורית וציורית (גוטמן 'בשביל קליפות התפוזים' ו'מעשה בחמור שכולו תכלת' ומאיר שלו ב'רומן רוסי') המושכת את לב הקוראים חיפש סטיבנסון להטיל דופי בלב אמתו לאורך המסע עד ההשלמה, ההכנעה והחרטה בסופו של המסע.
הוא אינו מבין שהמסע שלו עם מודסטין הוא מבחן להתמודדותו עם תלאות וקשיים ובעיקר עם עצמו (פרשנות של עצמי) ורק בסוף ההכנעה והסליחה שלו בסוף המסע היא זאת שמחזירה שקט לעצמו ואפילו לגעגוע ובכי כי ההשלמה היא השלמה עם עצמו.
אני די מעריך את סטיבנסון שבמשך 12 יום צועד מעל 250 ק"מ בדרך לא דרך, חולני, עם ציוד בסיסי, ללא נעלי טרקים עם סוליות ויברם או מדרסים ו/או בגדים מנדפי זיעה כי הוא עומד באתגר בכבוד ומסיים את המסע - הרבה טיילים בני דורנו, מנוסים, מצוידים היטב במיטב הציוד המהפכני והטכנולוגי, מרימים ידיים כי קצת קשה, קצת חם, קצת כואב.
אסיים בהתייחסות לכריכת הספר באיורו של וולטר קריין ממהדורת הספר בשנת 1916 ובו ניתן לראות את השתלשלות עלילת הסיפור כשגיבוריו הראשיים של האיור הם סטיבנסון ומודסטין: סטיבנסון ומודסטין לנים ורועים באחו בצל עצי ערמונים (העצים הבולטים בעמק הסוון) וסטיבנסון בתוך שק השינה המפורסם, סטיבנסון גוער במודסטין במעלה גבעה כשהיא פוחזת וצועדת לאן שהיא רוצה, סטיבנסון מתארח בפונדק, סטיבנסון עובר 'שטיפת מוח' מצד שני חוזרים בתשובה קתולים, סטיבנסון ומודסטין ברום גבעה לאור זריחת השמש. למי שמצפה לקרוא את סטיבנסון של 'אי המטמון' או 'החטוף' נכונה אכזבה כי זה אמנם אותו סופר אבל לא אותה הכתיבה או הדמיון ולעומת זאת למי שמחפש לקרוא ספר מסעות בסגנון 'מסעות בארץ הקודש' של מרק טווין ולחוות את צרפת הפראית של סוף המאה ה - 19 נכונה לו הנאה מרבית.

לפני 5 שנים•ישי
WILD

WILD

שריל סטרייד

התאהבתי בשריל סטרייד; כמעט פגשתי אותה בארה"ב לפני 25 שנה, אבל רק כמעט. כשהיא חיה את העתיד אני חוויתי את ההווה ושלוש שנים הפרידו ביננו על מנת שנפגש, נתאהב ונחייה לנצח.
בפועל נפגשנו רק עכשיו באופן חד צדדי לחלוטין, מפגש סוער שארך קצת פחות משבוע ובמהלכו אני תרתי וחקרתי כל קפל ונפתול ששריל תיארה ב – WILD 'מסע רגלי לגילוי עצמי', צעדתי עמה במרעולים ובשבילים של שביל הרכס הפסיפי במסע לגילוי עצמי והעלייה מתחתית ביב השופכין אליה צנחה ללא חבל מאבטח...
עצור! נתחיל מההתחלה ונעשה קצת סדר בפרטים הקטנים: שריל, בחורה אמריקאית בשנות העשרים לחייה שחייה היו על הקרשים מחליטה ברגע ספונטני ומתוכנן לצאת למסע לאורך שביל חוצה ארה"ב לאורך 1700 ק"מ – לצורה ההשוואה אורכו של שביל ישראל הוא 1000 ק"מ למעט מספר מקטעים לא קלים ומבודדים השביל די נושק לציוויליזציה. לעומתו, בשביל הרכס אתה בעיקר מתמודד לבד עם איתני הטבע והממשק עם הציוויליזציה הוא לעיתים רחוקות.
שריל יוצאת לטיול כשהיא עושה, כמעט, את כל הטעויות האפשריות: התיק שלה גדול מידי וכבד מידי, היא סוחבת הרבה ציוד עודף ובעיקר שריל יוצאת לטיול לא מוכנה גופנית אבל לבחורה הזאת יש מאגר מוטיבציה עצום! לבחורה הזאת יש ביציות של פרה! לבחורה הזאת יש אמירה מאד בולטת לאורך כל המסלול והיא: אני כאן כדאי להישאר ולסיים את המסע עד הסוף!
אני התאהבתי בשריל, קראתי אותה ללא הפסקה ובכל רגע פנוי הסנפתי אותה כמו נרקומן ורציתי לנשום אותה בחלומות.
כשהיא סיפרה על המכות נפשיות שהיא ספגה בחיים רציתי לעטוף אותה ולחבק אותה כמו מלאך שומר עם כנפיים ולהגיד לה שהכול יסתדר ומחר יום חדש. כשהיא התחילה להשתולל ולבגוד בבעלה רציתי לעצום עיניים, כמו ילד קטן, ולדלג כי הבגידה הייתה לא רק בבעלה, הבגידה הייתה גם בי כקורא.
כשהיא קיללה ובכתה וכאבה לאורך כל המסלול כי היא יצאה לא מוכנה וחשבה שהכול יסתדר ויהיה בסדר הזדהיתי אתה ורציתי להגיד לה שגם אני מכיר, קצת, את התחושה לצאת לא מוכן לטיולים ואתגרים ולהבין באיזה שהוא שלב שקצת הסתבכת.

“I know it’s hell, I know it’s helpless
But it feels like heaven is waiting for us
I know it’s hard, to feel so heartless
(But I know that heaven is waiting for us” (LIV – HEAVEN

כששריל יצאה למסעה הארוך בשנת 1995, אני קראתי במוסף סוף שבוע של מעריב (ואולי זה היה ידיעות אחרונות?) כתבה על שביל חצי פיראטי שרק המטיילים אמיתים עושים אותו בארץ; קוראים לו 'שביל ישראל'... בכתבה בעיתון, על פני עמוד אחד, היה תיאור דרך מעורפל ומפה מצוירת (?!) ועל סמך זה החלטתי שאני עושה את שביל ישראל..
בתמימותי האמנתי שאצליח לעשות את השביל בשבועיים!! (בשלב הראשוני של השביל הוא היה 800 קילומטר) וחשבתי שאסתדר. ארגנתי את התיק הצבאי שלי תוצרת חגור, גריקן 5 ליטר, נעלי הייטק (כבר אז הפנמתי שעם נעלי פלדיום לא אגיע רחוק) ויאללה לדרך – הייתה לי 'רגילה' ארוכה מהצבא.
בתום 5 ימי הליכה מאד מאומצים מגשר הצינורות, ליד קיבוץ דן, הגעתי להר תבור ואז הבנתי שאני ממש לא ערוך לשביל ישראל ובזה הסתיים, דאז, הרומן שלי עם השביל...
בניגוד אלי, שהייתה לי הפריבילגיה לעצור ולחתוך מהמסלול חזרה לחיים שלי, שריל מחליטה לא לוותר ולהמשיך והיא ממשיכה ובדרך פוגשת מטיילים ומטיילות שכבר יודעים עליה ושמה הולך לפניה, אבל אנחנו משיקים שריל ואני.
למרות שהיא יכלה לחבור למטיילים אחרים ולהקל על עצמה נפשית היא בוחרת במודע להמשיך לבד, בקצב שלה עם המחשבות שלה, כמוני; אף פעם לא חשתי את הצורך בצעירותי לטייל עם מטיילים אחרים ובפרט ישראלים. תמיד הרגשתי שלטייל עם ישראלים זה כמו בטיול חקירות, המשך ישיר לשירות הצבאי: איפה שרתת? היית בשטחים? היית בלבנון? אתה מכיר את ההוא? אתה מכיר את ההיא? וכל הזמן סיפורי 'גבורה' כאילו צריכים להוכיח משהו לעצמנו ולכל העולם החל מהצבא וכלה בסמים שעשנו בכל מיני גסטהאוסים זולים. תמיד בחרתי לטייל לבד, במחשבות שלי, בקצב שלי. מידי פעם נהניתי לחבור למטייל או מטיילת זרים, לחוות את ביחד של יומיים ואולי שבוע ואז להמשיך בדרכי. ללא מחויבות וללא אחראיות.
כיום נרגעתי, איני נוטה לקחת סיכונים מיותרים בטיולים הרגליים שאני עורך. אני נהנה לטייל עם ילדי וגם עם אחרים ואני מביט הרבה מהצד על 'השביליסטים' של שביל ישראל. בעבר פגשתי אותם הרבה במרכז וכיום אני פוגש אותם הרבה בדרום, גם כאיש מקצוע וגם כמחלץ והמציאות שונה:
הם פחות מוחצנים, יותר מתוכננים, הכול מדוקדק, לא נוטלים סיכונים מיותרים. אני רואה בעיקר אותן , את השביליסטיות המדהימות, מטיילות לבד ואולי עם עוד חבר וחברה אבל הן נחושות, הן מובילות, הן בעלות ביטחון עצמי והן יודעות מה הן רוצות. הן לא צריכות ולא חייבות להוכיח דבר לאף אחד כי מזמן הן כבשו את העולם.

הספר מרתק, נעשה בעקבותיו סרט בכיכובה של ריס וית'רספון שטרם ראיתי, אבל אראה בוודאות.
https://www.youtube.com/watch?v=EeHJ1hqnZ_8
לחייך שריל סטרייד, פעם הבאה כשאת יוצאת למשהו כזה תקראי לי ואני אהיה לצדך כל הדרך. לא אדבר, לא אתן עצות, רק אהיה שם לצדך מלכת הפק"ט ואקשיב.

לפני 5 שנים•ישי
עד קצה העולם

עד קצה העולם

ג'ון קראקאוור

מספר חודשים לפני שהשתחררתי מהצבא, אי שם בשנות התשעים, פגשתי חייל מילואים שסיפר לי על הרפתקאותיו באלסקה. עד אז הרבה לא ידעתי והתעניינתי באלסקה אבל סיפוריו על עבודה בספינות דגים ונופים בתוליים שבו את דמיוני, ומכיוון שמועד שחרורי התקרב והגעתי למסקנה שהרומן שלי עם צהל הסתיים ושעלי לעזוב ולברוח מהר ככל הניתן אז הרעיון להגיע לאלסקה ולהתמקם באיזה ערוץ שופע במים, שם אוכל לשבת כל היום ולדוג דגים ולשחרר אותם בחזרה לנהר, קרם עור וגידים בקצב מסחרר.
הייתי שחוק אחרי שירות ביחידות ביזאריות, שצהל לא ידע מה לעשות איתן אחרי שהוקמו מתוקף רעיון רומנטי כלשהו, והרעיון להמשיך ולשרת נגנז לאחר מפגש מתמשך עם קבוצת קצינים שהבינוניות והבירוקרטיות שאפיינה אותם שברה כל שורש מוטיבציה שהיה נטוע בי. התאהבות דרמתית, בה קיבלתי כאפה מטפורית גדולה לפנים מצד מושא אהבתי, שסירבה לחוש כמוני, גמרה אותי גופנית ונפשית ולא נותרה בי סיבה ממשית להישאר בארץ.
בעידן ,טרום אינטרנט, האפשרות לבנות מסלול טיול התבססה על מידע ששאבת מסיפורים או קראתי בעיתונים וספרים וכך מיד עם שחרורי אצתי ורכשתי ציוד בחנות טיולים מפורסמת שאיש מילואים אחר המליץ לי עליה (הוא רק שכח לציין שהוא אחד הבעלים וכמובן שהנחה לא קיבלתי ממנו אבל דאז אותה חנות, שמאז הפכה לאימפריה גם באינטרנט, הייתה האפשרות הכי טובה לרכישת ציוד ושאיבת מידע בהרצאות ופתקים על שותפים פוטנציאליים לטיולים), רכשתי כרטיס מסביב לעולם ושבועיים אחרי השחרור הרשמי הייתי כבר על מטוס סילון גדול בדרכי למצוא מזור למחשבות שאפפו אותי.
11 חודשים מאוחר יותר אני בקנדה, המקום הכי צפוני שבינתיים הגעתי אליו בטיול חובק עולם; אני רגוע יותר, פייסן, נושם ואפילו הכרתי מישהי שגרמה קצת לפרוח. דברים שהטרידו אותי בעת שעזבתי נראו לי פאסה וכבר לא רלוונטיים, המדינה התקדמה והמשיכה לחוות דברים ואני, שהתנתקתי במשך מספר חודשים רב ופתאום חזרתי לציוויליזציה, הרגשתי תחושת החמצה.
אלסקה ודרום אמריקה (אליה תכננתי להגיע אחרי אלסקה) פתאום נראו לי כבר לא רלוונטיות ואפילו לא מעניינות והרגשתי שמטה הנדודים שלי נשחק ואפשר לחזור בריא בראש לארץ ואולי אפילו להתפתח, אז חזרתי.
על כריס מקנלדס שמעתי לראשונה לפני מספר שנים. איני זוכר באיזו סיטואציה, אולי שמעתי מישהו מספר על הסרט into the wild שנעשה אודותיו ואולי שמעתי את אדי וודר שר את אחד השירים מפסקול הסרט, שהוא כתב, ברדיו. אני כן זוכר שברגע ששמעתי את הסיפור מיד נשביתי והסתקרנתי לדעת עליו יותר; צעיר אמריקאי שיוצא להתבודד באלסקה ולהתמודד מול איתני הטבע, מוצא אוטובוס תלמידים ישן ונטוש ושם מבלה תקופה מסוימת עד סופו הטרגי. מותו של מקנלדס אינו סוד כמוס וסיפורו מאד ידוע בארה"ב ובקרב קהילת המטיילים הנוודים והשורדים למיניהן בחבלי הארץ הפראיים של ארה"ב ולכן אין כאן ספויילר עבור הקוראים. הקורא את הספר או צופה בסרט ידוע מהתחלה כי מקנלדס נמצא מת באוטובוס הנטוש מספר חודשים לאחר שנצפה נכנס לפארק דנלי, למרגלות רכס אלסקה הפראי. סיפור מותו הטרגי אינו ארוך במיוחד והוא חלק קטן מהסיפור המקיף אודות אותו צעיר אידאליסטי שדבר לא חסר לו אבל הוא פיתח זהות ואידיאולוגיה לחוות את הכול נטול דבר. והוא חווה דברים מדהימים בפרק זמן של שנתיים בהם מחק את עברו, ויתר על כל דבר חומרני ושוטט ברחבי ארה"ב ב'אודיסיאה' הפרטית שלו.
כריס פוגש אנשים שונים ומשונים, עובד בכל מיני מקומות וחי כנווד אבל הקו העיקרי שמאפיין את כריס לאורך כל הסיפור הוא תחושת הרגש העזה שאנשים מפתחים כלפיו וכיצד הוא שובה בתמימותו וטוב ליבו את לב האנשים שפגשו אותו ומוכנים לתת לו ציוד וכסף ואפילו לאמץ אותו ובלבד שיישאר בחייהם וימשיך להאיר אותם אופיו.
את הסרט לראשונה ראיתי לפני מספר חודשים ורק לאחר סיימתי לצפות וקראתי אודותיו הבנתי שהסרט מבוסס על ספר שנכתב אודות כריס ולאחרונה סיימתי לקרוא אותו 'עד קצה העולם' מאת ג'ון קראקאוור.
האמת? הספר ביחס לסרט טיפה מאכזב: הסרט מתמקד רק בכריס ובחוויותיו וישנם צילומי נוף מרהיבים והשחקן שגילם את כריס, אמיל הירש, עשה עבודה מצוינת לטעמי. הספר, לעומת זאת, מכיל הרבה פרשנות של הסופר ג'ון קראקאוור למעשיו של כריס בלי שהכיר אותו פיזית והוא ניזון רק מתחקיר שעשה אודותיו ומסיפורים של אנשים שפגשו אותו או קטעי רשמים ומכתבים שכתב, השוואות של כריס לטיולי בדד של מטיילים אחרים ,כולל הסופר עצמו. בעיקר קיבלתי את התחושה שהסופר ניסה באמצעות הספר לכפר על עוול שהוא עשה, לא במתכוון, לכריס.
כריס נמצא מת באוטובוס בחודש ספטמבר 1992 ע"י מספר קבוצות מטיילים/ציידים שנקלעו אקראית ובו זמנית לאוטובוס. הסיפור אודות מותו פורסם ככתבה בעיתון ע"י קראקאוור בהיותו כתב ובעקבות פרסום הכתבה וגל התגובות שהגיעו בעקבותיה הצליחו רשויות החוק בארה"ב לזהות את כריס ולהביא לידי משפחתו את הידיעה אודות גילויו (כריס הוגדר ע"י משפחתו כנעדר במשך שנתיים מכיוון שניתק כל קשר עימם ויצא לטיולו מבלי להודיע לאף אחד). גל תגובות נוסף מצד רבים מתושבי אלסקה תקף את כריס והתנהגותו שהצטיירה כיהירות וחוצפה לצאת ולהתמודד מול איתני הטבע בציוד לא הולם ובחוסר ניסיון. קראקוור חש אשמה על כיצד הצטייר כריס בעיני הקוראים בכתבה שפרסם ועל כן עשה מחקר מקיף יותר על מנת להציג את סיפורו האמתי של כריס ובמסקנותיו בספר הוא מצליח לשפוך אור על התנהגותו של כריס והאם היה מוכן או לא לטיול באלסקה.
הסרט לא דן בזה, הסרט עוסק נטו בתלאותיו של כריס ושיטוטיו ברחבי ארה"ב ואלסקה, מציג לנו נופים מטריפים (הסרט הצית בי מחדש את הרצון להגיע לאלסקה) ותוסיפו את פסקול הסרט המשובח שנכתב ע"י אדי וודר מפרל ג'ם (הבחור הזה הוא כמו בקבוק יין מהר הנגב, משתבח עם השנים).
לאחרונה קראתי ששירות הפארקים הלאומיים בארה"ב העבירו את האוטובוס הנטוש מפארק דנלי לאחר שהפך למוקד משיכה של מטיילים ומתבודדים ששמעו על סיפורו של כריס וחלקם הרב נקלעו למצוקה ונזקקו לחילוץ ואף מתו.
אני בוחר לסיים את הביקורת דווקא בשיר שמבוצע על ידי בוב דילן וגוני קאש; למרות שהשיר אינו נכלל בפסקול הסרט והפסקול די משובח בעיני, כפי שכתבתי, אני מרגיש שהשיר הזה, המילים שלו ובעיקר הלחן מתאימים טוב יותר.
https://www.youtube.com/watch?v=Je4Eg77YSSA
לזכר כריסטופר מקנלדס נוח בשלום על משכבך..

לפני 5 שנים•ישי

ביקורות נוספות על "החטוף (וולט דיסני)"

החטוף (וולט דיסני)

החטוף (וולט דיסני)

רוברט לואיס (לואי) סטיבנסון

עלילת ספר ההרפתקאות "החטוף" מאת רוברט לואיס סטיבנסון (הוצאת מסדה, 1970) מתרחשת בסקוטלנד של המאה ה-18. סטיבנסון, אשר נעשה סופר מצליח בגיל 33 עם הצלחת ספרו המופתי "אי המטמון" (אולי ספר ההרפתקאות הטוב ביותר שנכתב), זכר כיצד בעוד נער צעיר סיפרה לו אמו את "קורותיו של בן-משפחתה דויד בלפור, שנחטף בשנת 1751 על מנת להימכר ממכרת עבד, וכל אשר עבר עליו באי השומם ובארץ ההרים" (עמוד 6), והחליט כי מדובר בסיפור מופלא שיש להעלותו על הכתב.

הרקע לסיפור הוא המרידה היעקוביטית ב-1745 שבמהלכה כמעט והודח מכסאו מלך בריטניה ג'ורג' השני לטובת הטוען לכתר מבית סטיוארט הנסיך צ'ארלס אדוארד סטיוארט המוכר גם בכינוי "הנסיך היפה צ'ארלי". צ'ארלס היה בנו של ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, "הטוען לכתר הזקן" ונכדו של של ג'יימס השני שהודח מכס המלוכה האנגלי בזמן "המהפכה המהוללת" בשנת 1688. מרידה יעקוביטית זו, שנתמכה על ידי סקוטים הגרים בהרים, הגיעה לשיאה בקרב קלודן,ב-16 באפריל 1746, בו השמידו כוחות הנובר בהנהגת הגנרל ויליאם אוגסטוס, הדוכס מקמברלנד ובנו של המלך ג'ורג', את כוחות המורדים ושמו קץ לתביעות בית סטיוארט לכתר האנגלי. היה זה הקרב האחרון בו לחמו כוחות יבשתיים באי הבריטי. הנסיך צ'ארלס נאלץ לנוס על נפשו כשהוא מחופש לאישה ומצא מקלט תחת חסות מלך צרפת. אולם גם לאחר התבוסה נותרו סקוטים רבים שהחשיבו עצמם כנתינים נאמנים של "הנסיך היפה צ'ארלי".

עלילת הספר נפתחת עם מות הוריו של דיויד בלפור הצעיר, המגלה לתדהמתו כי אביו הוא נצר למשפחת בלפור משאו. בהגיעו לאחוזת המשפחה הוא פוגש בדודו, אבנעזר, שהינו, כמקובל בעלילות שכאלה, קמצן מרושע הזומם להיפטר מדויד הצעיר, ואולי אף להרגו. עד מהרה הוא מסדיר את חטיפתו של דיויד בידי צוות ספנים. הללו מפליגים מנמל אדינבורו בספינתם, כשעל סיפונה דיויד הצעיר אזוק ומעולף. במהלך ההפלגה הופך דויד לנער הסיפון ולעד לרציחת אחד מאנשי הצוות בידי מר שואן, רב המלחים. דיויד, שהבין כי מודבר בצוות של מלחים אכזריים מוצא בעל ברית לא צפוי באורח שבאחד הלילות מצטרף להפלגה. רחב כתפיים, נמוך קומה, ולבוש במדי הצבא הצרפתי, אלאן בראק סטוארט הוא בדיוק האיש שהיה נחוץ לדויד הצעיר.

דויד מגלה שהצוות מתכנן לרצוח את אלאן ומגלה לו זאת. השניים מתבצרים באחד מתאי האונייה והודפים את מתקפות הצוות תאב הבצע. "אלאן עמד כמו קודם, אלא שחרבו היתה נוטפת דם עד לניצב, והוא עצמו היה כה גאה בניצחונותיו עד שקומתו היתה זקופה ביותר והוא נראה כבלתי מנוצח. לפניו על הרצפה היה מר שואן על ארבעותיו והדם פורץ מפיו, והוא הל ושקע ופניו לבנות עד לידי זוועה. מישהו משך אותו בעקבי רגליו וגררו מתו התא. אני סבור שהוא מת בעת הגרירה" (עמוד 66).

לאחר הקרב מספר אלאן לדיויד את קורותיו. אביו, שהיה סייף אומן והנחיל לו את רזי השליטה בחרב, היה חסר כל חוש לעסקים ו""השאיר לי את מכנסי לכסות את מערומי ומעט מאוד חפצים אחרים. לכן התגייסתי."
"מה? אתה היית בצבא האנגלי?"
"עלי להודות בכך", אמר אלאן". (עמוד 75). אלאן, כך נתברר, הוא משרתו של הנסיך צ'ארלס הגולה בצרפת. עליו לשוב לסקוטלנד מדי שנה, סיפר לדיויד, גם "למען בני-השבט הצעירים שיש לחנכם במסורת השבט ולהורותם את תורת החרב. מלב זאת נותנים לי יושבי אדמותיו של מנהיגנו את דמי-החכירה גם בשביל המנהיג, אם מתוך אהבה ואם במעט לחץ. כן דיויד, אני הוא היד הנושאת כספים אלה בחזרה אל המנהיג" (עמוד 76).

השניים מצליחים להימלט מן הספינה לסקוטלנד אולם שם עליהם לפלס דרכם ביחד לנמל אדינבורו, הן בכדי להתעמת עם דודו הרשע של דיויד והן בכדי למצוא לאלאן דרך להגיע עם כספי המיסים לצרפת, שם ממתי להם אדונו הנסיך צ'ארלס. בדרך יסתבכו השניים עם עם פרשת רצח מסתורית ועם חיילי הצבא הבריטי.

לספר הגעתי בעקבות מיניסדרה מוצלחת בערו הולמארק. סטיבנסון הוא ספור מחונן אולם דומה שהפעם כתב עלילה רזה מדי והתסריטאים שעיבדו אותה לקולנוע עשו טוב יותר. אפשר לא חובה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פרל