ספרון מעניין ומאיר עיניים.
ספרון זה הוא למעשה סיכום של שלוש הרצאות שנשא ק.ס לואיס בפני קהל מאזינים. את לואיס אנחנו מכירים בעיקר כמחברם של "האריה המכשפה וארון הבגדים", אך מסתבר שהוא היה גם אינטלקטואל פעיל ואיש אקדמיה פורה.
הספרון יצא בהוצאת שלם הנהדרת. התרגום של להד לזר בהיר ומאפשר קריאה שוטפת וההקדמה מאת אסף שגיב מציגה את עיקרי טיעוניו של לואיס באופן סדור, מאפשרת מבט רחב יותר על דמותו כיוצר וכהוגה, ומבהירה את ההקשר האינטלקטואלי בו נאמרו דבריו.
הטקסט עצמו מעניין ודי תמציתי. אהבתי שזהו ספר הגותי אך נטול טרמינולוגיה פילוסופית מקצועית.
מצאתי שהקביעות שבו מעניינות וכובשות יותר מן הנימוקים.
לואיס טוען כי בעולם יש מטען ערכי אובייקטיבי שיש להכיר בו. הוא שואל מושג מן הפילוסופיה הסינית בשביל לתת שם למטען הזה ומכנה אותו "הטאו". מטען זה נטוע בעבר וכל התקדמות מוסרית היא מעין הבנה מחודשת ועמוקה יותר שלו. כמו כן, לואיס טוען כי חינוך צריך להיעשות מתוך הפנמה והערכה של עולם ערכי זה.
לואיס יוצא כנגד גישות של מטריאליזם קיצוני.
גישות אלו, שואפות לשחרור האדם לכאורה. אך לטענת לואיס, יובילו לשעבודו העמוק יותר.
הוא מתמקד בביקורת על ספר לימוד לספרות משנות הארבעים בבריטניה, שאיננו עוסק כלל בספרות אלא בביקורת של שיפוט ערכי מוטעה לכאורה.
בספר זה טוענים המחברים כי כל אמירה אתית, כל שיפוט ערכי, הם למעשה ביטוי לסובייקטיביות של הטוען. כך למשל, הם טוענים כי כאשר אדם מחליט כי מפל המים הוא "נשגב" הוא רק משליך את התחושה המתחוללת בו לנוכח המפל על המפל עצמו.
אין ערכיות ב"טבע". הכל נטול ערך והאדם לכאורה טוען את הדברים בערכו העצמי. לכאורה זוהי עמדה משחררת. אך לואיס מראה כיצד היא מרוקנת את המציאות מן הפליאה שבה, ואת האדם מיראת הכבוד לדברים ובסופו של דבר גם לעצמו.
טענתו היא שבעולם ישנם ערכים מסוימים שיש לכבד. ערכים שנמצאים בעולם במנותק ממבטו של האדם. האדם הוא רק זה שיוכל לזהות אותם.
כמו כן, הוא טוען כי חינוך נכון הוא ניסיונו של מי שחווה את הערכים הללו להשפיע על הדורות הבאים. אותו אדם מחנך את חניכיו מתוך אהבה אל ערכים אלו, ונוטע בחניכים את היכולת לזהות ולאמץ אותם.
לטענתו, אין אפשרות לחנך לערכים כמו נאמנות, כבוד והקרבה עצמית למען האחר, מבלי לחוש הערכה עמוקה ואמיתית אליהם. הדימוי בו הוא בוחר הוא " יש ללמד כפי שציפור מלמדת את גוזליה לעוף". אדם המאמין בערכים הבסיסיים שבעולם, אותם מכנה לואיס "הטאו" הוא כציפור שעפה. הוא מבין שהם חיוניים לקיומו ושיש בהם משהו מופלא ויפה. הוא רוצה להעביר אותם לדור הבא לא רק בשביל להתגאות בכישוריו או להפגין את עוצמתו ועצמיותו, אלא בשביל היכולת שלהם להיות עצמאיים, לשרוד ולחיות חיים משגשגים - היינו מתוך אהבה הן לדורות הבאים והן למערכת הערכים אותו הוא מקנה.
לואיס משתייך למסורת רעיונית של "שמרנות", והוא מדובריה המעניינים והמשכנעים. ספר ראוי לקריאה למי שמתעניין בהגות.


















