הספר מכיל 11 סיפורים על ילדותה של הסופרת כעולה מעיראק ברמת גן של שנות החמישים. הסיפורים מתארים שלל דמוית מאותה תקופה - מבני משפחתה, דרך השכנות הרכלניות, בעלת המכולת האשכנזייה המתנשאת ועד המורה הגזען. וגנר מתארת אותם במוטו של הספר כ"רוחות רפאים". אותן רוחות של העולם הישן לא מעוררות געגוע: לא המורה שחושב שמאנשים כמוה ייצאו רק מוכרי בוטנים, לא השכנות מהמזרח שלא יכולות לקבל עצמאותה של אשה, לא האמונות הטפלות, לא הקולקטיביזם הכפוי ולא קודים תנ"כיים כלפי אונס. לא פלא שאותה ילדה חולמת אז על אמריקה, שם אף אחד לא מתעניין בך אבל גם לא מתערב בחייך.
איכויותיה של וגנר כמשוררת מתגלות גם הן בטקסט, בתיאורים העוצמתיים של ריחות ומראות שאינם עוד. הספר עוסק בעיקר בתיאור מציאות וזיכרונות (שלא ברור עד כמה כולם מדויקים) אך מלווה גם בביקורת המוכנסת בחטף מנקודת המבט של הכותבת בבגרותה ובילדותה,: השכנה שאמרה שהיא עושה מה שאלוהים אומר לה אך התכוונה שאלוהים עושה מה שהיא אומרת, חוסר היכולת להתמודד עם טיפשות מבוגרים, והקטע המוצלח בעיניי בספר, החבֵרה שהמורה מנסה להנחית עליה בכפייה ובתוך כך גם כפייה תרבותית. בבגרותה מבינה הכותבת שמה שהפריע לה הוא העדר האמת בחברות זו.
האמת הלא מצועצעת הזו היא הבסיס של הספר, ספר אותנטי שאמנם לא חף מביקורת אך גם לא שיפוטי ומבין שאלו האנשים שעיצבו את פניה של המדינה והשכונה, אנשים קשיי יום ולא פתוחים ללא מוכר. רק הלכלוך של הילדה-הכותבת, החוזר בסיפורים רבים וזוכה לביקורת מדמויות רבות, מורד בניקיון המאולץ והשמרני. אפשר לומר שנולד פולקלור

הספר מכיל 11 סיפורים על ילדותה של הסופרת כעולה מעיראק ברמת גן של שנות החמישים. הסיפורים מתארים שלל דמוית מאותה תקופה - מבני משפחתה, דרך השכנות הרכלניות, בעלת המכולת האשכנזייה המתנשאת ועד המורה הגזען. וגנר מתארת אותם במוטו של הספר כ"רוחות רפאים". אותן רוחות של העולם הישן לא מעוררות געגוע: לא המורה שחושב שמאנשים כמוה ייצאו רק מוכרי בוטנים, לא השכנות מהמזרח שלא יכולות לקבל עצמאותה של אשה, לא האמונות הטפלות, לא הקולקטיביזם הכפוי ולא קודים תנ"כיים כלפי אונס. לא פלא שאותה ילדה חולמת אז על אמריקה, שם אף אחד לא מתעניין בך אבל גם לא מתערב בחייך.
איכויותיה של וגנר כמשוררת מתגלות גם הן בטקסט, בתיאורים העוצמתיים של ריחות ומראות שאינם עוד. הספר עוסק בעיקר בתיאור מציאות וזיכרונות (שלא ברור עד כמה כולם מדויקים) אך מלווה גם בביקורת המוכנסת בחטף מנקודת המבט של הכותבת בבגרותה ובילדותה,: השכנה שאמרה שהיא עושה מה שאלוהים אומר לה אך התכוונה שאלוהים עושה מה שהיא אומרת, חוסר היכולת להתמודד עם טיפשות מבוגרים, והקטע המוצלח בעיניי בספר, החבֵרה שהמורה מנסה להנחית עליה בכפייה ובתוך כך גם כפייה תרבותית. בבגרותה מבינה הכותבת שמה שהפריע לה הוא העדר האמת בחברות זו.
האמת הלא מצועצעת הזו היא הבסיס של הספר, ספר אותנטי שאמנם לא חף מביקורת אך גם לא שיפוטי ומבין שאלו האנשים שעיצבו את פניה של המדינה והשכונה, אנשים קשיי יום ולא פתוחים ללא מוכר. רק הלכלוך של הילדה-הכותבת, החוזר בסיפורים רבים וזוכה לביקורת מדמויות רבות, מורד בניקיון המאולץ והשמרני. אפשר לומר שנולד פולקלור