האם אלה שאינם עוד, רוצים שאכתוב אותם?
אולי הם מעדיפים להישכח, כמו שנשכחו בחייהם.
עיתים הם מביטים בי בעין יפה כאומרים המשיכי.
עיתים הם שולחים יד מקברם, אוחזים בעט ואינם מניחים לה להמשיך ללכת הלאה.
אני רצה אחרי הזיכרונות, פותחת פשפש אל העבר ומביטה דרך וילון עכור שכוסה בקטראקט של זמן.
פעמים אני רואה ברור ופעמים הדמעות נכנסות אל האירועים ומכניסות בהם מעצמן.
חלק מן הדברים רחקו ממני וחלק נעשו, עם הזמן, קרובים אליי מתמיד. עיתים נדמה שהדברים אינם רוצים להיחבא וגם אינם רוצים שאבלוש אחריהם.
'אם תניחי אותנו לנפשנו, נשוב ונתגלה', כך הם אומרים.
אני עונה להם שאנחנו תקועים ביחד, עוד מימי בראשית.
אולי אלמד אותם לוותר וללכת ועלי השלכת של השכחה יכסו אותנו בכתום.

אני כותבת את שאני כותבת, כי לכל אחד מהדברים יש סיפור שעדיין לא נכתב.
בקשר לתוצאה, אינני יכולה לומר.
אניח למתים לשפוט.

שם הספר
הציפייה הצהובה של החרצית
שפת אם
למים אין צבע
דמעות בגודל החידקל