לאחר קריאת החלק הראשון של הספר, הוא נח על השידה זמן רב.
הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא כי השתכנעתי מהביקורות המבטיחות סוף טוב ולא צפוי.
עד החלק השלישי ניתן היה לקצר תיאורים ולפרט פחות.
הדמות של דיויד הזכירה לי את כריסטיאן גריי מ50 גוונים של אפור, והרגשתי שאני קוראת רומן נעורים זול.
החל מהחלק השלישי לא יכולתי להפסיק לקרוא.
הסוף בהחלט מפתיע ולא צפוי בנושא אדל ולואיז, אבל פתאום נכנס טוויסט נוסף לעלילה, כאן כבר חשבתי שזה מיותר, סתם גימיק של הסופר ודרך מטופשת לסיים את הספר.
הרעיון עצמו של הספר אכן מעניין ומקורי, אבל היה אפשר לסיים את הספר בצורה יותר אלגנטית (והרבה יותר מוצלחת) עד אדל ולואיז ולא להרחיק לכת בסיום שכזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
