משחקו של המלאך

אחרי חצי שנה של משבר קריאה, קוראת ספר-מפסיקה וכך חוזר חלילה, זה הספר הראשון שהצלחתי להיסחף אחריו ופשוט לקרוא בנעימים.
כמובן שקודמו "צילה של הרוח" מופלא וקסום וקשה לשחזר את הצלחתו, אך ספר זה אינו רחוק ממנו.
לוקח זמן להיסחף בקריאה אך שווה להמשיך. הסוף מותח מתמיד.
מכיל תיאורי אימה שהם ז'אנר חביב עליי.
כמובן שרכשתי את ההמשך, אסיר השמיים.
סדרה של ספרים שהם חובה בכל בית, במיוחד למי שאוהב מתח, פנטזיה וקצת אימה.

חשוב על מספר

ג'ון ורדון

ספר מתח לא טיפוסי, אך עם זאת לא חובה על המדף.
לדעתי הביקורות מהללות אותו יותר מדי.
הפתרונות מעניינים אך לא הופתעתי בפתרון ניחוש המספרים.
אהבתי את הסיום המרגש.

מאחורי עיניה

שרה פינבורו

לאחר קריאת החלק הראשון של הספר, הוא נח על השידה זמן רב.
הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא כי השתכנעתי מהביקורות המבטיחות סוף טוב ולא צפוי.
עד החלק השלישי ניתן היה לקצר תיאורים ולפרט פחות.
הדמות של דיויד הזכירה לי את כריסטיאן גריי מ50 גוונים של אפור, והרגשתי שאני קוראת רומן נעורים זול.
החל מהחלק השלישי לא יכולתי להפסיק לקרוא.
הסוף בהחלט מפתיע ולא צפוי בנושא אדל ולואיז, אבל פתאום נכנס טוויסט נוסף לעלילה, כאן כבר חשבתי שזה מיותר, סתם גימיק של הסופר ודרך מטופשת לסיים את הספר.
הרעיון עצמו של הספר אכן מעניין ומקורי, אבל היה אפשר לסיים את הספר בצורה יותר אלגנטית (והרבה יותר מוצלחת) עד אדל ולואיז ולא להרחיק לכת בסיום שכזה.

סוד הקסם היפני

מארי קונדו

ספר מה שנקרא, באופנה.
וזו הסיבה שקניתי אותו.
גל ההתלהבות סקרן אותי, האם מארי קונדו עלתה על משהו גאוני שיגרום לי להיות יותר מסודרת אחרי קריאת הספר?
העצות שלה נחמדות ויעילות, בעיקר העצה של להיפטר מחפצים שאין בהם צורך, לא לאגור, להתנתק רגשית.
עם זאת, ישנן גם עצות ללא שום היגיון (לא ברור כיצד מובילות לסדר) ועצות שהן קשות מאוד ליישום.
לדעתי מארי קונדו מוכשרת יותר בכתיבה מאשר בלעשות סדר, הצליחה למלא 118 עמ' ולגרום לי כמעט לסיים לקרוא את הספר.
דילגתי על העמודים האחרונים כי הרגשתי שהספר חוזר על עצמו ולא יחדש לי מעבר למה שכבר חידש.
גימיק נחמד ותו לא.

הזוג מהבית השכן

שרי לפניה

הזוג מהבית השכן מארגן מסיבה ומזמין אליה את הזוג שגר בבית הצמוד.
האישה מבקשת להשאיר את התינוקת בבית משום שמעוניינת במסיבה למבוגרים בלבד.
אם התינוקת מעט חוששת אך לבסוף משתכנעת מדברי בעלה ומשאירה את התינוקת בבית, לוקחת עמה אינטרקום לתינוק למסיבה ועושה הסכם עם בעלה שבכל חצי שעה אחד מהם ילך לבדוק מה קורה עם התינוקת.
הספר נפתח בצורה לא כל כך ריאלית (מי משאיר תינוקת בת חצי שנה לבדה?!), אך בהמשך הסיפור מרגיש מאוד סוראליסטי.
כשהאם חוזרת ב00:00 לבדוק מה קורה עם ביתה, התינוקת איננה. נחטפה.
כמו בספרי אגאטה כריסטי, גם כאן כולם נראים אשמים.
הבעל נראה אשם בגלל בעיותיו הכספיות.
האם נראית אשמה בשל מחלתה הנפשית ואירוע שקרה לה בעבר בתקופת התיכון.
האב נראה אשם משום ששונא את הבעל.
השכנה מהבית השכן נראית אשמה משום שאיננה מחבבת ילדים, אינה רוצה ילדים ומפלרטטת עם הבעל עד מצב של חשד לרומן.
קראתי את הספר בשקיקה, כתיבה נהדרת, ספר מתח אמיתי שיכול לעזור למי שנמצא במשבר קריאה.
הסוף מצמרר!

הנערה מברוקלין

גיום מוסו

סופר מצליח, רופאה מבטיחה, עומדים להינשא לאחר היכרות קצרה של כחצי שנה. הוא לוחץ עליה לגלות לו את סודיותיה, חושש שלא מכיר אותה מספיק טוב. היא נכנעת ומראה לו תמונה. "אני עשיתי את זה" ונעלמת.
הסיפור מעניין, לא רחוק מן המציאות, כבר קרו מקרים כאלו במציאות של ימינו, אך, השתלשלות האירועים איננה הגיונית בעיני, סיפור אחד מתחיל ולאחריו סיפור נוסף וקשה לקשור קשר בין כל הסיפורים. קשה מאוד לזכור את שמות הדמויות ומה הן עשו, לא מותירות חותם מספיק חזק ומצאתי את עצמי מדפדפת אחורה בדפים כדי להיזכר במי מדובר. גם לאחר שהתעלומה נפתרה והבנתי כיצד כל אירוע קשור לשני, לא היה נשמע לי ריאלי במיוחד.
שאלתי את עצמי "מה קראתי?" בסיום הספר, עדיין מנסה לחבר את הכול.
הסוף מותח ומפתיע וממשיכים לחשוב עליו.
הרעיון של להראות תמונה מחרידה ולהיעלם הוא מצוין בתור התחלה לספר, אבל לדעתי היה אפשר לפתח אחרת את המשך הספר ולגרום לו להיות ספר מצוין, ולא רק ספר טוב.
אפשר לוותר בלב שלם, יש ספרי מתח טובים יותר.
קצת מאוכזבת כי שאר ספריו של גיום מוסו היו מוצלחים בהרבה.

לבד בתיאטרון המוות

טרי הייז

כדי לכתוב 685 עמודים צריך סיבה שתצדיק את זה.
נהניתי לקרוא כל עמוד ועמוד, כל עמוד תרם, לכל עמוד הייתה משמעות אמיתית.
הכתיבה והרעיונות כל כך יפים ומכבדים את הקורא.
כתיבה מעניינת, סוחפת, אינטיליגנטית, מרגשת ויוצרת הזדהות עם החוקר הראשי.
המתח נוראי ולא מאפשר להניח את הספר מן הידיים, ספר שריגש אותי בצורה יוצאת דופן.
ריבוי העלילות אינו סתמי ומתחבר בצורה טבעית ונכונה.
עלילה שעשויה להתרחש גם במציאות וגרמה לי לתהות האם היא אפשרית והאם מישהו בעולם כבר חשב על דרך הפעולה המתוארת בספר. מפחיד.
ההתחלה מעט קשה ויש סיטואציות לא נעימות לקריאה, ממליצה לא להישבר ולהמשיך לקרוא.
רכשתי מהספר הרבה ידע כללי, ניכר שהסופר עשה עבודה רצינית.
אחד הספרים הגאוניים ומקווה שיזכה להכרה רבה יותר.
סוף סוף סופר מתח אמיתי שלא ממחזר רעיונות של אחרים וממלא דפים ארוכים לשווא.
הדבר היחיד שהיה חסר לי בספר, הייתי רוצה שיהיה ורוד יותר ושהחוקר הראשי ימצא אהבה, אולי בספר המשך? :)

Paris for One and Other Stories

Jojo Moyes

אוסף מקסים של סיפורים קצרים על אהבה ורומנטיקה.
הסיפור הראשון המתרחש בפריז הוא היפה ביותר והמעניין ביותר בעיני ובקלות היה ניתן לפתחו לספר שלם.
באחד הסיפורים הקצרים משלבת ג'וג'ו מויס את סיפור היכרותם של דיויד וליב מהספר שלה "הנערה שהשארת מאחור", רעיון מקסים.
עוד לא תורגם לעברית.

הסיפור של שם המשפחה החדש

אלנה פרנטה

עלול להכיל ספויליירים או רמיזות.
ההמשך של הספר "החברה הגאונה".
הספר עוסק בתקופת ההתבגרות של אלנה ולילה, מוכיח כי חיים טובים ומלאי עושר יכולים להשתנות בן רגע ולהיפך.
נישואים אינם ערובה לדבר.
מלמד על מערכות היחסים באותה תקופה, ומדגים כיצד תגובה קיצונית מצד האישה, שאיננה מקובלת באותם הימים, גוררת אחריה אלימות וחיים עניים, איתם היא משלימה ומתמודדת בגאווה, ורואה בחיי העושר שהיו לה, חלק מהעוני של ילדותה.
מעגל העוני ממשיך, אך היא מאושרת בחלקה.
הקפריזות ומזגה ההפכפך של לילה מתחזקים, אלנה ולילה מתרחקות פעמים רבות, אלנה בטוחה שאינה זקוקה לה, ישנן תקופות בהן אינה מתגעגעת אליה ועסוקה, אך בסופו של דבר תמיד מוצאת כיצד לחדש עמה את הקשר ומוחלת לה על מילותיה ומעשיה.
הצלחתה של אלנה נובעת מהצלחתה של לילה באופן עקיף.
הן בלתי נפרדות.
כשסיימתי את "החברה הגאונה" התגעגעתי לאלנה וללילה, השתוקקתי לדעת את המשך סיפורן.
לדעתי, קשה לשחזר את הקסם שיש בספר הראשון, הספר כתוב היטב אך אינו מרתק כקודמו ויש פחות געגוע וציפייה לספרים הבאים.
לטעמי היה אפשר לקצר את הכתיבה בנושא הנופש המשותף, כתיבה יחסית ארוכה על תקופה זו שבה הרבה דברים חזרו על עצמם.
מרגש הסיפור במובן של הצלחה ממקום מאוד נמוך, באמצעות הרבה כוח רצון ומוטיבציה להשתפר ולהעלות את הרמת החיים.

מחר

הביקורת של נויה

מחר

הביקורת של נויה

הביקורת

מי אהב את הביקורת

על המבקרת

נויה

דיון על הביקורת

אין מה לומר, זה הרי זבל מופת.

ביקורות נוספות של נויה