ביקורת ספרותית על אבן מקיר מאת מריה ברבל
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 7 במרץ, 2018
ע"י רץ


קן הסנוניות בבית ילדותי.

צילום כרומטי חום ודהוי בכריכת הספר, אבן מקיר של מריה ברבל, סופרת קטלאנית, בו קיני סנוניות שמפתחם מציצים גוזלים, גרם לי לבקש לקרוא את הספר, לאחר שהציף אותי בזיכרון וגעגוע לקן הסנוניות שהיה עשוי מפיסות בוץ מודבקות לתקרת מרפסת בית ילדותי.

לרגשות שעלו בקרבי לתמונת ילדותי, חיפשתי מילים מתאימות, אך הן נותרו תקועות. הזיכרונות שבאו בעקבותיהן נותרו עמומים, אני לא מצליח לארגן אותם למחשבה בהירה. השאלה הגדולה שמהדהדת בקרבי, מהו עבורי קן הסנוניות שהוא כל כך נוגע בי, לעתים בכאב ופעמים אחרות בגעגוע. האם זה געגוע לבתים ולמה שהם מסמלים?

את סיפור קן הסנוניות שלי שאת משמעותו, אני מתקשה לפענח, אני מבקש להדהד לתוך הסיפור של ברבל, באמצעותו אני מבקש לגעת במקומות עמוקים, ולנסח מלים שרק סופרים מצליחים. זהו כוחו של סיפור טוב ונוגע. האם הספר הזה יגשים את הציפיות המוקדמות שלי ממנו, האם זה בכלל הוגן להעמיס ציפיות להבהרת פיסת חיים מחיי, באמצעות רומן אנונימי ולא מוכר לי?

קונשה, היא הילדה החמשית במשפחת איכרים קשת יום, בדרך כלל על האחרונה אומרים בת הזקונים החביבה, אבל לא במקרה הזה. היא צעירה כדי לעבוד ולהביא תועלת לחלקת האדמה, אך מצד שני היא ממש בוגרת ובעלת תאבון לאכול פרוסת לחם חסרה, מכאן שהיא סרח עודף למשפחתה, שמחליטה למסור אותה לדודתה חשוכת הילדים, לה חלקת אדמה הזקוקה לידיים עובדות. כך נפתח הספר בסידור משפחתי נטול רגשות, כחוכמה כפרית שנטועה בהישרדות.

ברבל כותבת בפשטות, תמציתיות ובקצביות, המקנה אווירה שקטה ומאופקת, התואמת לנוף ההררי כפרי בו מתרחשת העלילה. זהו כוחו ויופיו של הספר, באופן בו הוא מציג פיסות חיים, בהן צמיחת פטריות מיד לאחר הגשם, והחיפוש אחריהן, ובאביב פריחת הפרגים באדום מסמא עיניים, מראות, מיצגים לעונת השנה ולחיבור לטבע.

דרך סיפור אנושי פשוט אני אוהב להביט לאופן בה ההיסטוריה מקבלת ממשות, משפיעה על בני אדם, סוחפת אותם למערבולת גדולה, ומשנה את חייהם באמצעות המאורעות הגדולים. יש לי חולשה להיסטוריה ספרדית, כמי שלמד אצל שלמה בן עמי, מומחה לתולדות ספרד בעת החדשה, קורס אותו הוא העביר בתשוקה גדולה. מאז אני קורא ספרות ספרדית, מחפש בה עקבות לאופן בו היא מבטאת את הטראומות הגדולות של ספרד, מלחמת האזרחים, ואחר כך משטרו של פרנקו. כזהו הספר הזה מתאר את החיים שהיו לפני, במשטר פטריארכלי, בו התקיימה מסורת עתיקה שהכתיבה את חיי הכפריים, עבודה קשה כדרך חיים, לעתים היו מסיבות הכפר, בהן ריקודו לצלילו של אקורדיון. לפתע החלו דיבורים על הרפובליקה, מולם הטפות הכמרים נגד התפיסות המנסות לשנות סדרי עולם. קונשה כאחדים מתושבי הכפר נעקרים על ידי הלאומנים, לבסוף היא מצטרפת לבנה ולכלתה הנרגנת לברצלונה, בה היא חווה את חיי העיר כשינוי דרמטי למי שחייה עברו ברובם בכפר. הספר הזה הוא בעצם סיפור על בתים הנטועים בטבע ונטישה. על אדם המאבד את שורשיו, ובכול פעם הוא מנסה להיאחז בקרקע מחדש, ולבסוף הוא מתנחם בזיכרונותיו, מבקש בהם משמעות ושלווה לחייו.

למרות פשטותו המטעה של הספר, יש בו עמק תיאורים יפים ורגישים לעולמה הפנימי של נערה הצומחת בחברה הררית מסורתית, ההופכת לאישה, ומשם לאישה זקנה המשקיפה על חייה. היא מאופקת, שותקת, עובדת קשה, סובלת ושורדת, חווה רגעי שמחה צנועים, מסתגלת ונותנת לאחרים לנהל אותה, נעה בין הטיפות בכדי לרצות, חוץ ממרד אחד, בו היא בקשה להתחתן עם אהובה, ולא שידוך של תועלת. היא משקפת כסיסמוגרף את טלטלות ספרד מנקודת מבט נשית שותקת.

"ברצלונה היא רעש נטול מלים ושקט מלא זיכרונות מוגדרים", כך מנסחת קונשה בפשטות יפה ומרגשת, את המחשבות שלה על העיר.

אפילוג

ככל שהקריאה בספר התקדמה, הבנתי כי העלילה המתרחשת בהרי הפירינאים, קשרה לתמונה נוספת בחיי, לצילום יפה בשחור לבן, שהיה תלוי בביתי הראשון, ובו בית קטן בכפר בהרי הפירינאים, בעמק נחבא, בצל הרים גבוהים, החובקים ומגוננים עליו. צילום של אודי חברי מאחד ממסעותיו. הבית הזה מבטא עבורי תשוקה לבקר בנופי הפירינאים, בכפרים בין ההרים, לחוש בשלווה האופפת את ההר, להיות חלק ולו לרגע ממסורת עתיקה של אנשים הרריים המנסים לשרוד במקום בו הם נולדו. אני חושב שהתמונה הזאת מתקשרת לזוג הסנוניות שלבטח חזרו כל שנה למרפסת שלהם, בבית ילדותי. המחשבה על בית, תמיד לבשה ופשטה אצלי צורה, כעת אני מבקש לצאת למסע לליבם של הפירינאים, המסמלים עבורי את הבית והנוף שתמיד בקשתי להיות חלק מהם, ולו רק באופן זמני.

21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני חצי שנה)
חני - תודה, כמו שאמרתי לאירית ואנקה, כל אחד רואה זווית נוספת לקן הסנונית, וזה יפה בעיני, לגבי מעגליות, ברגע שעזבתי את הישוב הכפרי הסנונית לא תחזור יותר לביתי שהוא בית העירוני, מכאן עוצמת הגעגוע לקן הסנונית, למקום אותו נטשתי.
חני (לפני חצי שנה)
ובצורה מעגלית אתה תהיה הבית העוגן והקן לסנוניות שלך שיחזרו למקום שגדלו בו. ואתה תהיה הבית שיתרפקו עליו כשיעופו רחוק. והמעגל ימשיך להתקיים.
רץ (לפני חצי שנה)
דינה -תודה, שגרמתי לך להתרגש מדימוי ילדות יפה שלי.
רץ (לפני חצי שנה)
Pulp_Fiction- תודה
רץ (לפני חצי שנה)
אירית - תודה, אני ממש נרגש לקבל תגובות מגוונות לזיכרון הסנוניות, כל אחד מהמגיבים מתאר לעתים באופן שונה, אהבתי את המחשבה על ציפור הפורשת כנפיים מהקן.
dina (לפני חצי שנה)
רץ, כמה רגישות יש בכתיבה שלך! תמיד אתה מרגש אותי בכתיבה שלך.
Pulp_Fiction (לפני חצי שנה)
מקסים, תודה.
אירית (לפני חצי שנה)
רץ, אתה כותב תמיד יפה, ותמיד ברגישות, ובהזדהות.
קיני ציפורים מתחברים אלינו לתקופת הילדות, כי גם אותה ציפור פורשת כנף, שמבטאת את רוחו של האדם ומתחברת לתחושת שחרור, עצמאות, וחופש, נזקקת כמונו לבית, ולהמשכיות, ובניית קן, וגידול גוזלים, מאזן בנו את הכמיהות התבועות בדי.אן.איי שלנו ... גם וגם ...ולכן תמיד ציפורים וקינים ירגשו אותנו ...
תודה לך, ויום נפלא.
רץ (לפני חצי שנה)
אפרתי - תודה, זה קורה שהסיפור שלי מתחבר לסיפור של הכותב, לפעמים ההקשר הוא מיקרי כמו תמונה של ספר, שמספרת אצלי סיפור המחפש הקשרים לזה שכתבה מחברת הספר, במקרה הזה נוצר הקשר מעניין.
אפרתי (לפני חצי שנה)
אתה כותב כל כך יפה.
רץ (לפני חצי שנה)
פואנטה - תודה, מעניין שיש לנו חולשה לאותה תקופה כפי שהיא משתקפת דרך חייהם של תושבי הכפר, אנה לא גם מבחינתי היה אחד הספרים הנפלאים. ותודה על ההמלצה.
רץ (לפני חצי שנה)
אנקה - תודה, כל כך מרגש שיש עוד אדם בסימניה שזכרון קן הסנוניות מעורר בו געגוע, ואת גם הסברת יפה את המשמעות של הסמל הזה לגביך, בניית הבית, הקמת המשפחה, העזיבה את הקן וחזרה אליו בסוג של מחזוריות המשקפת נאמנות. וחוץ מזה אנחנו מסכמים שהספר נפלא.
פואנטה© (לפני חצי שנה)
ביקורת נוסטלגית לספר נפלא.
אחרי "אנה לא", גם לי יש חולשה לתקופה של המהפכה דווקא מהזווית של הכפריים שנראה כי סבלו מהמשטר יותר מכל היתר.
ממליצה לך על "הגשם הצהוב" (גם בתרגומו המעולה של רמי סערי) ועל הסרט "המבוך של פאן".
אנקה (לפני חצי שנה)
קיני סנוניות הם מטאפורה לגעגוע שקיים בכל אחד מאיתנו, למשהו שהלך אבל גם יחזור כמו האביב וכמו הבונות החרוצות החוזרות אל הקן שלהן.
את הספר קראתי ואהבתי את תיאור פשטות חייה של קונשה ואת מאבקה ודבקותה באדמה.
כמה הרבה היא העניקה מעצמה וכמה מעט היא קיבלה.
יופי של ביקורת, רץ.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ