ביקורת ספרותית על אבן מקיר מאת מריה ברבל
ספר טוב

---

למלחמת האזרחים בספרד, שהסתיימה ממש ערב מלחמת העולם השניה, ולכן יש המתארים אותה כחזרה כללית למלחמה המבעיתה שפרצה מיד לאחריה, ישנה איזו הילה בהקשר הספרותי. בשל הרקע האידיאולוגי החזק שהיה בה, שבהכללה גסה הייתה מאבק פאשיסטי-קומוניסטי, סופרים רבים ואנשי רוח, כמו המינגווי ואורוול, הגיעו להשתתף או לתעד את המלחמה, והם ועוד רבים אחרים כתבו עליה ובהשראתה לא מעט יצירות ספרותיות ("למי צלצלו הפעמונים" כמובן ועוד רבים).
הסוף ידוע. הלאומנים הפשיסטים ניצחו, והרודן פרנקו שלט בספרד כדיקטטור עד מותו בשנת 1975. באותם שנים הנרטיב השולט היה כמובן של המנצחים, אך עם מותו של פרנקו החלה מגמה הפוכה, תקופה של חשבון נפש, ליקוק פצעים והכרה בפשעיו של פרנקו. עד היום מלחמת האזרחים היא נושא נפיץ בספרד, אך לפי מה שקראתי בשנים האחרונות הדברים מתחילים להתאזן, ושוב מכירים במורכבות ובהבנה כי לשני הצדדים היו צדדים אפלים כמו גם הירואים.

הסיפור הקצר הזה נכתב ארבעים וחמש שנים אחרי המלחמה ועשור לאחר מותו של הדיקטטור פרנקו. אף שבאותה תקופה כבר סרו כבלי הצנזורה, לא מדובר בספר שעוסק במלחמה באופן ישיר, אלא כזה שנכתב בנימה אישית, מדודה, כשהמלחמה המתרחשת ברקע נדמית כמו תפאורה אכזרית וכואבת בהחלט, אבל הרזולוציה ממוקדת ביחיד ובסבלו ופחות באימי המלחמה.

בַּרְבָּל כותבת ומתמקדת בסיפור חייה של קוֹנְשָׁה מילדות עד זקנה, ובפן מסוים הוא גם סיפור חניכה. הסביבה היא סביבה כפרית המשמרת מסורות ואורח חיים הולך ונמוג. מילדה כפרית קונשה גדלה להיות אישה כפרית. אישה פשוטה וחרוצה הנאבקת על הקיום הפשוט שבחיי העמל הכפרי. אישה שורדת, שמתמזל מזלה להינשא לגבר כלבבה. אלא שהמלחמה מגיעה, והמלחמה לא סלקטיבית. גם אנשים שמעולם לא התעניינו או אף לא הבינו בכלל מה ההבדל המהותי בין השמרנות הלאומית לסוציאליזם הקומוניסטי, ולמה צריך להרוג אנשים בשל אותם הבדלים, גם הם נמחצים תחת המכבש. בַּרְבָּל מתארת את קיומה של המלחמה דרך החוויה הפשוטה של קונשה, ולכן כל ההויה הזו, התקופה, המאורעות, הכל מאוד מעורפל ולא ברור, כנראה כפי שקונשה עצמה חוותה אותה. באווירת יום השואה ויום הזיכרון שבפתח, מבלי להשוות כמובן, בַּרְבָּל מצוטטת באחרית הדבר: "אנחנו נכדיהם של האנשים שחוו את המלחמה בגוף ראשון, ובמובן מסוים ירשנו את המשא הזה ממשפחותינו. משם נובע הצורך לספר את הסיפור".

מדובר בכתיבה שקולה, מאופקה, המובעת בתמציתיות. חציו הראשון של הסיפור חרישי ומתקדם במתינות יחסית, ומתאר בעיקר את הקיום הפשוט והכפרי של תחילת המאה הקודמת. חציו השני צובר תאוצה ומתמקד בתקופת המלחמה ובשנים שאחריה, בכאב ובסבל שקונשה נושאת בדממה. ובהקשר הזה ציטוט נוסף של הסופרת: "לא נראה לי ראוי לספר תוך כדי הכברת פרטים מזעזעים, משום שהיה דור שלם של נשים אשר סבלו את מכאובן בעוז רוח ובאופן מכובד. גם כשיכלו, מעולם לא התלוננו ולא באו בטענות. לכל היותר פרצו בבכי כשלא יכלו לשאת עוד את כאבן. רציתי לתארן כפי שדמיינתי אותן לעצמי".

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על אבן מקיר