ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 27 באפריל, 2022
ע"י יוֹסֵף
ע"י יוֹסֵף
למלחמת האזרחים בספרד, שהסתיימה ממש ערב מלחמת העולם השניה, ולכן יש המתארים אותה כחזרה כללית למלחמה המבעיתה שפרצה מיד לאחריה, ישנה איזו הילה בהקשר הספרותי. בשל הרקע האידיאולוגי החזק שהיה בה, שבהכללה גסה הייתה מאבק פאשיסטי-קומוניסטי, סופרים רבים ואנשי רוח, כמו המינגווי ואורוול, הגיעו להשתתף או לתעד את המלחמה, והם ועוד רבים אחרים כתבו עליה ובהשראתה לא מעט יצירות ספרותיות ("למי צלצלו הפעמונים" כמובן ועוד רבים).
הסוף ידוע. הלאומנים הפשיסטים ניצחו, והרודן פרנקו שלט בספרד כדיקטטור עד מותו בשנת 1975. באותם שנים הנרטיב השולט היה כמובן של המנצחים, אך עם מותו של פרנקו החלה מגמה הפוכה, תקופה של חשבון נפש, ליקוק פצעים והכרה בפשעיו של פרנקו. עד היום מלחמת האזרחים היא נושא נפיץ בספרד, אך לפי מה שקראתי בשנים האחרונות הדברים מתחילים להתאזן, ושוב מכירים במורכבות ובהבנה כי לשני הצדדים היו צדדים אפלים כמו גם הירואים.
הסיפור הקצר הזה נכתב ארבעים וחמש שנים אחרי המלחמה ועשור לאחר מותו של הדיקטטור פרנקו. אף שבאותה תקופה כבר סרו כבלי הצנזורה, לא מדובר בספר שעוסק במלחמה באופן ישיר, אלא כזה שנכתב בנימה אישית, מדודה, כשהמלחמה המתרחשת ברקע נדמית כמו תפאורה אכזרית וכואבת בהחלט, אבל הרזולוציה ממוקדת ביחיד ובסבלו ופחות באימי המלחמה.
בַּרְבָּל כותבת ומתמקדת בסיפור חייה של קוֹנְשָׁה מילדות עד זקנה, ובפן מסוים הוא גם סיפור חניכה. הסביבה היא סביבה כפרית המשמרת מסורות ואורח חיים הולך ונמוג. מילדה כפרית קונשה גדלה להיות אישה כפרית. אישה פשוטה וחרוצה הנאבקת על הקיום הפשוט שבחיי העמל הכפרי. אישה שורדת, שמתמזל מזלה להינשא לגבר כלבבה. אלא שהמלחמה מגיעה, והמלחמה לא סלקטיבית. גם אנשים שמעולם לא התעניינו או אף לא הבינו בכלל מה ההבדל המהותי בין השמרנות הלאומית לסוציאליזם הקומוניסטי, ולמה צריך להרוג אנשים בשל אותם הבדלים, גם הם נמחצים תחת המכבש. בַּרְבָּל מתארת את קיומה של המלחמה דרך החוויה הפשוטה של קונשה, ולכן כל ההויה הזו, התקופה, המאורעות, הכל מאוד מעורפל ולא ברור, כנראה כפי שקונשה עצמה חוותה אותה. באווירת יום השואה ויום הזיכרון שבפתח, מבלי להשוות כמובן, בַּרְבָּל מצוטטת באחרית הדבר: "אנחנו נכדיהם של האנשים שחוו את המלחמה בגוף ראשון, ובמובן מסוים ירשנו את המשא הזה ממשפחותינו. משם נובע הצורך לספר את הסיפור".
מדובר בכתיבה שקולה, מאופקה, המובעת בתמציתיות. חציו הראשון של הסיפור חרישי ומתקדם במתינות יחסית, ומתאר בעיקר את הקיום הפשוט והכפרי של תחילת המאה הקודמת. חציו השני צובר תאוצה ומתמקד בתקופת המלחמה ובשנים שאחריה, בכאב ובסבל שקונשה נושאת בדממה. ובהקשר הזה ציטוט נוסף של הסופרת: "לא נראה לי ראוי לספר תוך כדי הכברת פרטים מזעזעים, משום שהיה דור שלם של נשים אשר סבלו את מכאובן בעוז רוח ובאופן מכובד. גם כשיכלו, מעולם לא התלוננו ולא באו בטענות. לכל היותר פרצו בבכי כשלא יכלו לשאת עוד את כאבן. רציתי לתארן כפי שדמיינתי אותן לעצמי".
22 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
עמיחי
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, יוסף. ותודה רבה גם לך, פואנטה.
למי שמתעניין בנושא מן ההיבט הפוליטי והמלחמה על דעת הקהל העולמית - ממליץ לקרוא את "מחווה לקטלוניה" של אורוול. |
|
|
פואנטה℗
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
זכור לי כספר מעולה אבל יותר בפן של סיפור חיים של אישה פשוטה.
וכך סיכמתי: סיפור מרתק שקסמו טמון בעוצמה שקטה שחודרת לעומק מבלי להצטעצע ולהתגנדר במילים גבוהות. סיפורה של איכרה קטלונית המסופר בגוף ראשון ומתאר עולם ומלואו באמצעות מעין יומן זיכרונות לא כתובים של אישה אחת מיני רבות המייצגת את התקופה המכרעת בהיסטוריה הספרדית המודרנית – הקמה ונפילה של הרפובליקה. ברבל לא חוסכת גם בביקורת מפורשת על מעמדה הנחות של האישה לעומת מעמדו של הגבר, בניגוד לכל הגיון בריא: מטלותיה של האישה במשק הכפרי רבות יותר ותרומתה לפרנסת המשפחה הינה שווה לכל הפחות, וזה עוד לפני שמדברים על הולדה וגידול ילדים שגם הם נרתמים למאמץ בגילאים מאוד צעירים. כבר במשפט הראשון נושבת רוח של חוסר צדק ועצבות גדולה: "ניכר בבירור שהיינו רבים בבית. וכפי הנראה הייתה שם אחת יותר מדי..." אבל אין בסיפור הזה ולו טיפה אחת של מרמור למרות שיש השלמה אבל לא מהסוג העיוור ונטול מחשבה (גורל, מזל וכדומה) אלא מתוך הבנה עמוקה של נפש האדם, על כל מגרעותיה. וכך מתגלגל הסיפור מהילדות לאורך כל חייה של הגיבורה, ובתוכו נשזרות תובנות רבות וחוכמת חיים פשוטה שלא מפסיקה להפליא אותי. |
|
|
ראובן
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
סקירה יפה
|
|
|
yaelhar
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
יפה מאד.
נראה שהדמיון הספרותי של המין האנושי לעולם אינו מתרחק דיו ממלחמות או משכול... |
|
|
חני
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
סקירה יפה יוסף.
יצא לקרוא הרבה על ספרד לאחרונה גם בהקשר של המינגווי וגם כי חשבתי לראות אותה בעיניים אולי בסוף אעשה גיחה.בכל מקרה היה שם כאב גדול בכל מני תקופות. רק את מלחמות השוורים אייני מבינה שם. יותר מדי אלים. |
|
|
מורי
(לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
נשמע מעניין.
|
22 הקוראים שאהבו את הביקורת
