אנתוני ביוור בספרו מלחמת העולם השניה מתחיל את האפוס בתאור סיפורו של חייל פשוט (אסייתי כמדומני) שעבר לאורך המלחמה בחמש יבשות וארבע צבאות שונים כלוחם וכשבוי עד לסוף המלחמה שבא החליט להשתקע בארה"ב, וזאת כדוגמא להשפעה החסרת תקדים שהיתה למלחמה על מליוני אנשים פשוטים ברחבי העולם.
מאות הספרים שנכתבו (וכנראה עוד יכתבו) על אותה תקופה נראה שנוגעים בכל אספקט אפשרי ובוחנים בפריזמות שונות את המאורעות ששינו את פני הגלובס ומשפיעים עלינו ועל הווייתנו עד עצם היום הזה.
בליל הספרים והסרטים שמציף אותנו בשנים האחרונות - רובם ככולם "מבוססים על סיפורים אמיתיים" מנסים לאתגר אותנו על ידי מבט מקורי על אותה תקופה - אבל כנראה מה שטוב לסרטים לא תמיד טוב לספרים.
אני מהרהר על סרטו כריסטופר נולאן - דנקרק, סרט גאוני שמצליח להעביר מאורע היסטורי - יום אחד במלחמה - אולי אחד הקריטיים שבהם - דרך עיניהם של חייל טייס ובעליה של ספינה אזרחית שמשתתף במבצע - התוצאה מרשימה ומרגשת ובו בזמן מצליחה להעביר המשמעות ההיסטורית הרחבה של אותו יום.
ספרו של בסט לא מצליח להתעלות לרמות האלה ונותר חיוור. הבחירה של חמשת ימי המלחמה האחרונים ושילוב של ידוענים סיפורים קטנים ו"רכילות" היסטורית מהולה בקטעים צהובים (לאחר קריאת הספר הסתבר לי שהסופר הוא גם עיתונאי) מרדד את הספר ולמעט קטעים קצרים , לא מצליח לייצר אמירה משמעותית כיאה למשמעות האמיתית של אותם ימים.
כתיבת ההיסטוריה היא משימה לא פשוטה כלל וכלל, ויש לי הערכה רבה להיסטוריונים באשר הם. לחשיבות התיעוד והניתוח יש ערך רב בעיקר בסוגיות היסטוריות שעולות תדיר במחוזותינו - ראה למשל החלטת ממשלת פולין בימים אלה.
אני תמיד אצפה מספר היסטורי שיאתגר אותי וישאיר אותי עם תובנה משמעותית. מספר שכותרתו " חמישה ימים שזעזעו את העולם" הייתי מצפה קצת יותר - במקרה הטוב אפשר להעביר שעתיים שלוש אבל מיותר לאלה שהם לא חובבי הזאנר באופן מוחלט.
אורוול כתב פעם שמי שולט בעבר שולט גם בעתיד ולכן ייתכן שמוטב שנהיה מעט ביקורתיים כלפי כתיבה היסטורית באשר היא.











