"ספרו המשובח והעוצמתי והצורב ביותר של ספרן פויר. משעשע עד דמעות. יצירת מופת!"
(הניו יורק טיימס)
באמת? משעשע עד דמעות? זה נשמע כל כך, אבל, כל כך, מוזר. בערך כמו להגיד "נחמד עד כדי גאונות". כן, כן, ממש כך.
"לא תוכלו לקרוא את הספר המסחרר הזה מבלי לבחון מחדש את חייכם."
(טיים)
עוד תישבוחת מוזרה ולא הגיונית מבחינת חיבור המילים והניסוח שלה, שהספר הזה קיבל. הרי אין בזה כלל היגיון - כשמשהו מסחרר אותי ואני מרגיש סחרחורת, אני לא יכול להתרכז בשום דבר אחר, מלבד בדבר שגרם לי לכל הסחרחורת הזו. כלומר, אם הספר הזה אכן מסחרר כמו שכתוב, ואני אקבל ממנו סחרחורת, אז אני אתרכז כל כך בספר המסחרר הזה, עד שבכלל לא יהיה לי זמן פנוי להתרכז בדברים האחרים, כמו, למשל, החיים שלי. ולבחון אותם מחדש - זו בכלל תהיה משימה בלתי אפשרית שאחוזי ההצלחה שלה נמוכים מאפס. תחשבו על זה ככה: אתם ברכבת הרים מסחררת. בא לכם להקיא, בא לכם להשתין, בא לכם לחרבן, בא לכם למות. לא יכולים כבר עם הסחרחורת האיומה הזו (או הנהדרת, תלוי את מי שואלים). מה שבטוח, זה שהדבר האחרון שאתם תחשבו עליו בעודכם על המיתקן המסחרר הזה, הוא על הבגרות שלכם במתמטיקה שתהיה מחר, על הספק בנוגע ל'אם השארתי את הגז דלוק בבית לפני שיצאתי או לא?', או על ה-100 שקל שהפסדת בהתערבות לחבר שלך ושעדיין לא החזרת לו את הכסף ושאתה חייב להחזיר לו כמה שיותר מהר לפני שהוא יבוא עם האחים הגדולים שלו שייתנו לך את המכות של החיים שלך. לא, הדבר היחיד שאתה תחשוב עליו זה: אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה איזו סחרחוווווווווווווווווררררררררררררררררררררררררררתתתתת...
טוב, שיהיה. בכל מיקרה - לא באתי לכאן כדי לכתוב ביקורת על התגובות שהספר הזה קיבל, ולחפור עליהן. באתי לכאן כדי לכתוב ביקורת על הספר עצמו, ולחפור עליו.
***
בעצם, לפני שאני מתחיל עם הביקורת, אני רוצה להתייחס רגע לתמונת הפרופיל החדשה שלי שהעליתי: זה אני, בפורים האחרון, מחופש למישלוח מנות (יו-הו, איזה כיף - חזרתי לממתקים!!!).
הרעיון המעניין לתחפושת עלה לי ממש זמן קצר לפני שהמסיבה התחילה. אמרתי במהירות לאמא שלי (או יותר נכון, ציוויתי עליה) שתעזור לי להדביק אל הבגדים שלי בסלוטייפ כל מיני ממתקים וחטיפים ונישנושים שנמצאים אצלנו בארון הממתקים, לקשט אותי במדבקות, לעטוף אותי בנייר צלופן, ולבסוף גם לקשור לצווארי סרט אדום שיעטוף אותי. ואז, רגע לפני שאני יוצא מהבית: תמונה אחת מלפנים, תמונה אחת מאחור - וואו, איזו תחפושת מגניבה, מקורית ויפה! בדוק שתזכה בתחרות התחפושות!
אה מה מה, מסתבר שהעתיד לא היה מתוק כל כך באותו ערב: הוא התחיל נהדר, לפי המתוכנן. כמו שציפיתי, ישר איך שיצאתי מהבית, כבר החל מהבן אדם הראשון שראיתי, זכיתי למבטים האלה של אנשים שמסתכלים על משהו שבדרך כלל הם לא רואים - בחיי, לכמה רגעים בחיי הרגשתי כל כך נחשק! היה אפילו קטע קצת מצחיק-קצת עצוב (תחליטו אתם) שהלכתי לי ברחוב וכשהתקרבתי למעבר החצייה, איזושהי מכונית נסעה בכביש ממול, ומי שנהג באותה מכונית פתח חלון, הסתכל עליי ופשוט לא היה יכול להתיק ממני את המבט! והקטע המצחיק הוא שכל זה קרה תוך כדי שהוא נסע!! וזה מצחיק - כי זה פשוט נראה מצחיק. ועצוב - כי תחשבו מה היה קורה, אם, חס וחלילה, האיש הזה, בגלל שהוא לא היה מרוכז בכביש אלא בי ובתחפושת המגניבה שלי (ואולי גם קצת, ממש טיפ טיפה, המגוחכת הזו), היה עושה תאונה - איך הייתי בדיוק מפצה אותו ואת המשפחה שלו? הרי אין לי מספיק כסף לתת. אז מה, הייתי מפצה אותם בשוקולדים? (או יותר נכון, בעטיפות של שוקולדים...).
כשהגעתי למסיבה, החברים שלי נורא התלהבו, כצפוי. אבל אז התחילו הצרות לטפטף להן לאט לאט: זה התחיל עם רוטב התפוזים המתוק שנפל. הוריתי לאחותי להרים לי אותו ולהדביק לי אותו מחדש על הבגדים (כי בקושי יכולתי לזוז בעצמי עם התחפושת הזו, כי חששתי שהכל יתפרק). אבל אז רוטב התפוזים שוב נפל, ושוב נפל, ושוב נפל. מהר מאוד גם התחילו ליפול שאר הדברים: ביסקוויטים, מרשמלו, במבה נוגט, סוכריות רוסיות לא מוכרות, איזה חיקוי של משהו, ועוד.
קצת לפני שהתחילה תחרות התחפושות, הגיע הרגע הזה של "הקש ששבר את גב הגמל", שבו כבר היה נמאס לי לגמרי להרים, ושוב להדביק, ושוב להרים, ושוב להדביק - והורדתי מעליי את התחפושת (הורדתי גם את מה שלא נפל, כי באתי בתפיסה של "הכול או כלום, תחפושת או בלי תחפושת ולא חצי תחפושת"). אז בסופו של דבר לא השתתפתי בתחרות התחפושות, ומי שזכה התחפש לאיזה מישהו מאיזה משחק מחשב מטופש - בקיצור, אם הייתי משתתף בתחרות, הייתי לוקח אותה בענק. אילו רק הייתי משתתף בה...
וזהו, עכשיו אפשר להתחיל סוף כל סוף עם הביקורת, שלקראת בואה חיכיתם עוד מהשבוע שעבר.
בעצם, יודעים מה? למה שלא אמשיך לדבר על התחפושת שלי? כן, זה אחלה רעיון.
אז ככה - אפשר לומר שהספר הזה הוא כמו תחפושת מישלוח המנות שלי: ספר עם עיצוב חיצוני יפהפה ומרשים, כתוב להפליא וזורם להחריד, דיאלוגיים מופתיים - בחיי, הבן אדם הזה הוא כותב דיאלוגים פנומנמן! - (לפעמים הדיאלוגיים הם על נושאים רציניים כמו על משברי זוגיות, הדרך הנכונה בטיפול בילדים שלך, ישראל ויהדות והמקום שהיא תופסת אצלך כיהודי אזרח ותושב אמריקני, ולפעמים הדיאלוגיים הם על נושאים פחות רציניים, ואפילו שטותיים, שאני אפילו לא יכול לתת דוגמא על מה הם עוסקים כי מרוב שהם היו לא רציניים ושטותיים וגם רבים כמו גרגרי החול, ולא מי יודע מה חשובים, שכחתי על מה הם היו - אבל זה היה נורא משעשע), דמויות מצויינות (ובכלל, מדובר ברומן משפחתי, והמשפחה כאן עשויה כמו שצריך), ובעצם יש בו הכל. כל מה שצריך כדי שספר יקבל ממני 5 כוכבים.
אבל מה - כשאני אומר שיש בו 'כל מה שספר צריך כדי לקבל ממני 5 כוכבים', אני מתכוון ל'הכל'. כלומר - כל מה שצריך, ואפילו יותר ממה שצריך.
כי כן, ג'ונתן ספוייר, הוא, איך להגיד, קצת חופר. ולמרות זאת, העפלתי עד עמוד 500 בערך (מתוך 653. לא רע, לא רע בכלל), כי בהתחלה אהבתי את החפירה הזו שלו, שאת האמת לא כל כך הפריעה לי באותו שלב - גם בגלל שהיא הייתה משולבת בכתיבה זורמת ביותר שלמרות שהחפירה נמשכה כמו מסטיק, המסטיק יצא טעים מאוד, וגם בגלל שלוקח לספר מסוג כזה, ז'אנר המשפחה, להתפתח. כי בהתחלה הארוכה שלו, שנמשכת, אם אתם שואלים אותי, לאורך כל 500 העמודים הראשונים (כי העיניין הזה של מתי מסתיימת ההתחלה ומתי מתחיל הסוף ואיפה האמצע בכל הסיפור הזה, כי זה עניין של פרשנות ואני בחרתי לפרשן זאת ככה), פויר בונה את הדמויות, מוסיף להן נפח, מתאר את חיי היום יום של משפחת בלוך על שלל צרותיה. הבעיה היא, שכשעוברים את 500 העמודים הראשונים, ומגיעים לקטע שאמור להיות השיא בסיפור, ושבו אמור להתחיל כל האקשן האמיתי (השמדת ישראל בעיקבות רעידת האדמה שהתחוללה במזרח התיכון), הספר נשאר באותו קו, ולא מרגישים שיש איזו עליית מדרגה, איזה ריגוש חדש. הספר הוא כמו קו בינארי כזה, לא משתנה הרבה לאורך כל הספר. פויר ממשיך לחפור, ולהתעבק לפעמים לא רק בעיקר אלא גם בתפל, והספר, שהיה קל בהתחלה, מתחיל להיות קצת כבד, ולאט לאט הוא גם מתחיל ליפול.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שקראתי 500 עמודים מהספר, שמרובם נהניתי מאוד מאוד.
משעשע עד דמעות? אולי לא עד דמעות, אבל הספר הזה הוציא ממני גיוך ואף ציחקוק אחד או שניים. גרם לי לבחון מחדש את חיי? אולי קצת. ככה, בריפרוף (בכל זאת, כשיש סחרחורת, קשה להתרכז בדברים אחרים מלבד בדבר הזה שגרם לסחרחורת, אז גם בבחינת חיי מחדש, גם אם היא מתבצעת בריפרוף, זה בהחלט הישג מכובד שראוי לתת עליו את הדעת).
בשורה התחתונה, מומלץ. לא לכולם, אבל מי שחושב שהוא מסוגל להתמודד איתו, שילך על זה בשימחה רבה.
לסיכום, היה אפשר לעשות את זה טוב פחות, אבל גם טוב יותר. אבל מה לעשות - ככה זה, כשמשתמשים בסלוטייפ. זה לא מצליח להחזיק מעמד במשך הרבה זמן, ולקראת הסוף, ממש לפני שמתחילה מסיבת התחפושות, המסמלת את קו הסיום, זה נופל (וזה בכלל לא עזר שעד לאותו רגע שבו היא נפלה, אני וכל החברים שלי התלהבנו ממנה)...