אקדים, אכביר ואומר כי לדעתי כל יהודי באשר הוא כדאי שיקרא את הספר הזה (!) שהרי מי לא מכיר את אדמונד דה רוטשילד (חיפשתי אותו לאורך כל הספר מאחר והרוטשילדים שהספר עסק בהם לא כללו את אדמונד. הנ"ל הוזכר לקראת סופו וגם בצורה מאוד מזערית). הספר משתף את הקורא בבניית האימפריה שנקראת 'רוטשילד' ובהתבססות המשפחה, ולכן הוא מעניין ומומלץ. מי היה מאמין שבשנת 1770 ואילך היו גטאות שבידלו את היהודים מהגויים.

לעיתים אני מדמה קריאת ספר להרפתקה שיוצאים אליה (יתכן מאוד שכבר כתבתי זאת באתר זה, סימניה...) ההרפתקה לא ידועה מראש ואפילו שהומלצנו ליציאה לדרך - הרגליים הפוסעות מהססות מהצעדים הראשונים. גם פה היססתי בקריאת הספר, למרות ההמלצות עליו.
הספר התחיל עם הרבה 'הערות שוליים' שפירשו את נתוני הספר... חששתי שכך יהיה לאורך כל הקריאה - שהרי ה'קריאה השוטפת' מופרעת עם כל הפנייה והעניין די מתיש. ההערות המשיכו, אמנם קצת התמעטו, אבל היו ברקע הספר. המילים זורמות יפה והכתיבה רכה עם נטייה תנ"כית.
(סתם הערת אגב לא חשובה-ככל הנראה מישהו או משהו עבר על פני הכתוב וסימן 'ק' במקום ה'ה' המופיעה בהדפסה המקורית במילה 'אלוהים')

להלן ציטוטים שאהבתי מהספר :

"עוד מעט יתככבו השמיים" (עמ' 16) = השמיים צפויים להתכבות ולהתכסות בכוכבים

"'רוט-שילד' = השלט האדום " הערת שוליים מס' 25 בעמ' 29. מוזכר שוב גם כמגן אדום בעמ' 114 בהערה 70.

הוראות למשא ומתן "מאיר, שמבטו התמקד כל העת בנתן (בנו), הסב כעת פניו אל אמשל ושלמה (בנים נוספים). "זכרו זאת גם אתם, כדי לא להיחשף, עלינו לנהוג כלפי חוץ מנהג של עסקים כרגיל. לעולם לא נחשוף חולשה ולא נניח לתחושות שלנו להשתלט עלינו. שליטה עצמית היא מפתח להצלחה. שליטה עצמית מתבקשת באינספור מצבים בחיינו, גם במשא ומתן. אל תרשו לעצמכם לצאת מגדרכם.
גם אם מתחשק לכם למלוק את ראשו של הסחטן הפיננסי הניצב בפניכם, דברו אליו ביראת כבוד, בנועם, ובה בעת בדקו בתוככם אם ראוי יהיה לוותר על העסקה או שמא היא כדאית וטעות תהיה להחמיצה. זכרו, אל לכם לרסן את להיטותם, עליכם לרסן את צפונות לבכם. הישמרו מהכתלים, כי אליהם צמודות אוזניים מאיימות. פעלו באופן שגם המסובב הגדול מכולם לא יצליח להציל מפיכם דבר. הרצון לדעת הוא נטייה טבעית של האדם, של כל אחד מאיתנו. כל שעלינו לעשות, בניגוד לאחרים, הוא לשמור לעצמנו את הידיעה מצד אחד, ומנגד להשתמש בה כמנוף מהיר אל העושר. ככל שנקדים לדעת לפני כולם, כך תהפוך הידיעה שלנו כלי יעיל לפעולה" (עמ' 203)

"הריב הוא פורקן נהדר. ההתפרקות היעילה ביותר היא זו הנעשית בתוך המשפחה, בין אנשים קרובים, שתמיד מותירה אחריה שובל חם של פיוס" (עמ' 370)

אנשים מבצעים מעשים מגונים בשפה. כל הזמן. הם מקווים שהמינים הנכחדים יצליחו "להישרד" וכועסים כי מישהו "חירב" להם הכל ומתארים את התמונה ש"תולה" על הקיר ובכל פעם שזה קורה אפשר לזהות מסביב אנשים שעוברת בהם צמרמורת פיזית. אני אחת מהם. אני יודעת שזה זניח, אני יודעת שאפילו בלשנים כבר מסרבים לדבר על שימוש תקין ולא תקין בשפה, אני יודעת שהרגישויות האנינות שלי מפריעות בעיקר לעצמי. ועדיין זה צורם לי. זה בלתי נשלט.
כשזה מופיע בכתב, זה אפילו יותר גרוע. זאת בדרך כלל תוצאה טבעית של כתיבה במשלב שאינו טבעי לכותב. כשסופר בוחר לכתוב במשלב שאינו שלו, המבטא שלו כמעט תמיד יבצבץ מתחת. הוא יסרס ביטויים וניבים, מבנה המשפט שלו יהיה מסורבל, הכתיבה תיראה מאולצת ולי תהיה בחילה. קשה לשאול משלב לשוני. התוצאות בדרך כלל מביכות. רק וירטואוזים מסוגלים, ולפעמים גם הם לא (עיין ערך מישהו לרוץ איתו). ושוב אני מוּדעת לפנאטיות שלי בעניין הזה. אני מאמינה קנאית ברעיון הכתיבה הטבעית: רק למי שאומר "לאו דווקא" מותר גם לכתוב "לאו דווקא". יעיד מי שמכיר אותי שכל מה שאני כותבת אני בהחלט עשויה לומר.

על "אהבתה של גברת רוטשילד" היו דווקא ביקורות טובות. חלקן ציינו במיוחד את הכתיבה:
"שפה עשירה ויפה, מרנינה את הלב ממש", "שפה גבוהה המשרה לקורא אווירה של פעם", "הלשון של הסופרת עמוקה יפה ומושכת ומביני השפה ייהנו ממנה", "כתוב בשפה יפהפיה", "התמוגגתי מהשפה המשובחת" וכן הלאה.
כשלקחתי אותו מהספריה הספרנית הזהירה אותי, "הוא רומן היסטורי, את יודעת." יש לי היסטוריה ארוכה עם רומנים היסטוריים. בדרך כלל הם מתעסקים פחות בדיוק העובדתי ויותר בהתקדמות העלילה. (הביקורת הזאת הופכת לווידוי על כל האובססיות שלי. אני אעצור כאן.)
אבל על הכריכה האחורית של "אהבתה של" היה כתוב מפורשות "לאחר תחקיר מעמיק ורב-שנים מציגה בפנינו הסופרת האהובה שרה אהרוני את המאורעות ההיסטוריים הגדולים שהתרחשו במשך קרוב למאה שנים דרך יומניה הסודיים של גוטל רוטשילד, שאותם החלה לכתוב כשהיתה נערה ולא חדלה עד יום מותה."
אז אמנם תהיתי לרגע מה עשתה כאן שרה אהרוני אם גוטל רוטשילד כתבה את היומנים, אבל לא התעמקתי בזה יותר מדי. ציפיתי למעין יומני גליקל, ולכן גם הנחתי שאפשר לצפות לאמינות היסטורית כלשהי. קיבלתי רומן יומנים (סוגה ספרותית שאף פעם לא הערכתי), כתוב גרוע, וכולל את הטעויות המגוחכות הנחוצות (כך נראה) לכל רומן היסטורי ראוי לשמו.

אבל השפה, אוי השפה. זה היה בלתי נסבל.
"גלגולי צחוק הסתלסלו מפיו"
"כשהוא מדבר ברצינות, המצח עובר למצב קמטוטי, ואני עוברת למצב הקשבתי"
"אין ספק כי ימשיך להילחם בשמם של הזוגות המצוקתיים"
"חישב במוחו כי הבכי הוא דרך יעילה יותר להתיק את אמו ממעשיה"
"משייטת את עיני"
"זקפתי זוג אוזניים כהשלמה לזוג עיני השרוי בפעולה מתמדת על רחבי פניו"
"לבי נצמק"
"אני איש של מעשה, לא של המתנות" (יש לה נטייה לשבש שמות פעולה. התוודות במקום וידוי, ריכוזיות במקום ריכוז, עגימוּת במקום עוגמה...)
"הפירות שהגיעו ממאמצים אחרונים אלה הם בוסרניים"
שלושה כאלה בעמוד, לערך. לא עמדתי בזה. קראתי אותו במשך חודש וחצי; תוך כדי הקריאה סיימתי לא פחות מעשרים ושבעה ספרים אחרים. כולם היו יותר קריאים, יותר מעניינים, יותר מפתים להמשיך לקרוא. וכשאני חושבת על הפוטנציאל העצום של הנושא...

והעלילה. השגיאות ההכרחיות, כאמור: אמשל רוטשילד, היהודי האדוק, מרים כוסית עם הגנרל פון ויימר; פסוקים מתהלים מתערבבים זה בזה; גוטל רוטשילד שותה מהקידוש אחרי הבנים (כי היהדות היא שוביניסטית עד שתוכח חפותה); אני אתפלא מאוד אם יסתבר שאישה יהודיה בת תקופתה ומקומה הבינה עברית במידה שאפשרה לה להטות פסוקים מלשון רבים ליחיד ולהפך (אני בספק אם מרבית הגברים אז היו מסוגלים); אבל העיקר ההקפדה לכתוב תאריך עברי בראש כל עמוד ולתרגם אותו ללועזית בהערת שוליים.
והמלל המעייף. תגלית: זה כמו דמדומים רק ברחוב היהודים במאה השמונה עשרה!
קטעים ארוכים ארוכים על כמה הוא מדהים מתמזגים אל נסיונות שלו לשכנע אותה שהיא מדהימה. אני נרדמת כאן.

קראתי עד הסוף. כי אולי. אולי אני אתרגל לצרימות הקטנות האיומות האלה; אולי שרה אהרוני תתרגל למשלב שאימצה לה או (הלוואי) תגלוש בחזרה, בטעות, למשלב שלה. אולי הידע ההיסטורי שווה את זה בכל זאת.
אז סיימתי בגבורה.
וזה לא היה.

יופי של תחקיר ערכה שרה אהרוני והכניסה אותנו לנבכי משפחת רוטשילד, אחד המשפחות המשפיעות ביותר באירופה מהבחינה הכלכלית, בחלק הראשון של המאה ה-19.
אלא שתחילת שושלת המשפחה, דרך מאיר אמשל רוטשילד ונישואיו לגוטל, החל עוד במחצית השניה של המאה ה-18, עת מאיר רוטשילד עשה חיל בעסקיו והוליד עשרה יורשים, חמישה מהם בנים ממשיכי דרכו ושותפיו לעסקיו חובקי אירופה כולה.
המשפחה החלה דרכה ביודנגאסה, רחוב היהודים, הגטו היהודי בפרנקפורט. היהודים נחשבו לסוג של מזיקים, שאינם אמורים להסתובב בחופשיות בפרנקפורט בפרט והנסיכות בכלל. הרחוב היה תחום וליהודים היה צורך בהיתר לצאת. מאיר אמשל רוטשילד עשה ככל שביכולתו להשיג חופש מוחלט ליהודים, אבל חופש זה הושג לאחר תשלום כבד ועם הכניעה לצרפתים ולחוקי הנאורות שלהם.
על הכל כותבת גוטל רוטשילד בשלושה יומנים, על נאורותו של מאיר בעלה, על היותו מרחיק לכת, איש עסקים מיומן, אדם שלא מוותר בקלות, גם חולה. אהבה רבה יש לה לבעלה, לעשרת ילדיה, לעשרות נכדיה ובכלל למשפחתה המורחבת.
כשמאיר רוטשילד מת בסוף, הוא מת, אתם יודעים, זה לא ספוילר, הדמעות כבר זולגות מעצמן. איזה זוג זה, איזו אהבה. אבל לא רק זוגיות מוצלחת יש כאן. יש משפחה מאוחדת, המצליחה להשתלט על הבנקאות האירופית כשלמעשה היהודים חיים בגטו סגור. הישג אדיר למשפחה שידעה לנצל את רצון הצפרתים להשתלט על אירופה, על חמדנות נסיכי גרמניה והולנד, על התעשיה המפותחת של אנגליה, על הצורך של העשירים בעוד ועוד הלוואות, חפצי אמנות וסתם ארמונות מפוארים להשוויץ בהם.
גוטל רוטשילד מאריכה חיים שנים רבות אחרי מאיר, חוזה בהתרחבות המשפחה, השתלבות הבנים והנכדים בשמנת העושר חובקת היבשת ומביאה לנו "עדות פנימית" מהישג יוצא דופן זה.
לכל אורך הקריאה היתה לי תחושה שהמחברת, שרה אהרוני, עסקה איכשהו בעברה בחינוך. ואכן, היא היתה מורה ומנהלת בית ספר, וזה כמובן ניכר בכתבתה, כשכל מילה מדודה, הכל במקום, מעט עצור זרימה, אבל מי שלא מתעייף מסגנון זה זוכה בסופו של דבר להישג גדול.
ספר מרתק.

הספר הזה הוא פנינה! כל המילים שחוברו להן יחדיו מהווים שרשרת פנינים שובת לב. אהבתי את "אהבתה של סלטנאת" מבית היוצר של שרה אהרוני, ולכן לא היססתי לרגע ליטול לידיי את הספר הנוכחי. ידעתי שמצפה לי חווית קריאה מענגת...וצדקתי! מהעת שהתחלתי לקרוא בספר, השתדלתי לנצל כל פלח זמן פנוי לשוב אליו.

זהו רומן היסטורי מרגש ומרתק, על המייסד של משפחת רוטשילד ואחת המשפחות המוכרות בעולם: מאיר-אמשל רוטשילד.

ככל שהבנתי מהכריכה ומערוצי התקשורת, כל הספר מבוסס על תחקירים, ונכתב כיומן חיים של הגברת רוטשילד: "גוטל". הספר כולל שלוש מחברות הראשונה: הניצנים הראשונים, הניצוץ בין מאיר לגוטל, הנישואין והולדת הצאצאים. מחברת שנייה מתחילה בעזיבתו של נתן לאנגליה ופתיחת הסניף האנגלי, והמחברת השלישית ראשיתה בהגירתו של יעקב (שינה את שמו לג'יימס) לצרפת.

שרה אהרוני, קוסמת של מילים, מגוללת בעברית רהוטה, מענגת, מרתקת ומסקרנת, את קורות משפחת רוטשילד, בצל אירועים היסטוריים וטרגדיות אישיות, מלפני כמאתיים שנה, ובמשך קרוב למאה שנים באירופה. מ ד ה י ם! ובכל פעם שנתקלתי באירוע היסטורי רצתי לפרופ' גוגל... איך שאני אוהבת ספרים כאלה שאפשר ללמוד מהם, ולרענן את הזיכרון ממה שלמדתי בהיסטוריה... "כיף אמיתי"... הספר הזה הוא מסוג הספרים שאני מתמוגגת מהם, והולכת איתם כמה ימים גם אחרי שסיימתי לקרוא בו.

הסיפור מובא בקולה של גוטל, יומניה של הגברת גוטל רוטשילד, שכונתה בשם חיבה על ידי מאיר-אמשל רוטשילד "גוטלה". גוטל החלה לכתוב את היומנים מנערותה עד ליום מותה בגיל 96 בשנת 1849.

גדולתה ודמותה של הגברת רוטשילד הוצנעו ונדחקו לפינה, בצל התקופה ההיסטורית והחברתית. למרות זאת, אין לי ספק, שגוטל בדרכה הייחודית השפיעה על החלטות בעלה – מאיר, הסב של אדמונד ג'יימס דה רוטשילד והנדבן הידוע. הספר "אהבתה של גברת רוטשילד" "מתקן", ונותן לאם המשפחה את הבמה הראויה לאישה שכמותה.

למעט אירועים היסטוריים ומסע חייהם של צאצאי משפחת רוטשילד באירופה, רוב רובו של הספר מתרחש בפרנקפורט שבגרמניה, ומתרכז בתוך "הגטו" ברחוב היהודים "יודנגאסה".

התמוגגתי מהשפה המשובחת ותיאור חיי הקהילה היהודית ביודנגאסה, עד כדי כך שלעיתים הייתה לי הרגשה שאני עצמי שם, ותוך כדי קריאה טוויתי במוחי את הרחוב וריחותיו. אין לי צל של ספק, שאם יוחלט להסריט סדרה על קורות משפחת רוטשילד, לא מן הנמנע שיהיה מבוסס גם על הספר הנוכחי.

גוטל מגוללת את חיי המשפחה דרך יומניה, משנת 1770 עד ל-1849. בגרמניה שלט פרידריך השני שחילק את היהודים לשני סוגים: "יהודי החצר" שמהם השלטון הפיק תועלת ו"יהודים נסבלים" כגון: רבנים, חזנים ושפרנסתם מושתתת על מתן שירותים לקהילתם, והשלטון אינו נהנה מהם. כמו כן על פי התקנון, על היהודים נאסר לעסוק במשלחי יד שעסקו הנוצרים לרבות רכישת בהמות, יצירת משקאות אלכוהוליים, לסחור בצמר וכו'. אך, מאידך הותר ליהודים לסחור ביין כשר, באבני חן, בבדים ופרוות.

בעת התקופה ההיסטורית ב"יודנגאסה", גוטל נהגה להביט מעבר לחלון לרחוב היהודים והמולתו, באחד הימים, בין כל הדמויות, עיניה קלטו את מאיר-אמשל רוטשילד. בנוסף מפגש "אקראי" בין מאיר-אמשל לגוטל ברחוב היהודים, תרם לכך שמאיר החל להתבונן אף הוא בחלון ולקוד קידות קטנות. הניצוץ בין שניהם לא איחר לבוא, ומאיר אמשל התייצב מול הוריה של גוטל לבקש את ידה. תחילה ההורים סירבו, אך עקשנותו של העלם הכריע, והוא זכה בגוטל-בתו של חלפן הכספים שלמה-וולף. גוטל ומאיר-אמשל רוטשילד נישאו ב-2.9.1770.

מאיר למד בבית ספר רבני ורכש ידע רב בתלמוד, בתורה ובשפות גרמנית עברית וארמית בצפייה שיהיה רב. לאחר שהוריו נפטרו, הוא הועבר לחסותו של הדוד, והדוד שלח אותו להנובר להתמחות במסחר בבנק היהודי של וולף-יעקב אופנהיימר. בראשית דרכו עבד כשוליה בבנק, ומילא את מטלותיו במסירות עד שבהדרגה שולב בפעילויות משמעותיות ומחשבותיו החלו לחלחל: "אם אופנהיימר עשה זאת, גם אני מאיר רוטשילד מסוגל".... וכך החל לטפח קשרים.

מאיר מתואר כאיש נמרץ ללא לאות וכך אמר לגוטל: "כאשר אני ישן המזל ער ושומר עלי. אם אישן הרבה-גם המזל שלי ילך לישון".

גוטל ילדה את בתה הבכורה ב-20.8.1771 וקראה לה שינשה, על שם אימו של מאיר. מתוך 19 הריונות גוטל הצליחה ללדת חמישה בנים וחמש בנות, שברבות השנים היו לחלק מהרשת המשפחתית שפרסה את כנפיה באירופה. כל לידה שקטה הצמידה אותה לשכול, אך היא נאלצה להמשיך בשגרת חייה מבלי לחשוף את אותות חולשתה וכך נהגה עמוד 81: "בהיותי לבדי הנחתי ללבי להגיר את הדמעות מבלי להפריע, ובשובו של מאיר הביתה תליתי אותן ליבוש."

גוטל חיה לצדו של מאיר ונשמה את תורתו והגיגיו עמוד 90: "היום אני מפסיד לאחד או לשניים או לשלושה ומחר אני מחזיר את ההפסד מעשרות לקוחות חדשים שרכשתי את אמונם, והם משלמים לי טבין ותקילין." גדולתה של מאיר רוטשילד והמשפחה היורשת, נמדדו בניצול חלון ההזדמנויות בכל אירוע היסטורי או חברתי.

בין כל האירועים ההיסטוריים של חילופי השלטון באירופה, נפילת הבסטיליה, לואי ה-16, המלכה מארי אנטואנט, המהפכה הצרפתית, נפוליאון בונפרטה, אירועי עלילות דם, קרב ווטרלו, הגזרות על היהודים עם כניסתם של הצרפתים לפרנקפורט ועוד. משפחת רוטשילד בראשותו של מאיר מתאימה את עצמה לאירועים עד כדי החלפת שמות אפילו... ממאיר למאייר כשצליל גרמני מתלווה לשם. מאיר אמשל מתקרב לאנשים ש"מושכים בחוטים" וזוכה אף לתואר "אובראופאגנט" (סוכן חצר ראשי), שנחשב למעמד הגבוה ביותר בסולם המעמדות, שהוצב בפני יהודי החצר בקאסל.

גוטל מתוארת כינשופית שפוקחת את עיניהם להגנת אפרוחיה המקננים בקינה. כגון: המבטים של אוה בגיסה משה ורמוס (בעלה של שינשה), מעקב אחר עיסוקיו של מאיר כאב ובעל למופת כולל מהלכיו העסקיים, גם הם לא עלו תמיד בקנה אחד עם דעותיה. גוטלה ידעה בדרכה שלה להבעיר אש, לכבותה ולהמתין עד שמקום הכוויה יחלים...על מאיר כתבה ביומנה: "מאיר אינו ער למתרחש מתחת עיניו. בענייני נשים הוא ממשיך לגלות תמימות של ילד שטרם בגר. עיני האישה שבי רואות בשבריר הרגע את מה שעיניו הגבריות לא תראינה במשך שעות ארוכות." מאידך, מאיר ידע להתבטא היטב ולעמוד על שלו בכל הצעה ולא היסס להגיב... עמוד 189: "ההצעה שלך מסוכנת, יש בה יותר מדי סימני שאלה ופחות מדי סימני קריאה. אני מתנגד לה מכול ומכול."

שרה אהרוני כותבת נפלא עם מטאפורות כבירות ומפתיעות. לעיתים מצאתי את עצמי קוראת אותם שוב ושוב. בספר הזה יש מתכון רוטשילדי של בצק המורכב מיודנדויטש, עברית, ארמית ומעט גרמנית – הכול יחד יצר מאפה ביתי נפלא... עמוד 220

מכתביה לנתן בנה שעזב את פרנקפורט לאנגליה נחתמים ב: אימך האוהבת גוטל, אשת מאיר אמשל רוטשילד הנכבד. שימו לב, גוטל אוהבת, היא האימא, אך היא תמיד "אשתו של מאיר אמשל רוטשילד הנכבד".

ביומניה היא מתארת על חיי בניה ונשותיהן כגון: חנה אשתו האנגלייה של נתן תוארה "כמוצר יוקרתי באריזה משובחת". את נתן היא תיארה כ"קוסם וכל מי שנמצא בקרבתו נופל לקסמיו" או, כגאון פיננסי שלא פוסח על שום חלון הזדמנויות והיה אקסמפלר, מושלם של אביו כולל חוש ריח מחודד היטב.

אהבתי את ההשוואה שגוטל ערכה בין נפוליאון בונפרטה למאיר. לדעתה, הם קורצו מאותו חומר שאפתני הממריץ את דמם, ומשלח אותם מקרב לקרב, וכל כיבוש יעד מאיץ אותם לעבר היעד הבא...גוטל העריכה את נפוליאון ולו רק משום שהוא חשב, שכל בני האדם נולדו שווים והינם בעלי זכות לרכוש משל עצמם. שכן לכך חתר רוב הזמן מאיר אמשל רוטשילד.

גוטל לא אהבה את נקודת הזינוק של ג'יימס (יעקב) בצרפת. לדעתה בנה מתבשם לו בטרקליני השמנא והסלתא של הפריזאים העטופים בחליפות, פרוות, ושמלות עם הרבה יין... הנחת מג'יימס נחתה על גוטל רק לאחר שנישא לבטי נכדתה ובת דודתו, שניהלה את ביתה וגם את ג'יימס, ביד חזקה ובזרוע נטויה כיאה לרוטשילדית אמתית.

מאיר נפטר ב19.9.1812 ונזכר כאיש שעשה גדולות אבל התהלך בקטנות (עמוד 353). גוטל הבינה רק אחרי מותו עד כמה מאיר היה לא רק שלה אלא של כולם. מ-4.8.1814 גוטל הקדישה את יומנה למאיר שלה. היא המשיכה בחייה הצנועים וסירבה לצאת מביתה ביודנגאסה. לבניה היא הודיעה: "כאן נולדתי, כאן הכרתי את אבא, וכאן אמות". (עמוד 359)

באחד הקטעים בעמוד 376 מתואר קונפליקט בין "בנק אוף אינגלנד" לשטרות של הרוטשילדים. נתן שניהל את השלוחה האנגלית "עשה לבנק הזה בית ספר"... אהבתי. אני מניחה את זאת כאן, כדי שתקראו בעצמכם, אין ספק שרק ראש יהודי יכול לפעול כך.

לקראת סופו של הספר, גוטל מציינת את הקשר עם משפחת מונטפיורי הידועה ואהבתי את פגישתה והדו-שיח שהתנהל בינה להיינריך היינה. היינריך חשש... עמוד 421: "חושש אני מפני התפרצות הרוח הברברית החבויה בבני העם הגרמני. שריפת ספרים היא אות וסימן לבאות. במקום שבו שורפים ספרים-שם ישרפו גם בני אדם." לצערנו... הוא צדק! הוא כונה על ידי גוטל "מענטש" למרות שיחסה ליהודים המומרים הייתה מחמירה. (היינריך הינה (חיים) היה נצר למשפחה שהמירה את דתה).

שרה אהרוני, כתבה כאן חתיכת היסטוריה, שכל בנקאי צריך לקרוא ולא רק... זהו ספר על מרכבה ואמנה רוטשילדית לאחדות, יושר, חריצות, מופת לחיים של צדק ומוסר, וכל הבלילה הזו יחדיו נתנה להם את הכוח.

יופי של כתיבה ועריכה משובחת להפליא, הכוללת ביאורים בתחתית העמוד באותו עמוד, בדיוק כמו שאני אוהבת. לא יכולתי לחשוב על תמונה יותר טובה לכריכה. שאפו! כל הכבוד!

אני יודעת שכתבתי קצת מעבר למה שאני מורגלת. אני מודה, לא יכולתי להפסיק להקליד ועצרתי את עצמי כאן, ויש עוד כל כך הרבה...

תעשו טובה לעצמכם ורוצו לקרוא את הספר. לא תצטערו! (תודה).

מומלץ אמרתי? כן! אין כאן סימן שאלה רק סימן קריאה! מומלץ ברותחין.

שורה תחתונה: עושר הוא תוצר של יכולתו של האדם לחשוב. (איין ראנד מתוך הספר "מרד הנפילים")

לי יניני

נתונים:
שם הספר: אהבתה של גברת רוטשילד/Mrs. Rothschild's Love
שם הסופר/ת: שרה אהרוני/Sara Aharoni
שפה מקור: עברית
ז'אנר: פרוזה/מקור
מספר עמודים: 428
הוצאה לאור: ידיעות אחרונות*ספרי חמד
שנת הוצאה: 2015

איזה ספר מקסים !! מלא רגש. כתוב היטב. שפה עשירה ויפה, מרנינה את הלב ממש.
אני חייבת לשתף במספר ציטוטים : "...עיני עצומות וליבי ער, מחיש פעימותיו...",
"...איני מצליחה לרסן את נשימתי הדוהרת...",
"...מבט מסביב גילה לי כי היום התקפל ונמוג, והערב מגיח בהדרגה, כמו מוודא תחילה שהשטח פנוי."
תענוג לקרוא משפטים כל כך יפים.
הסיפור הוא, סיפור אהבתם של גוטל'ה ומאיר אמשל רוטשילד בגטו היהודי בפרנקפורט שבגרמניה.
על פי צו קדמון נאסר על היהודים להתבונן בחיים של הפרנקפורטים, על כן בנו סביב רחוב היהודים - היודנגאסה,
חומה גבוהה.
קשה לחיות ביודנגאסה, שזו בעצם סמטה צרה, אפילה ומלוכלכת, אין בה מקום לעצים ופרחים, רק דוחק וצפיפות קשה.
יהודים לא היו רשאים לצאת מהיודנגאסה.
גוטל'ה ומאיר אמשל רוטשילד הם ראשית השושלת המכובדת של משפחת רוטשילד המוכרת.
הסיפור נבנה על סמך יומניה של גוטל, אשתו של אמשל רוטשילד שמגיל 15 ועד מותה כתבה יומן.
מרתק ללמוד על התנהלות המשפחה בתקופה ההיא, לפני כמאתיים שנים,
על כשרונו העסקי של מתחיל שושלת משפחת רוטשילד, שהיה יזם עסקי מוצלח ומפולפל,
בעל רעיונות מהפכניים לאותה תקופה ובשל כך זכה להצלחה רבה בעסקיו וזאת על אף כל המגבלות והאיסורים שחלו על היהודים.
גוטל עצמה, אישה חכמה שניהלה את הבית בתבונה רבה והשאירה לבעלה חופש פעולה מלא לעסקיו.
גוטל מתארת ביומניה זוגיות מוצלחת מאוד עם מאיר אמשל רוטשילד, מספרת על הולדת ילדיה, נכדיה וניניה
ועל אבני הדרך בעסקי המשפחה המשגשגים.
הערה קטנה : עפ"י ויקיפדיה השם הוא אנשל ולא אמשל ועל פי אותו מקור, המשפחה נרדפה בזמן מלה"ע השנייה ואין לכך התייחסות בספר...
בכל מקרה, מומלץ בחום.

זהו ספר המתאר את דברי ימי משפחת רוטשילד על פרטיה מאז ייסודה על ידי ראש המשפחה מאיר אמשל. היפה והמרתק בספר הוא שההיסטוריה של השושלת מפורטת ביד אומנות של הסופרת המוכשרת באופן מאד מיוחד מבחינת זוית ראייה של אשת מאיר היא גוטל שהאריכה ימים עד גיל 96 וראתה צאצאים ודורות לבית רוטשילד. הספר כתוב בצורת יומן שנפתח בהיות הגבורה נערה טרם נישואיה לראש השושלת ומסתיים ביום פטירתה. הספר מביא בפני הקורא בד בבד עם ההיסטוריה של ימי רוטשילד את הניחוח של החיים בגטו של פרנקפורט עם כל ההוי היהודי. הסופרת יורדת לפרטי פרטים של חיי היהודים דבר שנותן לספר עומק ומימד נוסף. הלשון של הסופרת עמוקה יפה ומושכת ומביני השפה ייהנו ממנה. חשוב לקרוא את הספר גם מן הבחינה ההסטורית וגם מן הבחינה של מוסר ההשכל שעולה מכל שורה ועמוד בספר.

שרה אהרוני זכורה בעיקר בגלל ספרה "אהבתה של סלטנאת" שאני ממש לא חשבתי שהוא יצירת מופת או אפילו כתוב טוב.
בגלל זה אני ממש הופתעתי שהיא כתבה גם את "אהבתה של גברת רוטשילד".
ניכרת פה עבודת תחקיר מצויינת ורמת הכתיבה מדוייקת ואיכותית בהתאם לתקופה אותה היא אמורה לשקף.
אין מה לדבר - שרה אהרוני עשתה עבודה מצויינת באיסוף המידע ושיקוף התקופה ההיסטורית מבחינת מנהגים, דיבור, אמונות וכו'.
העלילה עצמה לטעמי לעיתים היתה דלה מידי.. לא קרה הרבה למעט העובדה שהחיים פשוט קרו - אנשים נולדים... חיים ומתים.
כל מהות הספר היא התקופה ובאמת ההבנה העקרונית איך התחילה האימפריה העשירה של רוטשילד.
ניתן היה לקצר במעט את הספר ועדיין זה לא היה פוגע באיכותו.
מי שמחפש אקשן או דרמות זה לא בדיוק הספר בשבילו אבל מי שאוהב לצלול לתוך תקופות קדומות עם תחושה של אותנטיות בכל הפרטים הקטנים יימצא פה את מבוקשו.
כתיבה מדוייקת בהחלט ראויה לשבח במיוחד אחרי הכתיבה הדלה של ספרה הקודם.

הסקרנות כלפי ׳אהבתה של גברת רוטשילד׳ מאת שרה אהרוני, נובעת מחיבתי לרומנים היסטוריים וסאגות משפחתיות היסטוריות, אותם אני נהנית לחוות גם כסדרות טלויזיה יוקרתיות.
הספר מציג את תמונת חיי היהודים, הכורעים תחת עול הגזירות האנטישמיות בגטו היהודי של פרנקפורט און מיין, במאות השמונה עשרה- תשע עשרה, כשממקום זה,מושפל ומוגבל במהלכיו, ייסד מאיר רוטשילד היתום, בנחישות ובכשרון רב את עסקי המסחר והבנקאות. משפחת רוטשילד, המושפעת מן האירועים ההיסטוריים הגדולים של התקופה, מנצלת אותם לטובתה, ופועלת בין השאר גם להטבת מצב היהודים.

אם נראה שהספר לוקה באיפיון דמויות כמעט מושלמות עד אידאליסטיות, ההולמות ספרות ילדים נאיבית, או ספרות מגוייסת, ניתן לצאת נגד ביקורת זו בתירוץ עיצובו של הספר כיומן, שמטבעו סופג הכל. יומנה של גברת מאיר רוטשילד, מאז היתה גוטל נערה מאוהבת ומחוזרת, מציג את האירועים מזווית ראייה אחת של אישה תמה ואם אוהבת, שכמעט לא יצאה מדלת אמותיו של הגטו היהודי, וככל הנראה גם לא היתה בסודם של פרטים רבים ואולי אפלים.
כמו כן, מאחר ויומן נכתב באופן ספונטני ובכרונולוגיה לא מחייבת, תחושות ודעות שנזכרו בעבר, יכולות להופיע גם בהקשר לאירועים מאוחרים יותר, כך שכל דרישה לעריכה מדוקדקת, שתחסוך מהקורא חזרות מעייפות, יש בה פגיעה באוטנטיות היומן.
לאור זאת, עולות בי השאלות; האם גוטלה רוטשילד באמת השאירה אחריה יומן, האם כתבה יומן שהושמד, ואולי הסופרת בחרה להשתמש ביומן כטכניקת כתיבה, המחייבת פחות?

ובכל זאת, על אף הביקורת, נהניתי מאוד מן ההצצה בתמונה הבלתי שלמה של משפחת רוטשילד ומפעלה, כמו גם משיעור ההיסטוריה המעולה שבהמחשת התקופה.
ואם אבקר בפרנקפורט און מיין, הרי, שהודות לספרה של שרה אהרוני, לא אחמיץ את הביקור בבית רוטשילד הישן, המשמש היום כמוזיאון של הגטו.

הספר לקח אותי לאורך שנים של התמודדות יהודי גרמניה עם מעמדם בגולה. אהבתי את דרך כתיבתה של שרה אהרוני, הערכים של משפחת רוטשילד שמוצגים בספר, המשפחתיות ההדוקה, הגאונות בניהול כספים, והעמידה האיתנה מול הגויים. לא רציתי לסיים את קריאת הספר, שלקח אותי למעמקי נשמתה ולעוז רוחה של האישה היהודיה בגולה שעוזרת ותמכת בבעלה ובבני משפחתה. אהבתי את מערכת היחסים האוהבת והמכבדת בין גוטל ומאיר אמשל רוטשילד. רוטשילד שנכדו תרם רבות ליישובה של הארץ. שמחתי לדעת את מקור השם רוטשילד, בית אדום. התקווה השזורה בין דפי הספר, היזמות והחריצות דברו אליי מאוד. הענווה של גוטל רוטשילד מייסדת השושלת יחד עם בעלה, הקסימה אותי. הייתי אומרת לאחר קריאת הספר 'אם תרצו אין זו אגדה'. כי מאיר אמשל רוטשילד, רצה, עשה, יזם, גדל ילדים לתפארת עם גוטל, ובמקביל תרם לרווחת בני קהילתו. וזו המורשת שהעביר לבניו ולצאצאיו. אהבתי, נהניתי, בכיתי, התרגשתי והתמלאתי גאווה.