ביקורת ספרותית על אהבתה של גברת רוטשילד - רומן היסטורי - סאגה מאת שרה אהרוני
בזבוז של זמן

---

אנשים מבצעים מעשים מגונים בשפה. כל הזמן. הם מקווים שהמינים הנכחדים יצליחו "להישרד" וכועסים כי מישהו "חירב" להם הכל ומתארים את התמונה ש"תולה" על הקיר ובכל פעם שזה קורה אפשר לזהות מסביב אנשים שעוברת בהם צמרמורת פיזית. אני אחת מהם. אני יודעת שזה זניח, אני יודעת שאפילו בלשנים כבר מסרבים לדבר על שימוש תקין ולא תקין בשפה, אני יודעת שהרגישויות האנינות שלי מפריעות בעיקר לעצמי. ועדיין זה צורם לי. זה בלתי נשלט.
כשזה מופיע בכתב, זה אפילו יותר גרוע. זאת בדרך כלל תוצאה טבעית של כתיבה במשלב שאינו טבעי לכותב. כשסופר בוחר לכתוב במשלב שאינו שלו, המבטא שלו כמעט תמיד יבצבץ מתחת. הוא יסרס ביטויים וניבים, מבנה המשפט שלו יהיה מסורבל, הכתיבה תיראה מאולצת ולי תהיה בחילה. קשה לשאול משלב לשוני. התוצאות בדרך כלל מביכות. רק וירטואוזים מסוגלים, ולפעמים גם הם לא (עיין ערך מישהו לרוץ איתו). ושוב אני מוּדעת לפנאטיות שלי בעניין הזה. אני מאמינה קנאית ברעיון הכתיבה הטבעית: רק למי שאומר "לאו דווקא" מותר גם לכתוב "לאו דווקא". יעיד מי שמכיר אותי שכל מה שאני כותבת אני בהחלט עשויה לומר.

על "אהבתה של גברת רוטשילד" היו דווקא ביקורות טובות. חלקן ציינו במיוחד את הכתיבה:
"שפה עשירה ויפה, מרנינה את הלב ממש", "שפה גבוהה המשרה לקורא אווירה של פעם", "הלשון של הסופרת עמוקה יפה ומושכת ומביני השפה ייהנו ממנה", "כתוב בשפה יפהפיה", "התמוגגתי מהשפה המשובחת" וכן הלאה.
כשלקחתי אותו מהספריה הספרנית הזהירה אותי, "הוא רומן היסטורי, את יודעת." יש לי היסטוריה ארוכה עם רומנים היסטוריים. בדרך כלל הם מתעסקים פחות בדיוק העובדתי ויותר בהתקדמות העלילה. (הביקורת הזאת הופכת לווידוי על כל האובססיות שלי. אני אעצור כאן.)
אבל על הכריכה האחורית של "אהבתה של" היה כתוב מפורשות "לאחר תחקיר מעמיק ורב-שנים מציגה בפנינו הסופרת האהובה שרה אהרוני את המאורעות ההיסטוריים הגדולים שהתרחשו במשך קרוב למאה שנים דרך יומניה הסודיים של גוטל רוטשילד, שאותם החלה לכתוב כשהיתה נערה ולא חדלה עד יום מותה."
אז אמנם תהיתי לרגע מה עשתה כאן שרה אהרוני אם גוטל רוטשילד כתבה את היומנים, אבל לא התעמקתי בזה יותר מדי. ציפיתי למעין יומני גליקל, ולכן גם הנחתי שאפשר לצפות לאמינות היסטורית כלשהי. קיבלתי רומן יומנים (סוגה ספרותית שאף פעם לא הערכתי), כתוב גרוע, וכולל את הטעויות המגוחכות הנחוצות (כך נראה) לכל רומן היסטורי ראוי לשמו.

אבל השפה, אוי השפה. זה היה בלתי נסבל.
"גלגולי צחוק הסתלסלו מפיו"
"כשהוא מדבר ברצינות, המצח עובר למצב קמטוטי, ואני עוברת למצב הקשבתי"
"אין ספק כי ימשיך להילחם בשמם של הזוגות המצוקתיים"
"חישב במוחו כי הבכי הוא דרך יעילה יותר להתיק את אמו ממעשיה"
"משייטת את עיני"
"זקפתי זוג אוזניים כהשלמה לזוג עיני השרוי בפעולה מתמדת על רחבי פניו"
"לבי נצמק"
"אני איש של מעשה, לא של המתנות" (יש לה נטייה לשבש שמות פעולה. התוודות במקום וידוי, ריכוזיות במקום ריכוז, עגימוּת במקום עוגמה...)
"הפירות שהגיעו ממאמצים אחרונים אלה הם בוסרניים"
שלושה כאלה בעמוד, לערך. לא עמדתי בזה. קראתי אותו במשך חודש וחצי; תוך כדי הקריאה סיימתי לא פחות מעשרים ושבעה ספרים אחרים. כולם היו יותר קריאים, יותר מעניינים, יותר מפתים להמשיך לקרוא. וכשאני חושבת על הפוטנציאל העצום של הנושא...

והעלילה. השגיאות ההכרחיות, כאמור: אמשל רוטשילד, היהודי האדוק, מרים כוסית עם הגנרל פון ויימר; פסוקים מתהלים מתערבבים זה בזה; גוטל רוטשילד שותה מהקידוש אחרי הבנים (כי היהדות היא שוביניסטית עד שתוכח חפותה); אני אתפלא מאוד אם יסתבר שאישה יהודיה בת תקופתה ומקומה הבינה עברית במידה שאפשרה לה להטות פסוקים מלשון רבים ליחיד ולהפך (אני בספק אם מרבית הגברים אז היו מסוגלים); אבל העיקר ההקפדה לכתוב תאריך עברי בראש כל עמוד ולתרגם אותו ללועזית בהערת שוליים.
והמלל המעייף. תגלית: זה כמו דמדומים רק ברחוב היהודים במאה השמונה עשרה!
קטעים ארוכים ארוכים על כמה הוא מדהים מתמזגים אל נסיונות שלו לשכנע אותה שהיא מדהימה. אני נרדמת כאן.

קראתי עד הסוף. כי אולי. אולי אני אתרגל לצרימות הקטנות האיומות האלה; אולי שרה אהרוני תתרגל למשלב שאימצה לה או (הלוואי) תגלוש בחזרה, בטעות, למשלב שלה. אולי הידע ההיסטורי שווה את זה בכל זאת.
אז סיימתי בגבורה.
וזה לא היה.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על אהבתה של גברת רוטשילד - רומן היסטורי - סאגה