אם יעירו אותי באמצע הלילה ויעשו לי מבחן אסוציאציות מהיר, זה ייראה כך:
קריסטין הרמל. השחתת זמן!
ג'וג'ו מויס. זבלון!
גיום מוסו. להטיס מהיד ומייד!

הרמל מויס מוסו הם הממ...
והממ... הרי הן סימן למחשבות.

קרא את הספרים שלהם, פיתח מחשבות סלידה עזה מהשילוש המשובש הרמל-מויס-מוסו.
כתב תגובות, לא חסך כותב הביקורות הנרגן את שבטו מהסופר מוסו וגם לא משתי הצלעות האחרות של השילוש המחורטש.
קראו את תגובותיו, תהו חברי סימניה מדוע החבר הזעפן עקבי כל כך בהבעת התיעוב שחש כלפיהם.
התוודעה שונרא לתיעובו הגדול של בעל הנוריות הכחולות לשעבר לשילוש המחונטרש, גמרה אומר בליבה זו שמופיעה בחד גדיא לפני הכלבא ואחרי הגדיא לראות הכצעקתו.
נכנסה לספריה, ניגשה מיד המעריצה של מאיה ערד למדף של האות מ׳.
הגיעה למדף של האות מ', פנתה המעריצה של הרמן קוך לתת המדף של התחילית מו'.
פשפשה בתת המדף של התחילית מו', התאכזבה קשות חברת סימניה לגלות שכל המוסו והמויס אזלו.
נפלה רוחה, פנתה זו שהמציאה את המילה 'עגלמלו' לעגלמלו.
מצאה בעגלמלו את הספר 'מחר', חטפה תיכף ומיד זו שכונתה מנהיגת ה-KKK את ספרו של הסופר הצרפתי פן מישהו אחר יחמוד לעצמו את יצירת המופת הזו.

עם מגוון הסיפורים הרומנטיים שלו, פונה הסופר שבצרפתית השם שלו מונה 200 אותיות ובעברית רק 8 אל קהל קוראות חובבות רומנטיקה סכרינית והפי אנד.
מתפרש על 333 עמודים, היה הספר גדוש בשטויות ובעל עלילה מפגרת.
קרובה לנטישה בגלל הרמה הכל כך ירודה שלו, נאבקה בעצמה בעלת הציור של החתול הכתום כדי להמשיך לקרוא את הספר.
ברגע שסיימה לקרוא את הספר, התחילה בעלת השפם המגרגרת לכתוב עליו את דעתה.
ברגע שרצתה לכתוב את רשמיה, חיפשה בעלת הזנב השרטנית מילים שיהלמו את הספר ואף יחבטו בו.
ברגע שהתחילה לכתוב את רשמיה, נאלצה הפשיסטית של מוישה זוכמיר לשכוח את רוב כללי התחביר הנכונים.
ברגע שסיימה לכתוב את רשמיה, הייתה צריכה חברת סימניה לעשות לעצמה reset כדי לחזור למוד של כתיבה נורמלית.


לא. לא השתבשתי ולא התעלגתי. גם לא התחרפנתי. טוב, אולי קצת.
פשוט התגיומתי. וגם התמוסוסתי. ניסיתי לכתוב כמו גיום מוסו.
כי כך הוא כותב. באמת. כך לפחות תרגמו אותו.

שלושה מאפיינים יש לכתיבתו:
1. משפטים בעלי מבנה תחבירי בלתי אפשרי.
2. שימוש חוזר ונשנה בביטוי 'ברגע ש...' כדי לספק תיאור של זמן.
3. איזכור בלתי פוסק ומתיש של עיסוקי/מאפייני/סימני הזיהוי של הדמויות.

רוצים דוגמאות? בבקשה.
הקריאה היא על אחריותכם בלבד. אם יאבדו לכם אי אלו איי-קיואים במהלך הקריאה, נא לפנות בטענות למוסו.

סעיף 1
שברירי כזכוכית, אסור לקחת את האושר כמובן מאליו, בייחוד מאחר שלעיתים קרובות הוא קצר כל כך. (עמ' 17)
מתנשא לגובה של כשלושים מטרים, היה עץ האשוח גדוש שבשבות חשמליות ושלל קישוטים. (עמ' 24)
בן שישים פלוס, בעל שיער אפור ווסט עור מעל טישרט עם דגל קובה, כרסו של הגבר בלטה מעל מכנסי ג'ינס דהויים מעוטרים בחגורה עבה. (עמ' 177)
עם מגוון המוצרים האורגניים הרחב שלה, פנתה החנות אל קהל לקוחות אמיד ואקולוגי למדי. שעות מעטות לפני ערב חג המולד נשמעו ברקע שירי חג, והמקום המה אנשים. (עמ' 265)
קצר רוח לאסוף את אשתו ממגרש החניה של בית החולים, חצה מתיו את העיר במהירות. (עמ' 310)
לבושה בטייטס שחורים ובמעיל עור, ניצלה אמה את ההלם של הרוסי כדי לפרוק אותו מנשקו. (עמ' 311)
קרובה להתמוטטות, היא הצליחה להמשיך לרוץ למרות הכאב העז שהתפשט בחזה. (עמ' 264)


סעיף 2
ברגע שמתיו יצא החוצה, הוא גלגל לעצמו סיגריה, הדליק אותה והתרחק במהירות מסיבר הול. (עמ' 12)
בסעיף זה תאלצו להסתפק בדוגמה אחת. יש גבול גם לסיבולת שלי. לכח הסבל, יש לומר.


סעיף 3
מי שקורא את הספר מבין ש:
אריקה סטיוארט היא נערה
אפריל היא בעלת גלריה
קייט היא רופאה
ניק פיץ' הוא איש עסקים
רומואלד הוא נער

ובכל זאת, הסופר לא נותן לקוראים את הקרדיט שנזכור,נבין ונפנים מי הוא מי ומה הוא מה. הנה כך:

מנסה לשווא למשוך את תשומת לבו, בלעה הנערה כל מילה שיצאה מפיו והינהנה לכל טענה. (עמ' 9)
בזמן שהתחבקו, חיפשה בעלת הגלריה מילות עידוד. (עמ' 67)
במרחק מטרים ספורים מהרופאה אמה נצמדה אליה. (עמ' 265)
הרופאה התיישבה בקצה השולחן על כיסא שגבר שמר לה כשהניח עליו את מעילו. (עמ' 265)
חייו של איש העסקים היו תלויים כעת במכונת ההנשמה המלאכותית שניצבה לצד מיטתו. (עמ' 304)
מיד אחר כך היא שאלה את הנער, 'היית רציני כשדיברת על תג השוטר? ' (עמ' 218)
המכונית עם הגג הנפתח של קייט חנתה לצד ההארלי דייווידסון. הרופאה יצאה ממנה ובחנה את המצב במבט קר. (עמ' 311)


רעה חולה נוספת של הספר היא הציטוטים. אינפלציטוטיזציה תפלצטוטים.
ציטוטים מופרזים, לא נחוצים ולא קשורים הם אחד הדברים שאני הכי סולדת מהם. מוסו בנדיבותו הרבה השביע את הסלידה שלי יתר על המידה וסיפק בידי הזדמנות לסלוד בכל פרק ופרק מחדש, יען כי כל פרק נפתח בציטוט, החל בוויליאם שייקספיר וגמור במרילין מונרו. כן, כן, שניהם, וגם רבים וטובים (מי יותר ומי פחות) מצוטטים אחר כבוד וברצינות תהומית בתחילת כל פרק בספר של מוסו.

לדידו של הסופר, ציטוטים מרובים מעידים על שני דברים:
1. אני רוצה שתראו כמה שאני חכם, ידען ורחב אופקים.
2. אני רוצה לשוות לספר שלי נופך אינטלקטואלי.

לדידי, ציטוטים מרובים מעידים בעיקר על שני דברים:
1. אני יודע לחפש ציטוטים באינטרנט.
2. אני רדוד, שטחי וסתמי ולכן ארפד את הספר הזבלוני שלי בציטוטים של שייקספיר וכאלה.


ועכשיו, הומאז' לאיש שכל זה לא היה קורה בלעדיו: מחשבות.

כשדמיינתי את מחשבות קורא על מסע הקניות של אמה לקראת הפגישה עם מתיו, שמפורט לפרטי פרטים, נקרעתי מצחוק. גם מה שהיא לבשה מצחיק לא פחות, ונגיע גם לזה. אבל כשהגיע שלב התסרוקת, שכלל חפיפה-צביעה-גזירה-חלוקה לשבילים-סירוק-משיכה-התרה ותיאור בלתי מתפשר של בניית הקונסטרוקציה הפריזורית באמצעות הכנסת הרולים בשערה, זה כבר היה טו מאץ'. אני אשכרה ראיתי את מחשבות מחפש את הסיכות האלה שמכניסים לתוך הרולים ודוקר את עצמו מרוב תסכול.

ואיך נראה הטוטאל לוק של אמה בסיומו של מסע הקניות? כמו אוסף המדליות של כל מי שעומדים על דוכן המנצחים.
חולצה חומה כהה עם רקמה בגוון נחושת
חצאית משי שחורה
מעיל ברוקד מבד משי עם רקמות זהב וכסף (2,700 דולר)
זוג נעלי עקב מעור ורדרד של בריאן אטיוד - עור פיתון מיושן בגווני סגול עם עקבים מבריקים מסחררים (1,500 דולר)

אינשאללה הפיתון יקום לתחייה ויכיש את בריאן אטיוד, את גיום מוסו ואם יישאר לו ארס אז גם את אמה - אבל היא בסך הכל דמות ספרותית (אם אפשר לקרוא לזה ספרות) אז לה זה לא יכאב מספיק.

הגרדרובה המתוארת לעיל ממחישה את רוחב לבו של הסופר שכבר הכין את ההוראות למלבישה של הסרט. הוא גם הכין את הליהוק כי ההיא דומה לשחקנית ההיא, והזו היא בול המפורסמת ההיא וההוא הוא שתי טיפות מים הידוען ההוא. הוא לא השאיר שום מקום לדמיון של הקוראים. הוא גם הכין את הלוקיישנים ברמת רזולוציה יותר גבוהה מהזום הכי גדול ש-google earth מסוגל לה.


פעם ב... אני משקיעה, ממש משקיעה בכתיבת ביקורות. וכשזה קורה אני מחטטת ונוברת וחופרת וחודרת ומפשפשת בארכיון ובדברי ימי סימניה ונכנסת לעובי הקורה כמו תולעת על סטרואידים כדי למצוא תימוכין וסימוכין וציטוטין ודוגמאין ומובאין למה שאני כותבת. בדרך כלל זה כדי להתחרע על ספר.
הפעם נכנסתי לעובי הקורה של מחשבות. הכנתי חידון קטן ואפילו חרזתי שיר.


משחקי מחשבות

1. איזה ציון נתן מחשבות לספר?
א. 2 כוכבים - ספר לא משהו.
ב. כוכב אחד – בזבוז של זמן.
ג. לא נתן כי לא נולד הציון הראוי לספר הזה.
ד. 5 כוכבים – ספר מעולה.

2. כמה ביקורות נכתבו על הספר?
א. 100
ב. 22
ג. אינספור
ד. 1 כולל זו

3. לכמה ביקורות הגיב מחשבות?
א. 100
ב. לכולן
ג. לאף אחת כי הוא לא ישחית זמנו על זבלונים
ד. 9

4. האם הוא נתן לייק לביקורת שהעניקה לספר 5 כוכבים?
1. כן.
2. לא.
3. או שכן או שלא.
4. נראה לכם?

5. איזו תגובה משורש ז.ב.ל לא נכתבה על ידי מחשבות?
א. לגמרי זבלון שחבל על הזמן.
ב. אפילו לא ספר טיסה. סתם זבלון.
ג. זבלון שצריך להשליך לסל וחסל.
ד. הספר הוא למעשה זבלון מוחלט.

6. איזו תגובה משורש מ.ט.ס לא נכתבה ע"י מחשבות?
א. אחלה ספר טיסה. מטיסים מהיד בגועל.
ב. אפילו לא ספר טיסה. סתם זבלון.
ג. צריך להטיס אותו מהיד עם כרטיס לכיוון אחד.
ד. מזכיר לי את החמקן. הוא צריך לחמוק מכל מדף שעליו נמצא.

7. איזו תגובה גנרית לא נכתבה ע"י מחשבות?
א. מומלץ בהחלט להימנע מספר ירוד זה. השחתת זמן.
ב. חומר גלם נהדר לקיפולי נייר.
ג. מוסו חזק?
ד. קלעת בול.

8. איזה מטוס לא הופיע בתגובותיו?
א. איירפורס 1
ב. אף 16
ג. חמקן
ד. טראמפ פורס 1

9. מה יהיה יחסו לביקורת זו?
א. יתעלם.
ב. יגיב אך לא ייתן לייק.
ג. ייתן לייק אך לא יגיב.
ד. יתלונן על איזכורו ללא קבלת רשות ויבקש תמלוגים.


מאחר והוצאות הספרים אוהבות לצטט סופרלטיבים שניתנו לספר גם אם הם נכתבו ע״י יו״ר ועדת קריאה של כיתה ד' 5 בעלון הבית הספרי הדו-חודשי של ויצ'יטה פריימרי סקול בתיז אל נבי, גם אני מרשה לעצמי לצטט פנינים של מבקרי סימניה.

הכתיבה סתמית ומאפיינת כותבים נטולי חוש כתיבה. (מחשבות)
ממש פגיעה באינטליגנציה. (עופרי)
אחד הספרים היותר מזעזעים והזויים שקראתי אי פעם. (הלוחש לסוסים)
קשה לי להבין או להאמין שבזבזתי כסף וזמן יקר על הספר המטופש הזה. (הלוחש לסוסים)
קראתי עד עמוד 135 ואז פשוט התחרפנתי. (הלוחש לסוסים)


אני מתחבטת כעת בשאלה לא פשוטה בכלל: האם לנסות לקרוא את ג'וג'ו מויס או קריסטין הרמל?
כן. כי יותר גרוע ממוסו לא יכול להיות.
לא. כי הבנט דה ג'ורג'י פלפל ספרד אינף?
זה מה שההשלמה האוטומטית באייפד כתבה כשניסיתי לכתוב בעברית את המשפט Haven't the Jewish people suffered enough?
כן, גם הוא התחרפן בגלל גיום מוסו.



תגובה שכתבתי פעם למחשבות.
לא הבנתי למה שמישהו יבנה מכונת זמן רק כדי לחזור לעבר ולהרוג את סבא שלו. אם הוא כזה אידיוט, ממילא לא יהיה לו השכל לבנות מכונת זמן. וגם לא הבנתי מה הקשר בין גיום מוסו לג'וג'ו מויס. זו אפילו לא אנגרמה, והתרשמתי שמוסו דווקא כתב עלילה מותחת ודי מעניינת. אז אם לא אהבת את הספר, הוא יתווסף מיד לרשימת הקריאה שלי. ואם גם אני לא אוהב את הספר, אני אמציא מכונת זמן ואחזור ליום הזה שבו קראתי את הביקורת של מחשבות על הספר, אבל אני לא ארצח אף אחד.

אז הנה, חזרתי. וגם אתם מוזמנים.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=88818



תודה למחשבות
פעם כשהייתי בסטימצקי והייתי צריכה לבחור את הספר השלישי ל-3 ב-99 (טפו. ספרים לא קונים במשקל וזה) כבר לקחתי ליד את 'קולו של המלאך' מאת גיום מוסו. אבל אז הדהדו לי בראש המילים האלמותיות של מחשבות: "זבלון." "להטיס מהיד בשאט נפש." "ספר טיסה." ולכן חיש מהר התפטרתי ממנו ולקחתי מחברת לרישום מתכונים. כן, מחשבות בהחלט היה קולו של המלאך במקרה זה. הוא בהחלט חסך לי כמה גרושים.

הספר היה בסדר והאמת, אפשר גם לוותר
העלילה:
מתיו שאפירו הוא מרצה באוניברסיטה, אמה לבנסטיין היא סומליה במסעדה. מתיו מנסה להתגבר על מותה של אשתו, הוא קונה מחשב יד שנייה ומתחיל להתכתב עם אמה, שהיא בעלת המחשב. הם מתכתבים במיילים, ומחליטים להיפגש. שניהם מגיעים לאותה מסעדה באותה שעה, אבל לא נפגשו מעולם, ומכאן מתחילים לברר למה זה קרה ומה עושים.
זה מעמיד כמה שאלות מוסריות מעניינות כשמגיעים לתובנות מסויימות בספר.
הספר התחיל טוב, היה מעניין לגלות למה הם לא נפגשו מעולם (כתוב בתקציר) אבל מאותו רגע, הכל נהיה מוזר בספר.
הדמות של מתיו יש לה פתאום צדדים לא נעימים, כמו בקטע עם הכלב, זה ממש לא מתאים לדמות שלו.
הדמות של אמה פתאום מסומלייה במסעדה הופכת לבלשית, מתגנבת למקומות, פורצת לבתים, הזוי פשוט.
יש תחושה שהסופר זרם עם כל מה שהיה לו בראש ולא סינן חלק מהרעיונות.
ובמקום סיפור חמוד ומותח על שני אנשים שמנסים להיפגש ולא הצליחו זה נהיה ספר מתח מוגזם ברמות, כל פעם מגלים עוד משהו על אשתו קייט, ועוד פרט מוזר, ואז יש קטע שמראה מה קרה לפני 20 שנה או משהו, מה זה תרם לעלילה בכלל?!
שורה תחתונה - התחיל טוב ונהיה מוזר והזוי. הסוף קצת מפצה כשהם מצליחים להיפגש סוף סוף.

אני חושב שכל אחד מגיע לשלב הזה בחיים שבו הוא רודף אחרי משהו בלי לשים לב בכלל שהוא לא קיים.

וזה גם מה שקרה לאמה ומתיו בספר.
כל אחד מהם היה זקוק למלא פינה ריקה והיה בטוח שמצא את החסר עד כדי כך שתלה את כל תקוותיו בזה אבל בסוף התאכזב לגלות שהמציאות הייתה אחרת כל הזמן. שהמירוץ אחרי הזמן היה דמיוני, שהחלום היה סיוט, שהרגש היה שקר שהצמיח רגליים.
מי מאיתנו לא נתקל בתופעה כזאת בחייו? מי שחושב שלא, מצטער אבל פשוט עדיין לא גילה את זה על עצמו.

אמה ומתיו כנראה הפכים גמורים, אבל מצליחים בכל זאת למצוא השקפה דומה שהם מנסים בכל הכוח לראות אם תוכל להיות הניצן לתחילת המערכת היחסים שלהם. אבל הפרח לא פורח, לא משנה כמה הם משקים אותו ונותנים לו שמש ואהבה. הם לא מצליחים להיפגש ולהכיר זה את זו באף דרך.
לא אתמול ולא היום, אבל אולי מחר..

קראתי את הספר בשקיקה, נזכרתי בנשכחות שהיה נעים לי להיזכר בהם ואהבתי את התפתחות העלילה שלא הייתה צפויה בכלל. אף על פי הרמזים ההדוקים שליוו אותי כל הספר, אבל ככה יודעים שספר הוא ספר טוב. כשאתה מחבר את הרמזים כשהסופר מחליט ולא לפני. כשהסופר שולט באופן הקריאה שלך אפשר בהחלט להכריז על ספר כהצלחה.

כבר קראתי טובים מימנו, אבל הוא מוערך אצלי מאוד.

כשסקרתי את הספר "קולו של המלאך" של גיום מוסו, זוכרים שהמלצתי שתחבקו את הטלפון הסלולארי שלכם, כמה שיותר צמוד אליכם? אז הפעם, אם אתם מחליטים לתרום את המחשב שלכם, תוודאו היטב שהוא פורמט כראוי.

זיכרו שהחיים שלנו מעוגנים בתוך המחשבים שלנו...

למקרה שתחליטו לקחת את הספר הנוכחי לידיכם, קבלו עוד אזהרה, אתם הולכים להישאב אליו... אזי מראש תכינו קנקן קפה, תה, נשנושים והתחילו לצלול לתוך עמודי הספר.

אני מודה הספר הנוכחי שאב אותי לתוכו. מאחלת לכם צלילה נעימה!

אל תצפו ליצירה ספרותית קלאסית או מופתית. ממש לא... לספר הזה יש קסם, והסופר הזה הוא קוסם לפחות עבורי.

קשה מאוד לסחוף אותי לתוך עולם לא ריאליסטי, לא מעשי, לא מבוסס או מציאותי. "מודה ועוזבת את ירוחם", גיום מוסו הצליח לו איתי גם הפעם. זה הספר השלישי של גיוס מוסו, שאני טובעת לתוך פנטזיה ערטילאית, לא מציאותית והזויה לחלוטין. כשמתחילים לצלול לתוך עמודיו אין שום גלגל הצלה, ועל אחת כמה וכמה בשעות הקטנות של הלילה, כשאין מציל בתחנת ההצלה בחוף הים. 

גם בעלילה הזו הסופר מצמיד את הזמן לגורל, ומכניס את הקורא למערבולת של עד כמה, ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי להציל את אהובנו.

יש דמיון רב בצורת הכתיבה של הספר הנוכחי לספריו הקודמים: "קולו של המלאך" ו"משחק על זמן" שהתענגתי עליהם. גם כאן תמצאו בראשית כל פרק פתגם, תובנה, או קלישאה של הוגי דעות, סופרים, פילוסופים, שחקנים ועוד.

הספר "מחר" מחולק לשישה חלקים כשהפרק האחרון סוגר מעגל ולו מוקדש פרק שנקרא "שנה לאחר מכן"... תצטרכו לקרוא כדי להבין מה קרה שנה לאחר מכן...

החלקים קצובים היטב והפרקים לא ארוכים, מה שגורם לקורא שקיקה וסקרנות לעבר הפרק הבא.

גיום מוסו מביא איזוכרים מעולים, מפתח את הדמויות בקצב תואם, מכניס פיתולים, הרפתקאות מתובלות בפנטזיה עם המון דימיון ומתחחחחחח.

הלוואי והיה לי מושג איך הרעיונות נוזלים לסופר הזה, לתוך הנייר או מוקלדים ישירות למחשב...

הרומן הזה נע בין בוסטון לניו-יורק בהפרש של שנה. הפעם כלי התקשורת הוא "מחשב", החבר הצמוד שלנו על גבי שולחן העבודה.

מסתבר שדפוסי כתיבה לא משתנים אצל סופרים, ותמצאו כאן נרטיב ומסגרת מוכרת כמו: הצלבה בין העבר להווה, מסעדות, יינות משובחים, נשים יפות, טכנולוגיה, רפואה ועוד.

החיבור בין הדמויות ככלים שלובים. לדעתי, יופי של התאמה ממש כמו מנגינה. כולם משלימים אחד את השני...תענוג צרוף. הכתיבה הדוקה ומגוונת, עד כדי כך שקשה לי לסווג את הספר לז'אנר מסוים... זה יכול להיות רומן, פרוזה, מתח, פנטזיה. סוג של מעדן מושלם עם התבלינים והארומה המדויקים.

נכון שלא תמיד המעברים בין הפרקים מושלמים וחלקים אז מה? ולמרות זאת בשבילי הוא היה יופי של ספר עם 335 עמודים מענגים. סיפור שובה לב, מיוחד, קליל, אקסקלוסיבי, מרתק ומסקרן כאחד...

אחרי שחפרתי לכם כל כך הרבה אז על מה הסיפור מבלי להיכנס לספוילרים:

העלילה מתחילה ב-19.12.2011 באוניברסיטת הרווארד קיימברידג', כשהמרצה לפילוסופיה הוא מתיו שאפירו. מתיו נחשב למרצה כריזמטי, עם פנים צעירות, שמהלך קסם על הסטודנטיות ובכלל. האיש הוא בעל לשון חדה, שמתהלך בדרך כלל עם ג'ינס דהוי, ונראה כאחד הסטודנטים שהסתובבו בקמפוס.

עיקר תורתו של מתיו התבססה על המשפט של הפילוסוף אפיקורס:
"הפילוסופיה חסרת תועלת אם היא איננה מבטלת את סבלה של הרוח" (צוטט מעמוד 10).

מתיו היה מרצה כל כך מוצלח, עד כדי כך שגרם לעמיתיו לא מעט רגשי קנאה ורוגז. על ההצלחה הזו העיבה אובדן אשתו- קייט, שנהרגה בתאונת דרכים ב-24.12.2010.

האובדן כיבה את הלהבה הלוהטת בקרביו, אך למרות האובדן, והתמודדות עם מנהרה ארוכה של עצב ויגון, הסטודנטים נסחפו אחר קולו העמוק שהדהד באולם ההרצאות.

לאחר מותה של קייט, מבחינתו של מתיו "המחר"לא היה קיים עוד... ובכל זאת בבית חיכתה לו אמילי ביתו בת הארבע.

לאחר מותה של אשתו, נאלץ מתיו להשכיר חלק מדירתו לאפריל פרגוסון. ג'ינג'ית טמפרמנטית שנטייתה המינית הייתה "אהבת נשים". לפרנסתה היא ניהלה גלריה לאומנות. קסם של אישה וגם סוג של מנטורית!

בתום יום עבודתו באוניברסיטה, ובעת צעידה של מתיו לכיוון הרכבת התחתית, "במקרה" הג'ינג'ית חלפה על פניו. היא עוצרת ואוספת את מתיו לטרמפ, ותוך כדי נסיעה מודיעה לו שתאלץ להתעכב מעט, אצל רוכש פוטנציאלי שהתעניין ביצירת אומנות מהגלריה שלה.

הצלחת מכירת היצירה, הסבה מצב רוח טוב לאפריל, והיא רוכשת למתיו מחשב נייד יד שנייה שפורמט, והיה שייך לאחותו של המציע שכבר לא בין החיים.

אפריל ומתיו שמחים מהמכירה והרכישה, ובעודם משתרכים בפקקי התנועה בחזרה לבוסטון, ניטע הגרעין הראשון לתחילת הסיפור שלנו... ציטוט עמוד 20: "לא היה לו מושג שהרכישה הזאת עמדה לשנות את חיו לנצח".

בניו-יורק באותה עת בשעה 18:45 מיס אמה לבנסטיין, הסומליירית אשר מארחת בבר מסעדת "אימפרטור" את האירוע "מוצארט של הגסטרונומיה". תוך כדי האירוע היא מקבלת מסרון מפרנסואה, שאיתו ניהלה מערכת יחסים לא רציפה משום שהוא היה נשוי. כל הבטחותיו לעזוב את אשתו וילדיו לטובתה, נתגלו כהבטחת שווא שהובילו את אמה לניסיון התאבדות והיא ניצלה בזכות אחיה.

כשאמה שבה לביתה היא מוצאת במחשב שלה, מייל מאדם שלא הכירה "מתיו שאפירו". אותו מתיו שעמד לטלטל את חייה...ומה נרשם באותו מייל? ציטוט עמוד 39:
מאת: מתיו שאפירו
אל: אמה לבנסטיין
נושא: תמונות
שלום רב, מיס לבנסטיין,
אני הבעלים החדש של המקבוק שלך, ורציתי לומר לך שנשארו תמונות במחשב הקודם שלך.
את רוצה שאשלח לך אותן או שפשוט אמחק אותן?
כרצונך.
בברכה,
מתיו שאפריו


מכאן ואילך מתחיל הספר להתפתל, לשחק עם הזמן בין בוסטון 2011 לניו-יורק 2010.

בין שני השחקנים הראשיים: אמה לבנסטיין ומתיו שאפירו מתווספות דמויות רקע, רומואלד המשקפופר, שפותר את כל בעיות הטכנולוגיה. מתגלות תעלומות, הפתעות, פיתולים, שיטות להעברת מידע (סטנוגרפיה), תגליות רפואיות ומחשש לספויליריות לא אמשיך לפרט.

גיום מוסו בתוך כל המנגינה הזו מחזיר את הקורא לפברואר 1991 ויש כאן הפתעות...
ציטוט עמוד 186: "מי את באמת קייט שאפירו? מי את באמת, קתרינה לודמילה סבטקובסקי?"
רוצים תשובות?
תקראו!

רמז דקיק בשבילכם, ציטוט עמוד 288:
"עד לאן אפשר להרחיק בשם האהבה?
רחוק.
רחוק מאוד.
אבל יש גבול שמעטים האנשים שיחצו אותו.
קייט חצתה."....

המלצה רותחת!

אני מודה שמזמן לא כתבתי את צמד המילים "המלצה רותחת" ואני ידועה "כקמצנית" בכוכבים... שימו לב לשורה הבאה:
חמישה כוכבים מתוך חמישה כוכבים!
לי יניני

ספר מתח קצבי וחכם, דמויות סוחפות ועלילה מעניינת ומותחת, לא הכי טוב של גיום מוסו אבל בהחלט שווה קריאה

תדחו אותו למחר....ולמה לא כבר מהיום, הוא השלישי של גיום מוסו שאני קוראת כמעט ברצף אחרי קולו של מלאך וסנטרל פארק ולטעמי הפחות טוב משלושתם.
נכון שגיום יודע לכתוב בצורה סוחפת עלילה קצבית פרקים שנעים בין שני צירי זמן אבל.... במחר זה פחות זורם, מעבר בין בוסטון 2010 לניו יורק 2011.

אמה ומתיו מתוודעים אחד לשני דרך תכתובות אימייל, בדרך מקרה מתיו רוכש מחשב ישן של אמה ומשם נוצרת ההכרות שמובילה לקביעת פגישה, אממה... מתיו חי ב-2011 בעוד שאמה חיה ב-2010.

מתיו חווה אובדן נורא שאיבד את אישתו בתאונת דרכים ומגדל את ילדתו לבד. הוא מנצל את העובדה שאמה החיה בשנה קודם תוכל
בכל כוחה למנוע את התאונה, אבל.... לאמה שדעתה לא ממש יציבה עליה יש תוכניות אחרות.

אמה דוקא מנצלת את העובדה כי מתיו לבד על מנת לכבוש את ליבו ולחלום על אהבה אמיתית. היא נוברת בחייו בשנה בה היא חיה
עוקבת אחרי המשפחה האוהבת בסתר וחושפת דברים על אשתו של מתיו שהוא עצמו לא ידע.

לכל אחד מהם יש אינטרס לשמר את השנה המבדילה בינהם לשנות גורלות, אבל דוקא השנה הזו היא זו שמפרידה בינהם להפגש.

הרעיון לכשעצמו נחמד אבל... משהו לא סוחב לקראת סופו ודי מקרטע.

בכל מקרה תהנו מהקריאה כי גיום מוסו יודע לעשות את העבודה על הצד הקליל שלה, טוב לתקופת החגים או לבין הזמנים.

עברתי בקלילות לספר הבא....

ג"מ? ג'ו'ג'ו מויס? גיום מוסו? מין סט של מחברי ספרים הפוזלים פזילה הן לקהל הרחב המוכן לקרוא הכל והן לאותו קהל המוכן לקבל אותו הדבר מהוליווד.
הכתיבה סתמית ומאפיינת כותבים נטולי חוש כתיבה, כאלה שיש להם רעיון, אבל ממש לא הדרך להעביר אותו לכתב. כתיבה שבאה כמו מתוך מדריך לכותב המתחיל:
1. שלב בכתיבתך אסון משפחתי
2. הכנס ילד/ה, ששואלים שאלות קשות
3. הכנס כלב חמוד
4. הכנס תאורי עיר אמריקאית בטמפרטורה קרה, עם שלג ורוח מקפיאה
5. הכנס פרדוקס מדעי אוילי במיוחד
6. הכנס תאורי אנשים מפורטים, חד מימדיים
7. הכנס אנשים יפים. כיעור לא מוכר
8. הכנס תאורי אוכל שאנשים ירצו לאכול, אבל בחיים לא נתקלו בזה
ובמה דברים אמורים בכלל?
אחד מתיו, פרופסור יחסית צעיר לפילוסופיה בבוסטון, מאבד את אשתו האהובה בתאונה מצמררת. גם שנה לאחר התאונה הוא מתקשה לצאת מאבלו. בנסיעה מקרית עם שותפתו לדירה הוא מגיע למכירת גראז' אופיינית לארה"ב, שם הוא רוכש מחשב מקבוק יד-שניה. בבית הוא מגלה שבמחשב נותרו תמונות, למרות שהובטח לו שהמחשב פורמט ואין בו דבר. הוא פונה לבעלת המחשב במייל שלה ומודיע לה על התמונות. לה מוזר לשמוע על התמונות ובשיחה המתפתחת, איך לא, נוצר קשר ספונטני, הזמנה לארוחה בניו-יורק.
מתיו מגיע לניו-יורק, נכנס למסעדה וגם אמה, אותה ראה ואיתה תיקשר במייל, נכנסת למסעדה באותו זמן. הם לעולם לא יפגשו. פרדוקס בזמן מונע זאת מהם, כאותו פרדוקס מפורסם האומר שלו יכולת ליצור מכונת זמן, לחזור בעזרתה אחורה ולהרוג את סבך, הרי לא היה נולד אביך, אתה לא היית נולד, ממילא לא היית בונה מכונת זמן, לא היית חוזר אחורה בזמן וסבך לא היה מת, רק כדי להוליד את אביך, שיוליד אותך, שתיצור מכונת זמן וכך הלאה. מדליק בשמיעה ראשונה ומייגע בהמשך.
ומה בשאר הספר? השאר, כמידת יכולתו המוגבלת של מוסו, כולל אינסוף טוויסטים, שאם רק חשבת לרגע, אבל באמת לרגע, נניח עשר שניות, מה תאכל לארוחת ערב, כבר פספסת שני טוויסטים קריטיים. הטוויסטים בנויים חזותית לסרט בוא יבוא, ממש ככפפה ליד, טובים חזותית ונוראים ספרותית ובסופו של יום הקורא חש כי תפס מרובה ולא תפס דבר.
זהו ללא ספק ספר טיסה, ספר שמטיסים מהיד בגמר הקריאה וכבר לא זוכרים מה היה בו.
ועד עכשיו לא הזכרתי אפילו טעות מבישה בעברית, עמ' 29, שם כתוב פליז במקום פליס. עד כדי כך המתרגמת טועה כמו העם בתוכו היא יושבת? ועוד מנסה המתרגמת את יכולתה בתרגום שמות יינות ומתרגמת שביניון בלאן לשביניון לבן וזה בכלל סוביניון בלאן. טוב, הבנתם בטח. לא הבנתם? עזבו.
אלוהים, איזה זבלון.

הזוגות המושלמים האלה שלמראית עין נראה כי הכל בחייהם ורוד, הם מאוהבים עד לשמיים ומצליחים לתחזק קריירות מדהימות יחד עם בית למופת – כאלו הם גם קייט ומתיו שפירו. לשניהם יש קריירה מצליחה, הם מגדלים ילדה משותפת בבית מהמם ולכל מי שמסתכל עליהם מבחוץ זה נראה שהם מאוהבים בטירוף. אבל איפה מסתתר הסוד של השניים?

את הספר אנחנו פותחים בדצמבר, טרום חג המולד, בהם קייט איננה בין החיים כי נהרגה בתאונה מחרידה לפני כשנה. מתיו מצטרף לדיירת שלו לנסיעת עסקים קצרה ובזמן שהוא ממתין לה ברכב הוא קולט מכירת חצר קטנה וניגש לבדוק את הסחורה. הוא מוצא מקבוק במצב טוב ומחליט לקנות אותו. קנייה שהולכת לשנות את חייו, פשוטו כמשמעו.

במהלך החיטוט במחשב הוא מוצא כ100 תמונות של אמה לבנסטיין. הוא שולח לה הודעה במטרה לבדוק האם היא צריכה את התמונות הללו שעדיין נשמרו על המחשב. במהלך תחלופת האימיילים ביניהם הם לוקחים סיכון וקובעים להיפגש לארוחת ערב במסעדה נחמדה.
שניהם מגיעים למסעדה, כל אחד לחוד אבל משום מה לא פוגשים אחד את השנייה וזאת מהסיבה הפשוטה והביזארית שהם פשוט נמצאים בקווי זמן מקבילים בשנים אחרות – אמה בעבר (2010) ומתיו בעתיד (2011).

מכאן מתחיל מירוץ מטורף שכל יום בו הוא חשוב ומדובר בהחלט בענייני חיים ומוות, הן של אמה, הן של מתיו וכמובן של קייט. זהו מסע בדיוני אמנם (תלוי במה אנחנו מאמינים...) שמציף את הסודות הכי אפלים שיכולים להיות בזוגיות ובין אנשים הקשורים אחד לשני.

גיום מוסו אוהב לקחת שני אנשים אשר לכאורה אין ביניהם קשר כלל וכלל ובדרך כלשהי לחבר ביניהם כך שבסופו של דבר הם משנים את החיים אחד של השני מהקצה לקצה. אומנם כאן מוסו לוקח אותנו למסע שלחלקנו יראה מטורף ובלתי הגיוני בעליל ומעבר לרציונל אבל הוא עושה את זה בצורה משכנעת, מותחת ומהנה מאד לקריאה.

מומלץ מאד לקריאה, לא יקח לכם הרבה זמן לקרוא את הספר אבל אתם תהנו מכל רגע!

ספר מקסים! הרעיון יפה ומקורי. לדעתי הספר הזה הרבה יותר טוב מהקודם של אותו סופר, קולו של המלאך.
ספר שאי אפשר להניח מהיד, לא משעמם לרגע. כל רגע מתגלה פרט חדש שמוסיף מתח ומשנה את מה שחשבנו עד כה. ספר קולח, זורם ומעניין מאד.
קשה לכתוב סקירה על ספר כזה מבלי לחטוא בספויילרים ולכן הסקירה שלי תהיה קצרה.
מתיו שאפירו, מרצה באוניברסיטת הרווארד בשנת 2011, איבד לפני כשנה את אשתו האהובה בתאונת דרכים. הוא שרוי באבל, חי עם בתו בת הארבע ועם שותפה לדירה, אפריל.
יום אחד הוא נקלע לדוכן מכירות ברחוב ורוכש מחשב ישן שהיה שייך לבחורה בשם אמה. הוא מוצא תמונות של אמה במחשב ויוצר איתה קשר במייל כדי להעביר אליה את התמונות. הם נדלקים אחד על השנייה וקובעים להיפגש, אלא שזה בלתי אפשרי ... כי היא העבר שלו והוא העתיד שלה. כדי להבין את משמעות המשפט הזה תצטרכו לקרוא את הספר המתוחכם הזה.
מכאן העלילה מסתעפת ומתפתחת. זהו רומן שיש בו מתח, אהבה וגם בדיון. אהבתי מאד את הסוף, פשוט סופר מוכשר.
בין השאר הספר עוסק בשאלות כגון: עד כמה אדם מוכן להרחיק בשביל האהבה? האם מתיו באמת הכיר את אשתו? האם אפשר לשנות את העתיד?
אחד הספרים הכי יפים ומפתיעים שקראתי לאחרונה, ממליצה בחום!