ביקורת ספרותית על ונוס בפרווה מאת ליאופולד פון זאכר-מאזוך
ספר טוב

---

בכתה ח' הייתי עדה למעשים בין נער ונערה שחזרו ונשנו לאורך כל השנה והותירו בי תחושה של זעם, תסכול ואכזבה.
לא יכולתי להתערב משום שמעמדי בכתה היה נמוך ממילא, נחשבתי לחסרת קול והשפעה ואם לומר את האמת היה בכך מן הנוחות.
את רוב הפסקותיי ביליתי בספרייה ולא בזבזתי זמני בהצצה על בנים מחוצ'קנים וחרמנים.
גדי, נגיד וזה היה שמו, היה מאוהב במלכת הכתה, נערה בשם שלי.
היא הייתה יפה. בעלת עיניים שקדיות ספק חומות ספק ירוקות ושיער ארוך שטני שהייתה מגהצת בהתאם לצו האופנה.
כל גובהה הסתכם ב 1.55 אך היה פרופורציונלי להדהים, היא נשאה בגאווה עור בצבע מוקה גם בחורף שהבליט את עיניה החתוליות והייתה מודעת מאוד להשפעתה על המין האחר.
גדי היה נכה מלידה. רגליו היו עקומות והוא נעזר במכשיר, מעין כיסא בעל ארבע גלגלים שדחף את גופו קדימה.
מהיום שהגיע לכתה, באמצע השנה לא נלאה מלהביט בה. הוא כתב לה שירים ביד רועדת, הביא לה פרחים שרכש מבעוד מועד במשתלה השכונתית וארב לה כל בוקר בכניסה לחדר.
היא נגעלה ממנו. מבטיה הספורים בו היו כאילו חזתה בשרץ שיש לקטול.
על אף שנהנתה מתשומת הלב והסכימה לקחת את הפרחים, העבירה את הצרור הריחני מיד ליד כאילו משתעשעת בכדור טניס ולבסוף כמו שחקן כדורסל מרוכז שמכוון לשלוש ובעידודם המתגבר של הבנים, זרקה אותם בקשת אל מול עיניו היישר לפח שליד הלוח.
גדי לא זז ממקומו ולא שאל למה. עיניו נצצו בדמעות-תודה ועל פיו נקווה חיוך מסופק.
הוא שלח נשיקה באוויר לכיוונה והיא, רותחת מזעם החלה לקללו: "מוגבל בשכל, דביל, גולם. תחזור לחור שממנו באת, לך ללמוד בכתה של המפגרים!"
עמדתי שם, לא רחוק מהם ולא הבנתי את המעמד הגרוטסקי שאליו נקלעתי.
גדי עמד שם, פניו מופנות לעבר מטח הירי שנורה מפיה של אלילתו והתענג על כל רגע!
בסופו של דבר יצאה מהכיתה רועדת מעצבים ואחריה שובל של בנים, כנראה הלכו לטכס עצה כיצד להתעלל במסכן בשעת ההפסקה.
ניצלתי את האתנחתא וניגשתי אליו: "גדי" אמרתי. למה אתה נותן לה להתעלל בך כך?
היא כזאת מגעילה ולא שווה את היחס שלך בכלל.
הוא הביט בי באריכות, אומד את אופיי בקפידה ופניו טובות: "את לא תביני למרות שאת מאוד חכמה" הוא "גלגל" עצמו החוצה ונעלם באיזו פינה.
לאחר כחודש זרקו אותו מבית הספר על שימוש באלכוהול ומריחואנה.
שמעתי שגם ניסה להתאבד פעמיים ללא הצלחה.
ניסיתי להתקשר אליו כמה פעמים והשארתי הודעות אצל אמו אך מעולם לא חזר אלי.
עד היום אני תוהה האם החלים מכאבו ומקווה בכל לבי שהצליח להמשיך בחייו.
כאנשים אינדיבידואלים אנו חווים את כאבי האהבה בצורות שונות ונושאים בחובנו תכונות העוזרות לנו להתמודד עם הכאב.
צמד למעשה, שלדעתי הולך יד ביד למרות השוני התהומי ביניהם והוא נמצא בכל אחד מאתנו במינון כזה או אחר.
אנו מכירים אותו כ: סאדו – מזוכיזם.
בצמד חמד הללו נתקלתי בכל מיני נסיבות ואני מודה שיש להם אצלי מקום של כבוד במכלול התכונות אותו אני נושאת למעלה מ 40 שנה.
אל נא לכם להביט בי בעין עקומה, הזוג הצילני פעמים רבות מכלל סכנה אל אף היותו לעיתים פזיז ונמהר.
קראתי ספרים רבים בנושא בעיקר כדי להבין את הצד שנחשב חלש יותר ופאסיבי.
הצד שהתגלה בגדי, חברי לכתה ואני מקווה שלא כילה אותו.
המזוכיזם. ההנאה מסבל, כאב והשפלה.

ישנה ספרות מעניינת בנידון.
עמוס עוז למשל בספרו "קופסא שחורה" מתאר אישה המעדיפה יחס סדיסטי מצד בעלה על מנת להגיע לסיפוק.
אך אחד הספרים המעולים שקראתי בשנים האחרונות היה "חיי נישואים" של פוגל אשר מתאר יחסיים סאדו-מזוכיסטיים בין גבר לאישה. כעסתי מאוד על הגיבור המתיר לאישה להתעלל בו כאוות נפשה אך לאחר זמן מה, כמעט הבנתי אותו.
יצירה נוספת שהעניקה לי ידע נרחב בתחום הייתה "ונוס בפרווה" מאת ליאופולד פון זאכר-מאזוך (אשר נטייתו מתגלמת כבר בשמו) המספר על אדם שהתאהב נואשות באישה המשולה בעיניו לוונוס השמימית, אלת היופי והאהבה.
הוא הולך שבי אחריה ומבקש להינשא לה אך היא מסרבת לו. שבוי בכשפיה וביופייה הנדיר, מציע לה את השתעבדותו המוחלטת והיא מסכימה.
מרגע החתימה על הסכם כתוב שמנסחת האישה הוא הופך לעבדה.
היא מתעללת בו ביסודיות ולא פוסחת על אף השפלה, קטנה כגדולה.
הופכת אותו למשרת, מצליפה בו, מקטינה את ישותו וכשכמעט כלו כל הקיצים והוא רצוץ מריצות וסידורים, מתנחמדת אליו כחתולה ומעניקה לו רגעים קטנים של חסד.
השיא בעיני מתגלם בפלירטוטיה עם גברים אחרים כשהוא נמצא בסביבה.
התקפי קנאתו גוברים וליבו נחמץ אך הוא ממשיך להתרפס בפניה, לסגוד לה כאילו אין לו ברירה.
הספר אינו מיועד לחובבי הארוטיקה שכן התוכן אינו נכתב על מנת לגרות את הקוראים.
ישנם הסברים מעלפים מדוע קיימת הנטייה הנ"ל לצד סימני היכר נוספים כגון: פטישיזם ומציצנות והכותב מציין דוגמאות של זוגות מהתנ"ך כיהודית והולופרנס, שמשון ודלילה.
נשים פתייניות שכבלו ברשתן גברים שלכאורה נראים חזקים ובעלי כוח והשפעה.

לקראת סיום אני מצרפת ציטוט מוסר ההשכל מעטו של הסופר שהוא לדעתי, דיון בפני עצמו:
"שהאישה, כפי שברא אותה הטבע וכפי שמגדל אותה הגבר בימינו אלה, היא האויב שלו והיא יכולה להיות רק העבד שלו או השליטה-העריצה שלו, אך לעולם לא רעיה-חברה.
כזאת תוכל להיות רק כאשר תהיה שווה לו בזכויות, אם תהיה שוות מעמד לו ע"י השכלה ועבודה"
ואל תשכחו שהנובלה נכתבה בשנת 1870
קריאה נעימה ומענגת עד כאב!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על ונוס בפרווה