• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
דומא קי

דומא קי

מאת סטיבן קינג

הביקורת של קרינה

תמונה של קרינה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
דומא קי

דומא קי

מאת סטיבן קינג

הביקורת של קרינה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של קרינה
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2008
קטגוריה:אימה
הקודמת
avivs
דירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

יש משהו מאוד קסום בספרים של קינג, בעיקר בספרים שהוא כתב בשנים האחרונות. כמו בכל ספריו, לא הבנתי עד כמה הספר השפיע עלי עד שלא כיביתי את האור ללכת לישון. ספר שפשוט אי אפשר להניח מהידיים. הוא אומנם לא הספר הכי טוב שלו, אך יש בו מן הכישוף הסטיבן קינגי המוכר והאהוב.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רחלי
רחלי
תמונה של a.s
a.s
2קוראים|גיל ממוצע48|50%נשים

על המבקרת

תמונה של קרינה

קרינה

חברה מזה 18 שנים
23 ביקורות•4 נבחרות•154 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•אימה•ספרות מקורית
תמונה של קרינה
קרינה
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות23
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבלה154
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת14אימה2ספרות מקורית2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של קרינה

מרד הנפילים (כרכים א'+ב')

מרד הנפילים (כרכים א'+ב')

איין ראנד

קראתי את הספר בשיניים חורקות, לופתת בכוח את הכריכה, קראתי עצבנית, חסרת סבלנות, מתוך תרעומת.
ולא הצלחתי להבין למה. למה הספר הזה מכעיס אותי כל כך.
אבל אז הגיע אדון לפיד ופרסם את הגזרות החדשות שלו לשנת 2013 וניגשתי לפייסבוק וקראתי תגובות של אנשים בסגנון: "העשירים מחזקים את הכלכלה." "אי אפשר שהעשירים יממנו את העניים." "לעשירים יש זכות על הקניין שהם הרוויחו." והבנתי שמה שמכעיס אותי זה עצימת העיניים הבוטה והמרושעת הזאת.
בזמן שכל דבר שיש לו ערך במדינה הזאת מופרט, בזמן שהעשירון העליון מקבל הקלות והטבות מס, שחברות בינלאומיות מתחמקות מחובות של מיליארדים לקופת המדינה, שהבנקים מתמוטטים בגלל ניהול כספים לקוי והציבור הוא זה שצריך לתרום מכספו כדי שלא יפשטו רגל, איך אפשר לספוק כפיים להסתכל בלהבות ולתרץ תירוצים?
כלכלה שמושתתת על חוב, כשכל דולר הוא חוב של מישהו אחר, כשהכול קורס, הרפואה, הכלכלה, התקשורת, תעשיית המזון, כשאנשים גוועים ברעב בצד אחד של העולם בזמן שבצד השני אנשים- שאבותיהם אחראים באופן ישיר למצוקה ולעוני- רוכשים יאכטות, מטוסי סילון פרטיים, בתים מפוארים ומנקרי עיניים.
איך אפשר לטעון בחוצפה, בבוטות גסה ווולגרית כל כך שלאנשים האלה יש זכות קניין על ההון שהם צברו במרמה ובשוחד ממשאבי טבע השייכים לכולם?
הרי לא מדובר כאן בכמה עשרות ביל גייטסים שעשו את הונם בזכות הגאונות שלהם, מדובר פה באנשים שאבותיהם פלשו ליבשת זרה, הכחידו כמעט לגמרי את האוכלוסייה שלה ולקחו בכוח את משאבי הטבע שלה, אבל את זה היא לא מציינת בספר שלה, כמובן, מאוד נוח לשכוח.
הספר של ראנד מסוכן, מסוכן מאוד מכיוון שהוא מתעלם מהאמת ומהמציאות ומייצג השקפת עולם שהיא תסלחו לי אבל פשוט קשקוש שנכתב בגסות, שנטלא ברשלנות ונמרח לאורך אלף עמודים מיותרים.
כל מה שהיה לה להגיד היא כבר אמרה במאה העמודים הראשונים, כל מה שהיא עשתה לאחר מכן זה לדחוף את אותם הרעיונות שוב ושוב לתוך הגרונות של הדמויות החסרות אינדיבידואליות שלה דרך מצבים ודיאלוגים משתפכים ולא אמינים.
אולי אם לפחות היא הייתה בונה דמויות או סיפור שניתן להזדהות איתם, זה היה איכשהו נסלח או לפחות פחות מביש. אבל הספר כל כך שטחי.
הטובים יפים, מוכשרים, גאונים, אמיצים, בעלי ערכים וטובי לב ואילו הרעים הם פחדנים, כעורים, חסרי עמוד שידרה, יללנים ועלובים. הקפיטליזם החזירי מצטייר בתור המושיע של הכלכלה העולמית, הוא זה שמוביל את החברה קדימה, מחזיק על גבו את הלא יוצלחים וברוב טובו מאכיל את העניים.
כמה נוח לשכוח שהקפיטליזם הוא הראשון לפגוע בפיתוח מוצרים עמידים ומציאת פתרון לבעיות מכיוון שלא ריווחי למצוא תרופות שירפאו מחלות, או אנרגיה חילופית בלתי מוגבלת, או מוצרי חשמל שמחזיקים יותר משנתיים. יותר ריווחי ליצור צורך וכל האמצעים כשרים.
מה שמפחיד אותי זאת העובדה שעל הקשקוש המבזה הזה, על ההשתפכות הבלתי נסבלת הזו היא התפרסמה והצליחה לסחוף אחריה מאות אלפי אנשים, זה מפחיד אותי כי אני מבינה מה זה אומר על כולנו כחברה, כאנושות, כבני אדם.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קרינה
חיי פיי - מהדורה חגיגית מאוירת

חיי פיי - מהדורה חגיגית מאוירת

יאן מרטל

כף מאותרת בפסים ג'ינג'ים בהירים מופיעה על הכיסא ומרעידה אותו קלות, אני שומעת יללה קצרה אך נחושה וכיסא המחשב שעליו אני יושבת עושה סיבוב של 160 מעלות. מתחתיי מתחדשת המהומה, עוד יללה הפעם ארוכה יותר ועוד אחת ולפתע מבין היללות בוקע קול גרגור עמוק. מרקיס רוצה יחס והוא תובע אותו בכל האמצעים העומדים לרשותו. אני מניחה מידיי את הספר ורוכנת לעברו, אוספת אותו בזרועותיי ויושבת ישיבה מזרחית על הכיסא כשחתול ג'ינג'י מפוספס מגרגר בקולי קולות בחיקי אך בעיני רוחי החתול הוא טיגריס בנגאלי ענק ששוקל מאתיים קילוגרם.
אני חייבת להודות שהתאהבתי בריצ'ארד פארקר.
ולמרות שהחודשים שהעביר פאי על הספינה היו מבחינתו סיוט, עלי הם הילכו קסם.
נשביתי בסיפור ההישרדות שלו מכיוון שהיה כל כך אנושי בחייתיותו. הוא הזכיר לי ילדות, תמימות ורוך והחזיר אותי אחורה אל זמנים בהם הכול היה אפשרי אפילו אי המורכב מאצות. הוא כרבל אותי במילותיו השופעות הומור וחום ולא יכולתי שלא לרבוץ בין דפיו ולגרגר בסיפוק.
כך הרגשתי עד עשרים הדפים האחרונים של הספר, כשקראתי את הסוף הרגשתי מבולבלת,כועסת ובעיקר מרומה. מה אמת ומה שקר? למה לצייר לי תמונה כל כך יפה, שופעת רגש ותקווה ואז לרטש אותה? אבל אז הבנתי שהבחירה היא בידיי. אני יכולה להיות צינית, קודרת ורציונאלית ולבחור בגרסא השנייה, האמינה יותר כביכול ואני יכולה לגעת בפלאי, בקסום ולבחור בגרסא הראשונה.
בסופו של דבר המציאות שלנו נוצרת מהמחשבות שלנו ואני מעדיפה שהמציאות שלי תהיה קרובה כלל האפשר לגרסא הראשונה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קרינה
בית-בובות

בית-בובות

הנריק איבסן

אני חושבת שהמחזה הזה רלוונטי יותר מתמיד. נורה היא קישוט בבית בעלה וזה כל מה שהיא יודעת להיות כי זה כל מה שלימדו אותה. גם היום נשים מתפקדות בעיקר כקישוט, כי חינכו אותנו להאמין שאם נלך בתבניות מסוימות שסימנו לנו, נגרום לשינוי ונהפוך לעצמאיות ושולטות. זאת אשלייה אומנם יש נשים בפוליטיקה ובעמדות כוח אחרות אך זה הכל למראית עין. בסופו של דבר הן נדרשות לשחק על פי כללי משחק גבריים שזה רק הגיוני, אחרי הכל הן נמצאות במגרש המשחקים של גברים. אין לאן לברוח מי זה העולם של היום נשלט על ידי גברים, מלחמות (להראות של מי יותר גדול) זה עניין של גברים, האובססיה לרכושנות זה עניין של גברים, אפילו הפרסומות בטלוויזיה הן זכריות.
בתרבות שלנו יש נטייה לפאר ולשבח את הגבר ואת אומץ הלב שלו, ולזלל בנשיות ולהשוות אותה למשהו חלש, רדוד ונחות. לסיכום ביונסה יכולה לצרוח כמה שהיא רוצה שהעולם נשלט על ידי נשים, בסופו של דבר היא עדיין עושה את זה על עקבים גבוהים ומיני קצר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קרינה
אפלה מוחלטת, אין כוכבים

אפלה מוחלטת, אין כוכבים

סטיבן קינג

אני שומעת תדיר הערות על כתיבתו של סטיבן קינג, חלקן מפרגנות לכתיבתו בעבר ומאוכזבות מספריו האחרונים וחלקן משוות אותו לסופרי סתם כמו רם אורן או הרלן קובן.אז נכון, סטיבן קינג הוא סופר ספרי מתח ואימה, אבל לעזאזל הוא יודע איך לספר סיפור. הוא יודע איך לשאוב אותך מהמילה הראשונה אל אותה חווה מבודדת המוקפת קני תירס, אל התנהלותה המנומנמת של עיירה אמריקאית עד שאתה יכול ממש להריח את החציר ולהרגיש את קרני השמש צורבות בעורך. אל חיי הנישואים המנומנמים, הנשרכים בעצלות של זוג, גבר ואישה שלא שם לב לרעל המפעפע מעלה מהמחשכים. הוא מצליח להדהים, להכעיס, לרתק ולהחריד - הכול בבת אחת והספרים שלו נקראים בנשימה עצורה, מתוך איזה פחד משתק לא לפספס שום פרט, לא לדלג על שום מילה.
אף פעם לא התאכזבתי מהספרים שלו כי לא חיפשתי בהם משהו שמעולם לא היה בהם, אין בהם עומק וזה בסדר. בספרים שלו סטיבן קינג מזמין אותך להיכנס לרגע אל עליית הגג במוחו העמוסה בדלתות עץ חורקות שמאחוריהן מסתתרים סיפורים, הוא פותח דלת ואתה נשאב לבפנים בלי יכולת או רצון להתנגד ואחרי סיבוב על גלגל ענק הזוועות, הוא מלווה אותך החוצה.
זה הכול והוא מעולם לא התיימר להיות משהו אחר מזה

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קרינה
משחקו של המלאך

משחקו של המלאך

קרלוס רואיס סאפון

מכיוון שמאוד אהבתי את "צילה של הרוח" לא היססתי לרגע כשראיתי על המדף בחנות את "משחקו של המלאך".
אחרי שסיימתי את הספר ניגשתי לקרוא את הביקורות ונדהמתי.
הייתכן שאף אחד לא רואה את שאני רואה? הייתכן שכולם כל כך שחוקים וכהים שאף אחד לא שם לב יותר?
נתחיל מזה שהעלילה קודרת, מבולבלת ומעייפת עד דמע, רגעי הדרמה מעיקים מידי, רגעי השנינות מאולצים מידי והדיאלוגים בין הדמויות לא אמינים במקרה הטוב ומגוחכים במקרה הגרוע.
הדמות הראשית נעה בין גיבור חסר מורא הרודף אחר האמת, לבין דמות הגבר השרמנטי ואהבתו הלא ממומשת ולבין דמות מורה הדרך הממורמר ששופך את כל תסכולו על העוזרת האישית שלו שמעריצה אותו בכל ליבה. בכלל כל הדמויות בספר הזה נראות כמו קריקטורות או בובות שטחיות ומטופשות שיצאו מאיזה מערבון זול, או טלנובלה נדושה. אין שום משפט מקורי או אמיתי בכל הטקסט הטרחן הזה. הכול זה רק גיבוב של סדרות מתח וטלנובלות ישנות וסצנות מסרטי אימה ומתח הוליוודיים. זה לא סיפור על ברצלונה של שנות העשרים, זה כניסה לעולם הדימויים הקלישאתי של סופר שניזון מיותר מדי טלוויזיה.
אומנם הסופר העלה כמה נקודות מעניינות על הדת אך אין בהם מישום חידוש והגרוע מכל שמרוב כל הבלגאן העלילתי לא זכרתי אותם בכלל בהתחלה. אולי פספסתי משהו, אולי יש איזושהי גדולה המסתתרת מאחורי המילים שלא הצלחתי לזהות. איכשהו אני בספק..

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קרינה
עריסת חתול

עריסת חתול

קורט וונגוט

ספר שנון שמצליח להיות זועם ועצוב מצחיק והזוי באותה נשימה. תמיד הערצתי את סגנון הכתיבה הזה, מצד אחד בוטה וכואב מצד שני מציג זווית ראייה מרעננת שנותנת תקווה שאולי..
השקפת העולם המיוחדת שעולה מן הדפים על הדת ומלחמות ועל המין האנושי בכלל הופכת אותו בעיני ליצירת מופת. בכישרון לא רגיל מצליח קורט וונגוט ב236 עמודים לשוות אותי לחלוטין, לגרום לי להפוך לבוקונוניסטית נלהבת ולהוכיח לי שלעיתים העלילה יכולה להיות משנית לחלוטין.
העלילה בספר הזה היא רק השלד שעוטפת בתוכה משהו גדול ומורכב בהרבה ממה שניראה על פני השטח.

"זה מעניין מאוד," נאנחה מיס פאוסט. "עכשיו אולי נוכל לרדת?"
"הדרך היחידה שיש לנו היא לרדת." נבח נולס "כאן זו הקומה העליונה. אם תבקשי ממני לעלות אני לא אוכל לעשות שום דבר בשבילך. כן, כן!"
"אז נרד אם כך." אמרה מיס פאוסט.

"אולי, בזוכרנו מלחמות, מוטב לנו לפשוט את בגדינו ולצבוע את עצמנו בכחול וללכת על ארבע כל היום, נוחרים כחזירים. זה לבטח יהיה הולם יותר מאשר נאומים נשגבים ומפגני דגלים ורובים משומנים.
אני לא מתכוון להתכחש למפגן הצבאי הנאה שאנו עומדים לראות- מפגן מרגש באמת..."
הוא הביט בעיני כולם, ואז אמר בשקט, מטיל את מילותיו סתמית, "הידד למפגנים מרגשים."
היה עלינו לאמץ אוזניים כדי לשמוע את המשך דבריו של מינטון.
"אבל אם היום אכן מוקדש לכבודם של מאה ילדים שנרצחו במלחמה," הוא אמר, "האם זה יום מתאים למפגנים מרגשים? התשובה היא כן, בתנאי אחד: שאנו, החוגגים, נפעל בהכרה מלאה וללא לאות להפחית את הטיפשות ואת הרשעות של עצמנו ושל המין האנושי כולו."

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קרינה
ערבות המעבר - שני כרכים

ערבות המעבר - שני כרכים

ג'ין מ.אואל

במילה אחת- מתיש. יש עמודים שלמים של שיממון כולל אגב סצנות סקס שלמות שאפשר היה ולטעמי רצוי היה לחתוך בעריכה. מה שמזכיר לי, מי ערך את הספר הזה בכלל? הקיים בכלל עורך לסופרת ג'ין מ. אואל? אם כן, כדאי שתפטר אותו, כי הוא חסר כל תועלת.
לזכותה של הסופרת יצוין כי היא מתארת בקסם פלאי את חייהם של אבותינו בתקופה הפרא היסטורית, וכי רוב הספר מבוסס על עובדות. זאת אגב הסיבה היחידה מדוע אני ממשיכה בייסורי קריאת הסדרה הזו. מכל מקום המלצה אישית שלי היא לעצור בשיא, כמו שגם הסופרת הייתה צריכה לעשות ולקרוא רק את הספר הראשון בסדרה, טוב אם אתם ממש מתעקשים אז גם את השני, אבל זהו, לעצור שם. האמינו לי, אני חוסכת לכם זמן רב ומצילה אתכם משעות של שעמום מיסר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קרינה
הטיגריס הלבן

הטיגריס הלבן

ארווינד אדיגה

סטירת לחי מצלצלת- ככה הייתי מגדירה את הספר אילו התבקשתי לתאר אותו במשפט אחד. אנשי השוליים- אלא שחיים תחת גשרים, על צידי הדרכים, מתחת לגגות ברזנט כחולות, ובקתות צפופות ובוציות. האנלפאבתים, הרעבים, המושפלים, התשושים והחסרי כל. אלא שקולם כמעט אף פעם לא נשמע וגם כשהוא כבר כן, זה סך הכל שימוש ציני ולעיתים סתם צבוע של אלא שהפשיטו אותם מהזכויות שלהם מלכתחילה- יוצאים אל האור והסיפור שלהם מסופר מנקודת מבט שפויה, כנה וכועסת, בדיוק כמו שהיא צריכה להיות.
ומול התפאורה המדכאת והכל כך נכונה הזו של הודו, ניצב משרת אחד ומעז לקרוא תיגר, ל"צאת מהלול" כמו שהוא מגדיר את זה. הסיבה שהספר מרגיז ומדכא רבים זה בגלל שהסיפור חושף בכישרון לא רגיל את הטבע האמיתי שלנו. אין כאן שום אופטימיות, שום התחנפות סתם ושום שקרים. הוא חושף את האמת העירומה והמכוערת, שבעולם של עוני, רפש, שקרים ושחיתויות, צומחים רק דברים אפלים אף מי זה. לעולם לא יצמח במקום כזה משהו טהור, לעולם לא יהיה במקום כזה שחרור, הארה או נס, תמיד ישרור בו רק חושך. אין דרך לברוח מי זה, זה פשוט כך.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קרינה
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

אני חושבת שלסיפורים יש עוצמה, לא משנה מאיזה גוון, סוג או ז'אנר הם. לסיפורים יש היכולת המופלאה להשכיח מאיתנו את החיים שמזמזמים סביבנו תדיר, להקסים, לשבות ולנטות בנו תקווה. (ואם זה נשמע לכם ולו לרגע כהגזמה קחו את התנ"ך כהוכחה מושלמת לכך.) הסיפור הזה הצליח לבלוע אותי אל תוכו בצורה כה מוחלטת כך שגם אחרי, הרבה אחרי שהספר כבר היה סגור ותחוב עמוק בתוך תיק היד שלי או מונח על השולחן בחדר, עדיין יכולתי להריח את ריח הדשא, להרגיש את משב הרוח הקריר ולשמוע את הכבשים הפועות בעדר. הספר שנון, ציני, אופטימי, מותח וסוחף, אבל הוא כזה בעיניך רק אם אתה מסכים להפוך להיות חלק מהעדר, רק אם אתה יכול לראות את עצמך עומד באסם עם שאר הכבשים ומקשיב לסיפורים או לנחירות של מופל. אך טבעי הדבר, כי ככלות הכל, הסיפור מסופר מנקודת המבט שלהם, אם תמשיך לחשוב במושגים שלנו, קצת תפספס את הנקודה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קרינה

ביקורות נוספות על "דומא קי"

דומא קי

דומא קי

סטיבן קינג

הספר הראשון של קינג שקראתי,בגללו קראתי עוד רבים שלו
הבנתי שהספר אופייני מאוד לסטיבן קינג כאשר קראתי את"זה" "העמדה" "זר" "דברים שצריך" "עיני הדרקון" ועוד שאיני מונה.
המאבק ברוע עתיק והמשמעות שאי אפשר באמת למגר אותו אלא רק להרדים זמנית=יכול להתפרש כטריק ספרותי כך שלעולם לא תגמר הכתיבה,
אך אני רואה בזה איזה תפיסת עולם שמעניקה משמעות אל המציאות מעבר לגבולות שלנו. העדר היכולת למגר רוע הוא זה שמעניק לרוע משמעות אמיתית,היותו נצחי

לפני שנה•
★★★★★
•יוסי
דומא קי

דומא קי

סטיבן קינג

מה שהופך את הספר הזה לטוב הוא לדעתי הדמות הראשית.
אדגר פרימנטל, הדמות הראשית של הספר, עושה את כל הספר. אכן, לא נדירות הפעמים שבהן הקורא ממש דואג וחרד להצלחתה של הדמות הראשית, אבל בספר הזה זה ממש פגע בי חזק. כשלוקחים בחשבון את העובדה שאדגר פרימנטל איבד את ידו, איבד את הזיכרון שלו, וסובל מהתקפי זעם, ויחד עם זאת הוא לא מאבד את חוש ההומור שלו (כפי שבא לידי ביטוי כמעט בכל עמוד) ולא את האנושיות שלו - זה בהחלט מעורר דבקות מצד הקורא. ההזדהות עם אדגר - רגע השיא, לדעתי, היה כשאדגר עמד לנאום את נאום חייו בספרייה. דאגתי לו כמו שהייתי דואג ומחזיק אצבעות לקרוב משפחה שעומד לעלות ולנאום בטקס סיום כלשהו. אבל מעבר לחיבור עם הדמות, יש את העלילה עצמה. והיא - הו, איך שהיא סחפה אותי... רוב הסיכויים שהיא תסחוף גם אתכם.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אבק ספרים
דומא קי

דומא קי

סטיבן קינג

נתחיל בווידוי: אני מעריץ של קינג. אין לי פוסטרים שלו על הקירות או קעקוע על הכתף, אבל אני בהחלט מעריץ.
עכשיו, כשהבהרנו את הנקודה הזו, אפשר להמשיך הלאה.

סטיבן קינג מוציא ספרים בקצב מהיר כבר שלושה עשורים. יצירותיו הפופולאריות ביותר יצאו יחסית בתחילת דרכו ('העמדה' 'זה' 'הקמיע' ועוד).
לפני שניגשתי לספרו האחרון, "דומא קי" עברתי על כמה ביקורות שהסתובבו ברשת. הביקורות היו, בלשון המעטה, טובות. מאוד. היו כמה שטענו בתוקף שזהו ספרו הטוב ביותר של קינג מזה שני עשורים. אני לא מחשיב את עצמי כאחד שהולך באופן עיוור אחר ביקורות, אבל אני אשקר אם אומר שלא התרגשתי לפני תחילת הקריאה.
עכשיו, בואו נתחיל. מה קורה בספר?

אדגר פרימנטל הוא קבלן מצליח, נשוי באושר עם שתי בנות נהדרות. חייו מגיעים לתפנית מסחררת כשיום אחד תאונה איומה גוזלת את זרועו הימנית ועושה שמות לזיכרון שלו. הוא מוצא את עצמו מתקשה להיזכר במילים מסוימות, וחווה התקפי זעם שאף אחד לא יכול לחזות מראש. כעבור זמן קצת אשתו מזה 25 שנה מחליטה לעזוב אותו.
בעצת המטפל שלו, מחליט אדגר להתחיל מחדש במקום אחר – להתחיל את "החיים החדשים שלו" כפי שנכתב כמה פעמים במהלך הספר.

אדגר מוצא את עצמו עובר לאי קטן ומבודד בפלורידה, בשם דומא קי. האי שייך ברובו לאישה זקנה שגרה במקום כבר עשרות שנים, מאז שהייתה ילדה קטנה. חוץ מהאישה הזקנה, אליזבת, והעוזר שלה, ויירמן, האי פחות או יותר נטוש ושומם.

אחד מתחביביו הגדולים של אדגר, תחביב בו לא עסק כמה שנים רבות, הוא ציור. בדומא קי הוא מתחיל לצייר מחדש, כששקיעתה של השמש באופק מהווה את השראתו הגדולה ביותר. הציורים, להפתעתו הרבה של אדגר, לא יוצאים כציורים סבירים של צייר חובבן ומתחיל. הציורים יוצאים כיצירות אומנות, מהסוג שגורם לאנשים לעצור ולבהות בתדהמה. אדגר מוצא את עצמו מצייר עוד ועוד, ציורים שהולכים ומשתפרים מפעם לפעם, אבל מסיבה כלשהי משאירים אותו רעב לאחר כל סיום של יצירה. בשלב מסוים הציורים מתחילים להשתנות; מציורים של שקיעה ורצועות חוף, הם נהפכים לציורים של אשתו לשעבר וחברו הטוב נמצאים בחדר המיטות, או בתו עם בחור שעליו הוא מעולם לא שמע. לאחר בירור מהיר מגלה אדגר שציוריו באמת התרחשו, או עומדים להתרחש.

לצד התעניינות גוברת של הציבור ביצירותיו של אדגר, גיבורנו מוצא את עצמו שוקע יותר ויותר במסתורין של דומא קי. הוא מתחיל לצייר סדרת ציורים שנקראת, "נערה וספינה", שם נראית בכל פעם ילדה קטנה בתוך או ליד ספינה טרופה. הוא מבין שהמקום שבו הוא חי מנסה לומר לו משהו, אבל מה?
אדגר מגלה גם בשלב מסוים שלציוריו יש יותר מיכולת להעביר לו מסרים – ציוריו יכולים לשמש ככלי נשק. הוא יכול לשנות דברים, להשפיע על אנשים, בעזרת ציוריו.

בנוסף לסיפורו של אדגר, שמועבר לנו בגוף ראשון משכנע וזורם, מסופר גם סיפורה של אליזבת, האישה הזקנה שגם חיה באי. כשאליזבת הייתה בת שלוש היא, אביה ואחיותיה חיו בדומא קי. יום אחד נפלה אליזבת מהכרכרה עליה רכבו בני המשפחה, ונפגעה בראשה. כשהתעוררה אחרי התאונה מצאה עצמה אליזבת סובלת מאותן בעיות הזיכרון שמהן יסבול אדגר כמה עשורים מאוחר יותר. בנוסף, היא התעוררה עם דחף בלתי נשלט לצייר. מה שהתחיל מצוירים של סוסים מחייכים ונופים, הופך מהרה לציורים מפורטים יותר, רחוקים שנות אור ממה שהייתם מצפים מילדה קטנה לצייר. אליזבת מגלה שביכולתה לשנות דברים, ליצור דברים, בעזרת הציורים שלה.
טרגדיה פוגעת במשפחתה של אליזבת כששתי אחיותיה התאומות טובעות ונעלמות יום אחד. המוות של שתי האחיות מרחף ברקע לאורך כל הספר, ומרמז לנו שישנו משהו בדומא קי – משהו בעל כוח, בעל רצונות ודרישות. אבל מה?

לעזרתו של אדגר נחלצים שני אנשים מרכזיים. אחד מהם הוא ויירמן הספרדי, בחור משעשע עם סוד מעברו. אל שניהם מצטרך ג'ק הצעיר, בן ה21. הוא עוזר לאדגר עם המעבר לדומא קי, דואג לקנית מצרכים בשבילו ולהסיע אותו ממקום למקום. הדמויות המשניות, גם אלה שהזכרתי וגם אלה שלא, כתובים טובים, כצפוי. קינג יודע ליצור דמויות שהן יותר מדמויות – הן אנשים.

הדיאלוגים מצוינים וכתובים בצורה אמינה. התרגום מקצועי וטוב. לא זכור לי אפילו קטע אחד ששמתי לב למשהו לא תקין בעריכה (ובדרך כלל אני כן שם לב לדברים האלה).

סטיבן קינג הוא סופר אימה. לא – סטיבן קינג הוא סופר האימה המצליח והמוכר ביותר בעולם. סטיבן קינג יכול להתחיל ספר של אלף עמודים באסון ביולוגי שמחריב תוך כמה עשרות עמודים את העולם, או להתחיל ספר של אלף עמודים ברצח של ילד תמים על ידי ליצן שחי בביוב. הוא כבר הוכיח בעבר שמבחינתו ספר יכול להתחיל בנקודת שיא כלשהי, ולזרום משם באופן נפלא.
בשנים האחרונות חל שינוי בכתיבתו של קינג, שמתבטא בעיקר בקצב שבו הוא בוחר לספר את סיפוריו. ספרים כמו "שק של עצמות" ו"סיפורה של ליסי" מתחילים בצורה איטית ונגררת, תוך כדי זריקת רמזים דקים פה ושם למשהו גדול ומאיים ששוכן ברקע. אבל רק לאחר מספר רב של עמודים אנחנו מוצאים את עצמנו בלב הסערה, בליבו של הסיפור. "דומא קי" לא שונה משני הספרים שהזכרתי. גם פה הסיפור מתחיל לאט, לאט מאוד אפילו. במשך מאות עמודים אנחנו לומדים להכיר את אדגר, את חייו ופחדיו, ובאמת מתחברים לדמות שיצר קינג. הבעיה היא שבמשך מאות עמודים לא קורה כמעט כלום. הרמזים שקינג זורק פה ושם במהלך הספר הם דקים ולא מספקים, וכשבסוף כן מתפרץ הקינג האמיתי במיטבו, זה השאיר אותי עם הרגשה של "קצת מדי, מאוחר מדי".

משהו קרה לקינג בספר הזה, ואולי זה כבר התחיל ב"סיפורה של ליסי", שהיה אחד החלשים שכתב. הדבר הבולט ביותר מבחינתי הוא שה"אימה" של קינג מפסיקה לעניין. הוא לא מצליח לצמרר, לא מצליח לרגש בקטעים שאמורים להשאיר אותך מרותק לספר עד השעות הקטנות של הלילה. אל תבינו אותי לא נכון – הספר נקרא במהירות, אבל לא בגלל העלילה, יותר בגלל שקינג פשוט יודע לכתוב. נקודה.

אבל לכל אורך הספר, בעיקר ב300 העמודים האחרונים, לא יכולתי להשתחרר מתחושת ההחמצה. הרי ברור שאם הספר היה נכתב בשנות השמונים הוא היה יוצא שונה לגמרי. כך יצא שמסיפור אימה חדש ומרגש של קינג, נשארתי עם ספר חיוור וסתמי; סיפורו של קבלן שחייו השתנו ולבשו צורה שונה לחלוטין, אבל סיפור כל כך רחוק מקינג שלמדתי להכיר, כך שלא הייתי מתפלא אם סופר אחד היה כותב אותו.

הדבר העצוב ביותר מבחינתי הגיע בקטעים שקינג ניסה להשתמש בטכניקות הישנות שלו. קטעים של, "וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו" – הקטעים האלה, שבעבר עבדו לו מדי פעם, ועכשיו לא עבדו בכלל – מופיעים בכמות רבה ב200 העמודים האחרונים של הספר, כאילו שלקראת הסוף הוא נזכר שבפעם זה היה חלק מהסגנון שלו. גם קטעים של תיאורים בוטים ומפורטים של בתים נטושים ומפצלות שמסתתרות בצללים, כבר לא עובדים כמו פעם. אם בעבר קינג היה מצליח לכתוב על מפלצת שמסתתרת בצללים ובאמת הצליח להפחיד – או לא להפחיד, אבל לגרום לקורא להאמין שהדמות בספר באמת מפוחדת – עכשיו נשארתי עם קטעים של, "המפלצת המוזרה קפצה מתוך השיח", קטעים שגרמו לי לגלגל את העיניים יותר מכל דבר אחר.

פעם אחר פעם מצאתי את עצמי חושב, "זה קינג? זה אימה? מה קרה לו?"

באמת שלא מדובר פה בספר רע, חס וחלילה. מדובר פה בספר נחמד וזורם, עם רעיון מעניין שהיה יכול להפוך לספר נפלא. אבל תחושת ההחמצה הייתה חזקה פה מדי מבחינתי. יותר מדי קטעים שבהם קולו של קינג לא יצא מהטקסט, אלא נבלע ברקע.

אני לא ממהר להספיד את קינג, כי אותו הקינג כתב לפני זמן לא רב את ספרו האחרון של "המגדל האפל", שהיה ספר נהדר, את "סלולארי" שהיא מהיר ומספק, ואת "שק של עצמות", אחד מספריו הטובים ביותר, לדעתי. אז לא, קינג לא הולך לשום מקום. אני בטוח שיש לו עוד סיפורים נפלאים לספר. לצערי, "דומא קי" הוא לא אחד הסיפורים האלה.

אולי בפעם הבאה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•avivs
דומא קי

דומא קי

סטיבן קינג

עברו שנים רבות מאז שקראתי ספר של קינג. ולכן, היססתי לפני שהחלטתי לרכוש את הספר במסגרת מבצע בחנות הספרים. אבל לאחר התלבטויות רבות הגעתי למסקנה שמדובר בהימור עם סיכויים לא רעים. ככלות הכל, זכרתי שקינג הוא סופר בחסד, הכתיבה שלו סוחפת, מעמיקה חדור אל נבכי נפש האדם, מסקרנת וכמובן מפחידה. זכרתי שספרים עבי כרס כמו "דברים שצריך" (קרוב ל-1,000 עמודים) נגמעו בימים ונורא התחשק לי ספר לרוץ איתו ולא עוד "רומן פילוסופי כבד". משהו סוחף, לא כבד מדי ועם זאת לא מטומטם. זה מבחינתי קינג. את הספר הזה בן 600 העמודים קראתי בכייף. אימה לא ממש אחזה בי במהלך הקריאה, גם לא בקטעים "המפחידים" - כפי שהערתי בביקורות אחרות שלי, כנראה שהשנים עושות את שלהן ואימה אמיתית נמצאת מבחינתי בעולם המציאותי ולא בפנטזיה. אבל האמת היא שלא ממש חיפשתי אימה. חיפשתי סיפור טוב, מעניין ולדעתי, זו הדרך להסתכל על ספרו האחרון של קינג - מדובר פשוט ברומן טוב על הקשר שבין אובדן, התפרקות נישואין ויצירה/ אמנות. כבר אמרו על קינג שבשנים האחרונות הוא איטי יותר ומהורהר - לי לא היתה בעיה עם כך. כל עוד הספר מושך אותי להמשיך הלאה ומאות עמודים נגמעים מבלי שאתייגע, אלא להפך, מבחינתי הספר הוא ספר טוב ואפילו טוב מאוד. עם זאת, אני מודעת לכך שמי שמחפש אימה במובן ה"קינגי" הישן ("זה", "מיזרי" וכו') עשוי להתאכזב. מבחינת התפתחות העלילה, שיא המתח והאקשן מגיע בסביבות עמוד 400, שזה לא מעט, ומצד שני, כפי שציינתי- קינג כותב כ"כ טוב שלא מרגישים שהמסע עד לעמודים אלה הוא מפרך או מיותר. יש משהו יפה בהתפתחות של קינג כסופר קצת יותר איטי מבחינת המסע שהוא עורך לקורא בתוך ספרו. לסיכום: אני נהניתי. זו לא יצירת מופת מבחינתי, אבל זה בהחלט מסוג הספרים שהיה לי כייף לקרוא ולהעביר איתם את הימים האחרונים.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•נטעלי
דומא קי

דומא קי

סטיבן קינג

מזמן הפסקתי לקרוא מדע בידיוני ולכן לא קורא את הספרים של סטיבן קינג. הספר הזה נפל לידי איך שהוא והתחלתי לקרוא אותו. הוא מאוד עניין אותי. כתוב טוב ומעניין אבל הסוף יותר מדי בשבילי וזה פגם לי בהנאה הכללית.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רוני pery
דומא קי

דומא קי

סטיבן קינג

הספר הראשון של סטיבן קינג שקראתי.
נשאבתי בבת אחת אל עולם קסום על אי בודד..
נדלקתי על החבר הזקן של אדגר, וכל אמרות השפר שלו.
ספר פשוט מיוחד.
בזכותו קראתי עוד עשרה נוספים של קינג.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קורא כרוני
דומא קי

דומא קי

סטיבן קינג

כשניגשתי לספר לא ידעתי למה לצפות.
זו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של קינג או אחד מסוג כזה בכלל.
ובמזל, באתי עם ראש פתוח, ונשאבתי לעולם שונה ומוזר, נסחפתי לתוך העל-טבעי.
לא חשבתי אי פעם שספר יגרום לי לפחד, אבל אתוודה ואומר שהיו רגעים שהספר העביר בי חלחלה ורתיעה, ובחלקו הרגשתי ממש כחלק מהעלילה. הכתיבה והתיאור גרמו לי להרגיש כאילו אני שומעת את רשרוש הצדפים, רואה את אדגר מצייר, מרגישה את חמימות השקיעה על החוף וחווה עוד דברים מבעיתים שלא אציין למניעת ספויילרים. 
מי שמחפש ריאליזם, לא ימצא אותו כאן. אבל למי שמסתדר עם דמיון מפותח יהנה מהספר מאוד.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•moga
דומא קי

דומא קי

סטיבן קינג

הספר הזוי בחלקו, בכדי להתחבר אליו יש לנטוש את העולם הנוכחי ולהפליג בנבכי עולם אחר בלתי מציאותי.
מבעית לעיתים אם כי רחוק מלהיות ספר אימה.
נהניתי מהקריאה, כותב באופן מעניין, מלא תוכן ומשכיל.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•פואד
דומא קי

דומא קי

סטיבן קינג

לא ספר אימה רגיל מבית ספרו של סטיבן קינג .
אדם שעובר תאונה קשה ונישואיו נהרסים בשל כך ,יוצא לחופשה ומגלה כישורי ציור מיוחדים המשפיעים על זולתו...
ספר נחמד

לפני 17 שנים•
★★★★★
•הנסיך הקטן
דירוג
דירוג
2.0
לפני 16 שנים

“נתחיל בווידוי: אני מעריץ של קינג. אין לי פוסטרים שלו על הקירות או קעקוע על הכתף, אבל אני בהחלט מעריץ”

5/16
ביקורות על דומא קי
הבאה
רוני pery
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“מזמן הפסקתי לקרוא מדע בידיוני ולכן לא קורא את הספרים של סטיבן קינג. הספר הזה נפל לידי איך שהוא והתחל”